תביעה שהוגשה על ידי תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ כנגד דניאל מורגנשטרן – יועץ כלכלי וסביבתי . התביעה נדונה בבית המשפט השלום בירושלים בפני השופטת מרים ליפשיץ-פריבס. ביום 19.7.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
עובדות: תביעה בעילה של הוצאת לשון הרע (תביעת לשון הרע), בגין חמש התבטאויותיו של הנתבע באמצעי התקשרות ופרסומים בעיתון כנגד התובעת לפיהם התובעת אינה פועלת ליישום חוק הפיקדון למיכלי משקאות כי אם להיפך, היא פועלת כנגד יישומו ואף גוזלת את כספי הצרכן בפעולותיה ובאופן ניהולה. בתביעה נטען כי בפרסומיו של הנתבע יש כדי להכפיש את התובעת ולהטיל בה דופי והוא מוציא דיבתה רעה, על מנת לפגוע בפעילותה ובלגיטימיות שלה בעיני הציבור. בנוסף נטען כי למרות התנצלות של הנתבע על פרסומיו בעבר כנגד התובעת שבגינם נתבע בעבר, חזר הנתבע להכפיש את התובעת בפרסומיו ובכך, הפר את התחייבותו להימנע מהישנות הדבר. לפיכך, מבקשת התובעת להורות לנתבע להתנצל על אמירותיו ולחייבו בפיצוי בסך של 500,000 ₪ בגין כל הפרסומים מושא התביעה.
הנתבע, אינו מתכחש לפרסומים, אך טוען כי הם אינם עולים לכדי לשון הרע וכי עומדות לו ההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע של "אמת דיברתי" ו"תום לב" .
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה ביחס לשניים מתוך חמישה פרסומים נקבע כי הם לשון הרע וכי לנתבע לא עומדת כל הגנה. נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת בגין שני הפרסומים לגביהם התקבלה התביעה פיצוי בסך של 90,000 ₪ בשל הפגיעה בשמה הטוב של התובעת.
בנוסף, לאור הוראת סעיף 9(א)(2) לחוק, חוייב הנתבע לפרסם הודעת תיקון או הכחשה של דבריו בעיתון יומי אחד, על הפרסום השני בנוגע לאמירותיו בדבר מעשה נבלה וגזלה מצד התובעת וכן על הפרסום הרביעי, בדבר תשלום של התובעת ל"אמון הציבור" עבור מחקר מוזמן ממנה בנוגע לחוק הפיקדון.
בנוסף נפסק כי הנתבע, ישלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.
הערת DWO: המדובר בפסק דין חריג שפסק כמעט את מלוא הפיצוי (90,000 ₪ מתוך 100,000 ₪ בגין שני פרסומים) וזאת כנגד עיתונאי אשר ביקר התנהלות של חברה. פסיקת גובה הפיצוי חריגה ביותר ואינה נותנת כל משקל לעבודה שהמדובר בביקורת ציבורית על גוף ציבורי וכי פסיק פיצוי כה גבוה כנגד אדם פרטי עלולה להוביל לאפקט מצנן בתחום חופש הביטוי על ביטוי מסוג דעה בתחום הציבורי.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:
חופש הביטוי והזכות לשם טוב
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 נועד להגן על שמו וכבודו של אדם, יחיד או תאגיד – סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע הקובע:
"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) …
בסעיף זה, "אדם" – יחיד או תאגיד".
יחד עם זאת, קיים ערך אחר, שחשיבותו אינה פחותה מהזכות לשם טוב הוא, חופש הביטוי. יש להגשים את שני ערכי יסוד אלו ולמצוא את האיזון ביניהם בניסיון שלא לפגוע באחד מאותם ערכים 'על חשבון' הערך האחר. לצורך קיום איזון זה נקבעו בחוק איסורים והגנות שתכליתם להבטיח הגנה על שמו הטוב וכבודו של אדם מחד ועל שמירה על חופש הביטוי, מאידך.
השלבים בהם נבחנת תביעת לשון הרע
בבואו של בית משפט לדון בתביעת לשון הרע עליו לבחון קודם כל, האם הפרסומים מהווים לשון הרע על פי הגדרתו בסעיף 1 לחוק. לאחר מכן, יש לבחון אם עומדות לנתבע ההגנות להן הוא טוען מכוח סעיפים 14-15 לחוק.
בחינת ההתבטאויות בפרסומים, צריכה להיעשות על פי המשמעות האובייקטיבית שלהם, לפי היסוד העובדתי. אין חובה להוכיח את היסוד הנפשי בדבר כוונה להוציא שם רע, להשפיל, לבזות כאמור בסעיף 2 לחוק ואין חובת הוכחה בדבר מודעות של המפרסם לכך שהפרסום, עלול לפגוע באחר. המבחן הוא, מבחנו של האדם הסביר, כיצד הוא היה מתרשם מהדברים שפורסמו ולא לפי תחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט לגביו נאמרו הדברים. היסוד האובייקטיבי נבחן אם כן בשאלה "…מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט- התובע בעיני הבריות" ( ע"א 723/74 הארץ נ' חברת החשמל, פורסם בנבו, ניתן ביום 24.2.77).
אם יקבע כי הפרסום הוא בגדר לשון הרע ואינו נהנה מההגנות הקבועות בחוק, יש לבחון את שיעור הפיצוי.
מבחנו של האדם הסביר בנוגע לפרסום
מבחנו של האדם הסביר בנוגע לפרסום, צריך להיעשות לפי המשמעות הטבעית והרגילה של הביטויים שנאמרו ולפי הבנתו של האדם הסביר אשר קורא את הפרסומים בכללותם ובהקשרם הנתון ובהתחשב בנסיבות בהן נאמרו ואופי הביטויים.
"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים" (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2)333).
אופן בחינת הפרסום והאם הוא עולה כדי לשון הרע
בעת ניתוח פרסום יש לעמוד: כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, משימה זו מורכבת. מטבע הדברים, ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו המטפורי לכן יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופייה של הסוגה ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. עם זאת כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע. אולם בכך אין די.
בשלב שני, יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי ואולם, אין לקבוע קריטריונים נוקשים בנדון.
בנוסף, בחינת הפרסום, צריכה להיות לפרסום בכללותו ולא רק בבחינת המילים המדוייקות, אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום.
לשון הרע על אנשי ציבור וגופים ציבוריים
גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי. מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה.
בעניינינו, אין מחלוקת כי התובעת היא "גוף ציבורי". מעמדה זה, עשוי "להשליך" אותה אל חזית מחלוקת ציבורית שכן, פעילותה נוגעת לכלל הציבור ומשפיעה עליו. בכך, "מזמינה" התובעת תשומת-לב וביקורת ציבורית על פעולותיה. הנתבע טוען כי הביקורת שלו כנגד התובעת במסגרת הפרסומים, היא ביקורת ציבורית מותרת על מנת להשפיע על פעולותיה. "עניין ציבורי" יחשב ככזה "אם ידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ראו: ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון , פד"י נ"ו (2) 607 , להלן-"פרשת אפל"). היכן שמדובר בביקורת ציבורית, יש להעדיף את השמירה על חופש הביטוי על פני שמם הטוב של דמויות ציבוריות, בשל החשיבות החברתית בקיומה של ביקורת על אנשי ציבור ולאור החשיבות בקיום שיח חופשי בממשל דמוקרטי לצורך עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה.
הפרסומים כנגד התובעת בהיותה כגוף ציבורי, נוגעים לשאלות שיש בהן עניין ציבורי וביקורת בתחום הלגיטימי, נפסק כי מבלי שיש בקביעה זו משום הכרעה בשלב זה בשאלת אופן השמעת הביקורת אם היא בדרך לגיטימית. לאור האמור, בחן בית המשפט את התבטאויותיו של הנתבע אם הן בגדר לשון הרע .
דעה על עניין ציבורי לא תחשב כלשון הרע
בפרסום הראשון במדור דעות בעיתון נאמר: "עיקר שכחנו:איכות הסביבה נותרה יתומה ומבוישת, כי המחזור לא ממש מעניין: לא את התאגיד, וכאמור אף לא את בעליו. תאגיד המחזור עושה כל אשר בידו להקשות על רשתות השווק, המרכולים, ומעל כולם – ציבור הצרכנים, רק כדי שלא יחזירו את המיכלים הריקים, ובעיקר – שלא יעלה בידם לפדות את תמורתם".
נפסק כי הביקורת המושמעת בפרסום הראשון, היא בעיקרה כנגד דרכי יישום חוק הפיקדון ע"י התובעת ואם היא ממלאה אחר מטרות חוק הפיקדון בצורה המיטבית.
נפסק כי המחלוקת בדעות בעלי הדין ביחס לפעולותיה של התובעת, היא מחלוקת ציבורית לגיטימית אשר יכול שתועלה לדיון ע"י הנתבע בפרסום בעיתונות.
הקשר הדברים במאמר, צריך להיבחן בשים לב למיקומו בעיתון במדור 'דעות' ומכאן בידי הקורא הסביר ללמוד כי מובאת ומובעת דעתו של הנתבע דווקא וכי לא עסקינן כתחקיר או מאמר מדעי שעשוי ליצור מצג בעיניו של אמת אחת, לכאורה.
נפסק כי אין למנוע השמעת ביקורת ע"י הנתבע למרות מכתב ההתנצלות, לרבות בשאלת ניצול ההכנסות של התובעת. נכונים הדברים בפרט כאשר לתובעת בהיותה גוף ציבורי, עומדת האפשרות להציג בפני הציבור את הרציונל שלה בנוגע לניהולה, בין אם מיוזמתה ובין אם במענה לפרסומים בנוגע לה.
גם אם במסגרת הדיון ציבורי והפרסום המהווה אמצעי לקיומו של דיון שנועד לשנות מדיניות כבעניינינו מובאים, ביטויים ציוריים שלעיתים בדרך הגוזמה, אין בכך כשלעצמו, משום ראייה לכוונה לבזות, להשפיל את התובעת או לשים אותה ללעג בעיני הציבור.
חופש הביטוי כמובא לעיל, תכליתו לאפשר דיון ציבורי שנועד בדרך כלל להשפיע על דרכי הפעולה של גוף ציבורי בעניין ציבורי. לפיכך, הביקורת במסגרת הפרסום הראשון כנגד יתרת הכנסותיה של התובעת ושאלת ניצול ההכנסות, משליכה על אופי ההתבטאויות. אין להקפיד, על כל מילה ומילה בפרסום, כי אם לקרוא את אותן התבטאויות בהקשר לביקורת גופה.
במערכת האיזונים, יש להעדיף את חופש הביטוי ומתן אפשרות לשיח ציבורי, על פני החשש לפגיעה בשמה הטוב של התובעת בנוגע ל'שימור הכסף' כפי שעולה מהפרסום. נכונים הדברים, בפרט לאור מעמדה של התובעת מכוח החוק ובהיותה תאגיד יחיד לאיסוף, המעצים את הביקורת הציבורית הצפויה עליה. לפיכך, נדחית התביעה בנוגע לפרסום הראשון.
מאותם נימוקים נדחתה גם התביעה ביחס לפרסום השלישי לפיו התראיין הנתבע בתוכנית הטלוויזיה "מבט לכסף" בערוץ הראשון ואמר: "התאגיד עושה הכל כדי להרוג את חוק הפיקדון".
מאותם נימוקים נדחתה גם התביעה ביחס לפרסום החמישי. נקבע ביחס לפרסום זה כי אין לבחון את האמירות באופן דווקני ובמנותק מהמאמר כולו ובאיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב, יש לבכר את הערך של חופש הביטוי. לאור תוכנו של המאמר כולו ובהתחשב בנסיבות והקשר הדברים, בלגיטימיות לקיום דיון ציבורי בשאלות אותן עורר הנתבע בפרט לאחר תיקון חוק הפיקדון, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי הפרסום החמישי אינו בגדר לשון הרע. לפיכך, נדחתה התביעה לעניין הפרסום החמישי.
טענות על מעשים לא חוקיים של גזל ושחיתות יחשבו כלשון הרע
בהפרסום השני, התראיין הנתבע בתוכנית רדיו ואמר: "אני חושב שהם עושים מעשה נבלה, ואני משתמש בביטוי עדין, הם פשוט גוזלים את כספי הצרכן הדל…". בנוסף אמר: "אני רציתי לפני שבועיים לקרוא לראש הממשלה בתפקידו כשר לאיכות הסביבה, פשוט לשחרר את מדינת ישראל מהתאגיד הנבזה והעריץ הזה".
נפסק כי הביטויים בפרסום השני, אינם על על דרך המטאפורה, לחיזוק מסריו של הנתבע על מדיניותה של התובעת בנוגע לאיסוף ולשאלת ניצול לא נכון של הכנסותיה לטעמו, כי אם על "מעשה נבלה", קרי: מעשים לא חוקיים של גזל ושחיתות בפעולותיה. בכך, יש כדי להציג את התובעת כגוף בזוי ונילעג. על כן נפסק כי יש בפרסום השני משום לשון הרע כהגדרתו בחוק.
קביעה דומה נפסקה גם ביחס לפרסום הרביעי. הנתבע התראיין בתוכנית טלוויזיה והתבטא כך: " אלא שבשנת 2000 קלקלו את החוק, הכניסו לתוכו תאגיד מחזור מתווך שהתברר שפועל נגד חוק הפיקדון ואני אומר את זה באחריות, עושה הכל, לוקח, בוגד באמון הציבור בעזרת גוף פרטי שנקרא אמון הציבור ששילמו לו כסף כדי שיגיד שחוק הפיקדון יקר" ובהמשך הוסיף ואמר " עובד של תאגיד חושב בבוקר, כולל יושבת ראש התאגיד, מה אני אעשה כדי לאסוף מחר פחות ? אגב , ככה נכנסו כל גורמי הפשע לחוק הפיקדון". המראיין הגיב על הדברים באומרו "דני, הם לא כאן בשביל באמת להגן אולי על ההאשמות שהן מאוד חריפות". הנתבע המשיך ואמר "כל אזרחי מדינת ישראל מוקיעים אותם, ואני חושב להגיד את זה קבל עם" וכן: "זה יצר מין מצב כזה שככל התאגיד אוסף פחות מיכלים הוא ישאר עם יותר כסף בכיסיו ובכיסי בעליו ויותר טוב להם".
הגנת אמת הפרסום – מעשה נבלה או גזל
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
על פי סעיף 14 קיימת הגנה טובה מפני פרסום לשון הרע, אם הוכחו אמיתות הפרסום והיות הפרסום עניין ציבורי במצטבר וההכרעה בדבר קיומם של שני אלה, נעשית על פי מבחן אובייקטיבי.
נטל ההוכחה לאחר הוכחת לשון הרע מתהפך ומוטל על הנתבע, להוכיח את אמיתות הפרסום במידה הקבועה במשפט האזרחי ועל פי מאזן ההסתברויות. על מי שמבקש להינות מתחולת ההגנה "להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה" (ע"א 670/79 הארץ בע"מ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169, 186).
היסוד הראשון, בהוכחת אמיתות הפרסום עניינו עובדתי-אמפירי הנוגע ליחס, התאמה וקורלאציה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית האובייקטיבית, הואיל ואין רצון לפרוש הגנה על פגיעה בשמו הטוב של אדם בפרסום שאינו אמת.
"האמת העובדתית" תיבחן בהתאם למועד הפרסום, כפי שהייתה ידועה למפרסם גם אם בדיעבד התברר, שלא היה מדובר באמת לאמיתה.
זאת ועוד, לא נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל ובין תוכן הפרסום, כי אם שהמשמעות הכללית העולה מהפרסום תואמת למציאות העובדתית. גם אם נוכח בית המשפט שקיים פער בין המציאות לבין התיאור בפרסום, עדיין יכול הוא לקבוע כי עומדת לנתבע הגנת הסעיף, אם מצא שמדובר ב'פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש'. המשמעות של הדברים שנאמרו, נבחנת על פי השומע או הקורא הסביר וכוללת הן את המסר המובע בפרסום באופן ישיר, והן את המסרים המובעים בו בעקיפין ובין השורות.
היסוד השני, נוגע למידת העניין הציבורי שבפרסום המאפשר את הפרסום הפוגעני חרף לשון הרע (ע"א 723/74 הארץ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) עמ' 299). "האינטרס בעניין ציבורי מחייב את קיומו של הצורך הציבורי בפרסום שטמון בחובו משקל סגולי המצדיק את הפגיעה בשם הטוב של אדם, מבחינת רצון הציבור ככזה המעוניין בפרסום לטובת הציבור, כאשר במסגרת זו תיבחן זכות הציבור לדעת. הבחינה באיזו מידה קיים אינטרס ציבורי בפרסום, תיקבע על-פי "מבחן התועלת", ביחס המצדיק פגיעה בשם טוב של אדם אל מול התועלת הציבורית בגיבוש דעתו בענינים ציבוריים".
בחינה זאת נעשית על דרך של איזון בין האינטרס של הפרט הנפגע שלא יפורסמו עליו פרטים נכונים אך פוגעים, לבין חופש הביטוי והאינטרס של הציבור בידיעת הפרטים. ברי כי ככל שהפרסום נוגע לעניינים הקשורים במישרין לציבור הרחב, קטן באיזון הכולל משקל האינטרס של הנפגע וגובר משקלה של זכות הציבור לדעת". לפיכך, ההגנה לא תישלל בשל כך בלבד, שלא הוכחה אמיתות של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.
נפסק כי בחינת הגנת "אמת דיברתי" תיעשה בהתייחס לנאמר בראיון בכללותו שכן מלוא המאמר מביא להתרשמות זו או אחרת של השומע הסביר ממנו, לביסוס בסיטויים שהם בגדר לשון הרע.
בענייננו, בדברי הנתבע ובדעותיו כנגד ניהול לא מוצלח ולשיטתו ניהול לא ראוי של התאגיד, אין משום ראיה לפעולה בלתי חוקית של התובעת וודאי, לא למעשה נבלה או גזל. לפיכך, אין בטענותיו בנדון כדי לבסס את אמיתות אמירותיו הקשות בדבר מעשה נבלה או גזל מול 'המציאות האובייקטיבית'. דבריו אלו של הנתבע, אינם בנוגע ל"פרט לוואי" (כאמור בסעיף 14 לחוק) כי אם הן נועדו ליצור מצג לפיו בגין אותה התנהגות יש להפסיק לאלתר את פעילותה של התובעת ונועדו גם, לשים אותה ללעג וקלס בפני הציבור. לפיכך נפסק כי, לא הוכחה ההגנה של "אמת דיברתי" בפרסום השני.
מנימוקים דומים נפסק כי לנתבע לא עומדת הגנת אמת בפרסום, בנוגע לפרסום הרביעי.
הגנת תום לב
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות";
לעניין נטל ההוכחה סעיף 16 לחוק קובע: " (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."
סעיף 16(ב) לחוק קובע כי לא תקום חזקת תום לב, אם הפרסום אינו אמת והנתבע לא האמין באמיתותו, או שלא נקט באמצעים סבירים לפני הפרסום לוודא את אמיתותם או אם נתכוון לפגוע באמצעות הפרסום, במידה גדולה מהסביר. אם לא נתקיימו תנאי סעיף 16 (א) ו -16(ב) לחוק, על הנתבע להוכיח את תום לבו בפרסום (א' שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 257).
נקודת האיזון בין הזכות לשם טוב ובין חופש הביטוי המגנה על האינטרס הציבורי מצויה בדרישת תום הלב. הגנת תום הלב חלה בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד, שהפרסום נעשה בתום לב והשני, שהתקיימה אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15.
תום לב, הוא תנאי יסוד להגנה הפרושה בחלופות שנקבעו בסעיף 15 לחוק והתוכן אותו יש לצקת לגביו, משתנה בהתאם להקשר הנורמטיבי שבו הוא מופיע ביחס לכל אחת מהנסיבות המפורטות. לעניין בחינת התום הלב "ניתן למנות את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום, האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת; את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות; את נושא הפרסום ומושאו – האם נסב הפרסום על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות או אחרות שלציבור עניין רב בהן; את מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום; במקרים מתאימים, נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה אף היא שיקול רלבנטי, וכך גם סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת." (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר , פורסם בנבו).
בפרשת אילנה דיין, נפסק כי: "למושג "תום לב", בהקשרים שונים, אין משמעות אחידה. גם בתוככי סעיף 15 עצמו אין לתת פרשנות אחת לתום הלב הנדרש בנסיבות המנויות בחלופות השונות שבסעיפי המשנה. ככלל, ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום ובמידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום. "תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה". בפסק הדין, הורחבה הפרשנות להגנת סעיף 15(2) לחוק להחלתו גם ביחס לפרסום עובדתי בעניין ציבורי משמעותי שנעשה בתום לב, תוך עמידה באמת מידה של "עיתונות אחראית".
חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום
הגנת תום לב תהא הגנה טובה אם הנתבע, עשה את הפרסום בתום לב כאשר היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום. בית המשפט הכיר בחובה לפרסם בקשר עם הגנה זו, כאשר "לפחות רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר, שהיו נמצאים במצבו של הנתבע, היו חושבים זאת לחובתם בנסיבות המקרה" או כאשר על-פי השקפת עולמו הערכית של בית המשפט יש כדי לקבוע שהמפרסם פעל בגדרה של חובה מוסרית או חברתית. בנוסף, במקרים בהם המידע מושא הפרסום הוא בעל חשיבות חברתית לציבור המבססת את הצורך בפרסום, למרות לשון הרע שבו וגם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת" (ע"א (ת"א) 3721/04 אבי כהן נ' אלי וילצ'יק, עו"ד , פורסם בנבו).
בעינייננו נפסק כי לא היתה חובת אזהרה לציבור מפני התובעת 'הגזלנית' כדידו של הנתבע, להבדיל מזכותו להביע את דעתו על התנהלותה. הנתבע, לא הוכיח כי נקט באמצעים סבירים על מנת למנוע את הטעות בפרסום בדבר היותה גזלנית ואין בהיעדר כוונת זדון, משום ראייה לתום לבו. לא קיים אינטרס חברתי לפרסום דברים שהם בגדר לשון הרע על מנת להשפיע על מדיניות התובעת או על הציבור בנוגע ליישום חוק הפיקדון ובפרט, כאשר היה ידוע לנתבע שהגורמים האמונים על בחינת כשרות פעולותיה של התובעת, לא קבעו שהתובעת פועלת שלא כדין.
בית המשפט דחה את הגנת תום הלב לה טען הנתבע ביחס לפרסום השני.
ביחס לפרסום הרביע קבע בית המשפט כי הפרסום לא נעשה בתום לב וכי, לא עומדות לנתבע ההגנות האחרות על פי החוק להגנה על ענין אישי כשר (סעיף 15(3)); הבעת דעה על התנהגות בעל תפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (סעיף 15(4)). הנתבע, גם לא יכול לחסות תחת ההגנה של סעיף 15(4) לחוק, הואיל והוא עצמו קבע במפורש שהטענה בדבר הפרסום על הבגידה באמון עקב מתן כסף לאמון הציבור שיוציאו דו"ח היא עובדה וודאית. לפיכך, אין מקום לסבור שמדובר בהבעת דעה על התנהגות של בעל תפקיד ציבורי. נכונים הדברים, בפרט כאשר קיים הבדל בין ניסוח דבר שבעובדה ובין הבעת דעה כאשר "הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה" והנתבע בענינינו, הציג את דבריו כעובדה. בהתאם לכך, לא עומדת לנתבע הגנה לפי החוק בגין הפרסום הרביעי.
מכתב התנצלות והגנת תום בלב
בנוסף לכך נפסק כי, אין להתעלם ממכתב ההתנצלות בבחינת הגנת תום בלב של הנתבע. ההשתק השיפוטי נטוע בבסיסו על חובת תום הלב, הגינות ותקנת הציבור ונועד לשמור על טוהר ההליך המשפטי ולמנוע מבעל דין לנצל לרעה את בתי המשפט ולפגוע בכך בהשטלת הצדק. במישור הפרטי, תכליתו למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-פי הדין. דוקטרינת ההשתק השיפוטי משתיקה בעל דין מלהעלות טענות עובדתיות ומשפטיות הסותרות את גרסתו הראשונה, אף אם הן נכונות, וזאת מחמת חוסר תום לב וטוהר ההליך השיפוטי. על-פי כלל זה, אם העלה אדם טענה בהליך מסוים וטענתו התקבלה, ובעקבות זאת זכה בטובת הנאה, הוא יהיה מנוע מלהעלות טענה סותרת בהליך אחר. השתק זה חל גם כאשר לבעל דין נתונה הבחירה בין שני מסלולים המקימים לו זכויות. משבחר במסלול אחד וזכה בו, אין הוא יכול לדרוש את הזכות גם במסלול האחר.
פיצוי בגין לשון הרע
הסעד הניתן בגין פרסום לשון הרע נגזר מהאיזון בין הזכות לשם טוב ובין חופש הביטוי, כאשר אמות המידה לפסיקת הפיצוי נגזרות כפועל יוצא מהתכליות הטמונות ביסוד הטלת אחריות בפגיעה בשמו הטוב של האדם. המטרה העיקרית בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע היא להשבת מצבו של הנפגע לקדמותו והעמדתו במצב בו הוא היה עובר לפרסום לשון הרע נגדו. בנוסף, פסיקת פיצוי עשויה לבטא הכרה שיפוטית בעוול שנגרם לתובע ובצורך לתת מענה לפגיעה בשמו הטוב של אדם ובמעמדו בציבור. לכך מתלווה יסוד ההרתעה מפני פגיעה בשמו של אדם. "הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר – עד כמה שכסף יכול לתרום לכך למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית – כפי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה – נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב' הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד" (ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי,פד"י מה (2) 489 ).
שיעור הפיצוי נגזר מאופי וחומרת הפגיעה. ככל שאופי ההאשמות המיוחסות חמורות יותר, כך ראוי להגדיל את סכום הפיצוי. עוד יש לתת את הדעת לתפוצת הפרסום וככל שהוא נעשה בתפוצה גדולה יותר, כך מועצם אלמנט הפגיעה ויש הצדק להגדלת הפיצוי. בנוסף, יינתן משקל להתנצלות או סירוב להתנצל, והדבקותו באמירות הפוגעניות של המפרסם לשון הרע (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר) [פורסם בנבו].
הזכות של תאגיד לפיצוי ללא הוכחת נזק
הנתבע טוען, כנגד זכותה של התובעת לקבל פיצויים ללא הוכחת נזק אשר עומדת לאדם ולא לתאגיד ואילו התובעת טוענת מנגד, כי אין להבחין בינה ובין אדם פרטי.
סעיף לחוק איסור לשון הרע קובע: "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית…".
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע: "בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד".
סעיף 4 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 קובע: "מקום שמדובר באדם – אף חבר-בני-אדם במשמע, בין שהוא אדם תאגיד ובין שאינו תאגיד"
בדומה לכך מצינו בסעיף 8 לחוק העמותות תש"ם- 1980: " מהיום שצויין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית".
סעיף 10 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע: "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק".
קיימות גישות סותרות בפסיקה בשאלה זו, אשר טרם הוכרעה בפסיקת בית משפט העליון. בת"א (י-ם) 920/95 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' ארנון, פורסם בנבו, ניתן ביום 17.2.99 נאמר: "… בהקשר האמור של הדברים, אין אנו מוצאים הבדל בין נפגע בשר ודם לבין נפגע שהינו תאגיד, כל אימת שהמדובר בסוג פגיעה המשליך על המוניטין העסקי. השם הטוב מהווה חלק מהמוניטין ופגיעה בו משליכה על המערכת העסקית. כך אם המדובר בעסק של אדם רגיל וכך אם המדובר בעסק של תאגיד". בפסק הדין שניתן בת.א.(ת"א)2556-04 Burbank Animation Studios Pty Ltd נ' קלסיקלטת בע"מ, פורסם בנבו, ניתן ביום 13.9.10 נאמר בדומה לכך: "כשם שאדם איננו צריך להוכיח נזק בשל פגיעה בשמו הטוב, כך גם תאגיד לא צריך להוכיח נזק בגין פגיעה במוניטין העסקי שלו".
בשונה מכך, מצינו בת.א. (י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' אריה גור (פורסם בנבו) אבחנה בין תובע בשר ודם ובין תובע שהוא תאגיד, שהרי "לא דומה שמו הטוב של אדם לשמו הטוב של תאגיד. אדם, בשר ודם, זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו או שהעמידוֹ ללעג ולקלס בעיני הבריות. עוגמת-נפש שכזו יכולה להיות רק למי שהוא בעל-נפש. לתאגיד אין נפש ולא יכולה להיגרם לו עוגמת-נפש. אדם זכאי לפיצויים בגין השפלתו בעיני הבריות גם אם לעצם הפגיעה לא הייתה תוצאה ממונית. לא כן תאגיד. על מנת שייזכה בפיצויים עליו להוכיח שפרסום לשון הרע על אודותיו גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו".
בדומה לכך מצינו בת.א.(י-ם)1452/96 הארגון למימוש האמנה לבטחון סוציאלי נ' ידיעות אחרונות בע"מ פורסם בנבו, ניתן ביום 11.10.05: "הייתי נוטה לאמץ את ההשקפה הגורסת שאין הבדל בין אדם טבעי ובין תאגיד לענין סעיף 7א(ב), אלמלא ההוראה המפורשת בסעיף 10 לפקודת הנזיקין המתנה פיצוי בהוכחת נזק, לא רק בעוולה של לשון הרע. אציין כי הביקורת על סעיף 10 לפקודת הנזיקין הייתה ידועה בעת תיקון חוק איסור לשון הרע, ואף על פי כן ההפניה בסעיף 7 לחוק לסעיפים השונים בפקודת הנזיקין ובהם סעיף 10, נותרה בעינה".
בית המשפט בענייננו, לאחר בחינת של הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין אל מול הוראות חוק איסור לשון הרע, פסק כי: גוברות הוראותיו של חוק איסור לשון הרע בהיותו חוק ספציפי ואילו פקודת הנזיקין היא חוק כללי. בהתאם לחוק הפרשנות ומכוח סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע "אדם" הינו יחיד או תאגיד. אילו ביקש המחוקק לקבוע יוצא מן הכלל בנוגע לתאגיד להחרגתו מסעיף 7א. לחוק, היה קובע זאת במפורש בסעיף 7א. גופו או בסעיף אחר בפרט לאור ההוראה לפיה החוק חל גם על תאגיד (סעיף 1 לחוק) ומונע אי הלימה בין הוראה אחת לשניה בחוק ביצירת שוני בין תאגיד לאדם, בחלק מההוראות ללא הוראה מפורשת בנדון.
סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע קובע : "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה…". על השוני בחוק בין חבר בני אדם או ציבור שאינם תאגיד מצינו בהרחבה בפרשת בכרי בע"א 8345/08 (בפסק הדין מפי כב' השופט י' עמית, עמ' 22-27). שוני זה, מחזק דווקא את הדימיון בחוק איסור לשון הרע בין אדם לתאגיד, להבדיל ובשונה מחבר בני אדם או ציבור שאינו תאגיד שלגביהם, נקבעה הוראה ספציפית בסעיף 4 לחוק בהבחינו, ביניהם ובין אדם ותאגיד. יש גם ללמוד מסעיף 4 לחוק, כי היכן שביקש המחוקק לא להחיל הוראה בחוק על קבוצה או פרטים, הוא עשה כן במפורש. לפיכך, שתיקתו של המחוקק, שלא קבע הוראה מיוחדת ספציפית על תאגיד בנוגע לזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק, מלמדת כי גם לתאגיד, עומדת הזכות לפיצוי כאמור בסעיף 7.א. לחוק.
על כן דחה בית המשפט את טענתו של הנתבע כנגד זכותה של התובעת לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 7.א. לחוק.
פיצוי ללא הוכחת נזק
בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 7.א.(ב) לחוק "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק" ולפיכך, בחן בית המשפט אם יש לחייב את הנתבע במלוא הסכום שנקבע בחוק.
בקביעת שיעור הפיצוי התחשב בית המשפט בחומרת דבריו של הנתבע בפרסום השני, הן לפי תוכנם והן בריבוי ביטויי גנאי נגד התובעת, שאינם ניתנים לפרשנות אחרת ע"י השומע ובהיותם חד משמעיים בדבר התנהלות בלתי חוקית ע"י התובעת. נפסק כי הנתבע, הגיש לתובעת את מכתב ההתנצלות ולמרות זאת, לא השכיל לצפות מראש את תוצאות התנהגותו ולא נרתע מהישנות התבטאויותיו הקשות במסגרת הפרסום השני וכן, לא חזר בו מדבריו לאחר הפרסום השני. לפיכך, חייב בית המשפט את הנתבע בפיצוי לתובעת בסך של 50,000 ₪.
בהתייחס לפרסום הרביעי, התחשב בית המשפט בבחינת גובה הפיצוי בכך שהתקבלה טענת התובעת בדבר לשון הרע בפרסום בנוגע למתן תשלום ל"אמון הציבור" למחקר "מוזמן" ממנה בשעה, שהפרסום בכללותו היה פרסום לגטימי כנגד גוף ציבורי, הנתון מטבע הדברים לביקורת ובכך שהפרסום נועד לבחון את האפקטיביות של חוק הפיקדון שנבחנה כאמור בגוף פסק הדין ע"י מספר גורמים אחרים. מנגד, בהתחשב בחומרת דברי הנתבע, הימנעותו מבחינת אמיתותם עובר לפרסום (ראו ע"א 670/79 מזרחי נ' הוצאת עיתון בע"מ, פד"י מא(2)169, 209) ובכך שדבריו הוצגו כעובדה ולא כהבעת דיעה וגם לא כחשש מהיות המחקר "מוזמן" ולאור מכתב ההתנצלות, שלא מנע את אותה התבטאות, העמיד בית המשפט את הפיצוי בגין הפרסום הרביעי בסך של 40,000 ₪.
