בשנת 1989 התקבלה במדריד אמנה שנועדה לאחד ולייעל את הרישום וההרמוניזציה של סימני המסחר בעולם. משאישררה ממשלת ישראל את האמנה, ניתן לבצע רישום של סימן מסחר בעולם במקום אחד מרוכז, במקום ע"י רישום בכל מדינה ומדינה. בשנת 2003 תוקנה פקודת סימני המסחר כדי לאפשר את הרישום המהיר הנ"ל, כחלק ממאמציה של ישראל ביום מן הימים להתקבל כחברה באיחוד האירופי ובשנת 2007 נכנסו לתוקף תקנות פרוטוקול מדריד לאיפשור שיטת הרישום בהתבסס על הפרוטוקול.
במאמר זה אנו נסקור את התהליך לרישום סימן מסחר באמצעות פרוטוקול מדריד, את היתרונות להליך זה וחסרונותיו.
התהליך
שלב א: הדרך שבה מתבצע הרישום הבילאומי הוא ראשית ע"י הגשת בקשה לרישום סימן מסחר מקומי במשרדי אחת המדינות החברות באמנה, למשל ישראל.
שלב ב': מיד לאחר הגשת הבקשה וקבלת מספר הבקשה המקומית ניתן להגיש בקשה נוספת – בקשה בינלאומית – (הכרוכה בעלות אגרה נוספת של כ 500 ש"ח) למשרד הבינלאומי שהוקם מכח האמנה: WIPO (World Intellectual Property Organization).
שלב ג': WIPO מקבל את הבקשה הבינלאומית מהמשרד המקומי ובוחן אותה ברמה הטכנית בלבד. ככל והבחינה הטכנית תצלח, יתקבל מספר בקשה בינלאומי והסימן יעבור לרישום בכל מדינה ומדינה (בכפוף לתשלום אגרה מתאימה).
בלינק שלהלן מוצג מחשבון WIPO לחישוב האגרות הנדרשות:
http://www.wipo.int/madrid/en/fees/calculator.jsp
שלב ד': כל מדינה ומדינה תבצע, באופן נפרד: בחינה טכנית ובחינה מהותית לסימן. יתכן ובשלב זה יהיה צורך בשרותיו של עורך דין מקומי לצורך מענה להשגות הבחינה ולאחר שהסימן יענה על הדרישות המהותיות והטכניות, הסימן יתקבל לרישום.
החסרונות והיתרונות
היתרון הברור של רישום סימן מסחר עולמי, המעניק הגנה עבור המדינות המנויות להלן הוא ברור – אין צורך להגיש לכל מדינה בנפרד ואין צורך לשלם אגרות בכל מדינה בנפרד. בנוסף הבחינה הטכנית של WIPO עשויה לקצר את הליכי הבחינה במדינות השונות ובכך לחסוך כסף רב.
החסרון בשימוש בפרוטוקול כפי שהוא קיים היום הוא שהפרוטוקול אינו מאפשר למבקש הסימן לערוך את הסימן לאחר הגשתו או לשנותו מהבקשה הלאומית המקורית ולצורך כך נדרש המבקש להגיש בקשה חדשה. קרי, הסימן הבינלאומי חייב להיות זהה לבקשת המקור, לרבות בתחולת מגבלות הקיימות על בקשת המקור, היקף ההגנה על הסיווגים השונים.
חיסרון נוסף הוא בפרק זמן ארוך הנדרש לקיבול כל סימן וכולל את פרק הזמן שהסימן המבוקקש נמצא ב WIPO לצורך הבחינה הטכנית.
המדינות החברות באמנה
להלן רשימת המדינות החברות בפרוטוקול מדריד, שרישום על פי הפרוטוקול מעניק בהן הגנה:
אלבניה, אנטיגואה וברבודה, ארמניה, אוסטרליה, אוסטריה, אזרבייג'אן, בחריין, בלארוס, בלגיה, בהוטן, בוסניה והרצגובינה, בוטסואנה, בולגריה, סין, קולומביה, קרואטיה, קובה, קפריסין, הרפובליקה הצ'כית, צפון קוריאה, דנמרק , מצרים, אסטוניה, האיחוד האירופי, פינלנד, צרפת, גרוזיה, גרמניה, גאנה, יוון, הונגריה, איסלנד, איראן, אירלנד, ישראל, איטליה, יפן, קזחסטן, קניה, קירגיסטן, לטביה, לסוטו, ליבריה, ליכטנשטיין, ליטא, לוקסמבורג, מדגסקר, מונקו, מונגוליה, מונטנגרו, מרוקו, מוזמביק, נמיביה, הולנד, נורווגיה, עומאן, הפיליפינים, פולין, פורטוגל, דרום קוריאה, מולדובה, רומניה, רוסיה, סן מרינו, סאו טומה ופרינסיפה, סנגל , סרביה, סיירה לאון, סינגפור, סלובקיה, סלובניה, ספרד, סודאן, סווזילנד, שבדיה, שוויץ, סוריה, טג'יקיסטן, היוגוסלבית לשעבר מקדוניה, טורקיה, טורקמניסטן, אוקראינה, בריטניה, ארצות הברית, אוזבקיסטן, ויאטנאם, זמביה, קנדה, איחוד האמירויות.
