הליך שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת הדס פלד. ביום 25.5.22 ניתן פסק הדין.
הצדדים:
– התובעת: ספיר הרוש;
– הנתבעת: טירוורק אמארץ'.
העובדות: התובעת הינה בעלת עסק בשם "רסטפארי סטייל" (RASTAFARI STYLE) שעוסק בקישוטי שיער ועיצוב שיער שפועל לטענתה משנת 2013. הנתבעת הינה בעלת עסק בשם "רסטהפרי בשוק" שעוסק בקישוטי שיער ועיצוב שיער, נמצא בשוק הכרמל בתל אביב ופועל לטענתה משנת 2016, ועד למועד הגשת התביעה פעל תחת השם "RASTAFARI".
התובעת היתה הבעלים של סימן מסחר מספר 329765 שהוגש לרישום ביום 20.7.2020 ונרשם ביום 3.11.2020, בשם "ראסטהפרי סטייל" ובאנגלית "RASTAFARI STYLE", בסוג 44.
מיד לאחר שסימן המסחר נרשם, שלחה התובעת לנתבעת מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים, במסגרתו דרשה מהנתבעת לחדול מהשימוש בסימן המסחר או בכל סימן מסחר אחר הדומה עד כדי הטעיה, ולפצותה בסך 70,000 ₪. הנתבעת השיבה, מבלי להודות בטענות התובעת, כי ברצונה לשנות את שם העסק כדי להימנע ממחלוקות משפטיות.
התובעת טענה כי הנתבעת עושה שימוש בסימן המסחר שלה, תוך ניסיון להיבנות מהמוניטין של התובעת. כמו כן, נכון למועד הגשת התביעה הנתבעת ממשיכה לעשות שימוש בסימן המסחר של התובעת. התובעת טענה כי הנתבעת הפרה את סימן המסחר שלה, ביצעה עוולה של גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת ותיאור כוזב בהתאם לחוק עוולת מסחריות. כמו כן, התובעת טענת כי הנתבעת התעשרה שלא כדין על חשבון התובעת, הנתבעת פגעה בסימן המסחר של התובעת, גרמה נזק למוניטין התובעת, לבלבול ולהטעיית צרכנים.
התובעת טענה כי יש לחייב את הנתבעת לשלם פיצוי בלא הוכחת נזק, על סך 100,000 ₪, בגין גניבת עין בהתאם לחוק עוולות מסחריות וכן בגין הפרת סימן המסחר.
הנתבעת טענה כי היא פועלת בתחום עיצוב השיער והראסטות משנת 2016, תחת השם הגנרי "רסטהפרי" וכי היא משווקת את פעילותה ברשתות החברתיות בעבר תחת התיוג Rastafari_il#, וכיום תחת התיוג Rastafire_il#. הנתבעת טענה כי המונח "ראסטהפרי" הוא מונח שגור ומקובל בתחום עיצוב השיער הייחודי, המוכר העיקר בקרב יוצאי קהילת אתיופיה אך לא רק. על אף שהנתבעת הודיעה לתובעת, כי מבלי להודות בטענות התובעת, וכדי להימנע ממחלוקות, בכוונתה לשנות את שם העסק, כעת התובעת טוענת בחוסר תום לה כי מדובר בהודעת בטענות התובעת. הנתבעת טענה כי התובעת משמשת בהליכים משפטיים שלא כדין, לצורך התעשרות על חשבונם של עוסקים בתחום.
לאחר הגשת התביעה הנתבעת הגישה בקשה למחיקת סימן המסחר של התובעת שלטענתה של הנתבעת נרשם בחוסר תום לב. הנתבעת טענה כי מדובר בשם גנרי ולמכתחילה, בהתאם לסעיף 39(א) לפקודת סימני המבחר, לא ניתן היה לרושמו כסימן מסחר. מטרתה של התובעת היתה למנוע תחרות הוגנת ולנכס לעצמה שם גנרי המקובל בתחום.
תוצאות ההליך: בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת בשכ"ט עורכי דין בסך 18,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
מטרת עילת גניבת עין
מטרתה של עוולת גניבת עין להגן על זכותו הקניינית של התובע במוניטין שרכש מפני פגיעה הנובעת ממצג שווא של הנתבע.
יסודות עילת גניבת עין
על מנת להוכיח עוות גניבת עין, התובע נדרש להוכיח שני יסודות מצטברים: (1) קיומו של מוניטין ; ו-(2) חשש סביר לקיומה של הטעיית קהל הצרכנים כי השירותים שמציע הנתבע הם למעשה שירותי התובע.
יסוד המוניטין
ביחס ליסוד המוניטין נקבע בפסיקה כי המושג מוניטין קשה להגדרה מדויקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיניי הציבור, שהודות לה קיים למוצר שוק לקוחות אשר מעוניינים ברכישתו. המוניטין מבטא את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו- מיקומו, שמו הטוב, דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק.
על מנת להוכיח את יסוד המוניטין, התובע נדרש להציג ראיות לפיהן, בנסיבות הספציפיות זכה להכרה בקהל המזהה אותו עם עסקו. דרכי הוכחת המוניטין הן נתונות להכרעתו של בית המשפט על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
יסוד הטעיה
ביחס ליסוד השני, חשש סביר לקיומה של הטעיה, נקבע בפסיקה כי מדובר במבחן אובייקטיבי הכולל שלושה מבחני משנה: (1) מבחן החזות והצליל; (2) מבחן סוג הסחורות והלקוחות; ו- (3) מבחן יתר נסיבות העניין.
בית המשפט הסביר כי התובעת הציגה צילומי מסך מתוך הרשתות החברתיות. מעמוד האינסטגרם שצורף ניתן ללמוד כי התובעת מפעילה "ימי הולדת – אירועים – הפעלות וסדנאות". המועד בו צולם עמוד האינסטגרם היו לתובעת 2,426 עוקבים והיא פרסמה 238 פוסטים. בית המשפט הסביר כי לא ברור ממתי עמוד האינסטגרם פעיל ומתי פורסמו הפוסטים. אין עדות לפוסטים בין השנים 2013 (המועד הנטען להקמת עסק התובעת) ל-2016 (המועד הנתבען להקמת עסק הנתבעת). לעמוד הפייסבוק של התובעת יש 1,963 עוקבים. עמוד הפייסבוק נפתח בשנת 2013 אבל המשפט הסביר כי לא ניתן לדעת מה היתה רמת הפעילות שלו ומתי ובאיזו תדירות פרסמה התובעת תמונות ותוכן שיווקי. התובעת הציגה תמונות של דוכנים ופרסומים שונים, מהן ניתן, לטענתה, ללמוד על הצלחתה ועל המוניטין הרב שצברה. בית המשפט קבע כי מהפרסומים והצילומים שצורפו לא ניתן ללמוד על מוניטין או הצלחה. כמו כן בית המשפט קבע כי לא ניתן ללמוד מתי פורסמו אותה פרסומים.
כאשר אומתה התובעת עם העובדה כי ברשתות החברתיות במועד הגשת התביעה, לנתבעת היו 9,913 בעוד שתובעת היו 4,638 עוקבים, ונשאלה למי יש מוניטין יותר גדול, היא ענתה כי לדעתה עוקבים לא מרמזים על מהות לקוחות ו/או על כמות לקוחות. היא טענה כי מוניטין נמדד בהכנסות.
בית המשפט קבע כי בכך למעשה התובעת סתרה את הראיות שהביאה, ואשר לטענתה, נועדה לתמוך בהצלחה ובמוניטין שרכשה.
בית המשפט הסביר כי גם המדד של התובעת למוניטין – "הכנסות", אינו מעיד על מוניטין. במועדים הרלוונטיים לתביעה התובעת היתה רשומה במע"מ כעוסק פטור. כלומר, מחזור ההכנסות השנתי שלה עמד על סך של 100,000 ₪ בלבד. באותו מועד התובעת הפעילה, לטענתה, שני דוכנים קבועים בקניון. העלות היומית להפעלת דוכן עמדה על סך 150 ₪. בית המשפט הסביר כי הוצאות התובעת רק בגין העמדת הדוכנים בקניון, היו גבוהות והתקרבו למחזור ההכנסות השנתי שלה, וזאת מבלי לקחת בחשבון את עלות החומרים, העסקת העובדים והוצאות נוספות. התובעת אישרה זאת בחקירתה הנגדית.
כמו כן, בית המשפט הדגיש כי הסימן של התובעת נרשם 3.11.20 והתביעה הוגשה ביום 31.12.20, זמן קצר מאוד לאחר הרישום. לפיכך, רישום סימן המסחר כשלעצמו, אינו מעיד בהכרח על הצלחה או מוניטין.
בית המשפט קבע כי התובעת כשלה בהוכחת המוניטין הנטען על ידה בכתב התביעה ולא הציגה ראיות לקיומו. טענתה מבוססת רק על עדותה ולא די בכך להוכחת מוניטין (סעיף 54 לפקודת הראיות).
ביחס ליסוד השני, חשש סביר לקיומה של הטעיה, בית המשפט ציין כי מבחן החזות, שהוא המבחן העיקרי אינו מתקיים בעניין זה, משום שעיון בעמודי התובעת והנתבעת ברשתות החברתיות מעלה כי הסמליל שבו משתמשות התובעת והנתבעת אינו דומה.
התובעת לא הגישה ראיה לקיומו של חשש להטעיה. התובעת טענה כי היו לקוחות שהתבלבלו והוטעו, אך לא הציגה ראיות לטענתה ולא העידה אף עד לתמיכה בטענותיה.
בית המשפט ציין כי עסקה של הנתבעת נמצא החנות בשוק הכרמל בתל אביב והיא אינה ניידת. לעומדת זאת, במועד הגשת התביעה התובעת הפעילה שני דוכנים קבועים בקניון קריית ביאליק ובקניון בחיפה ודוכנים ניידים באירועים. לפיכך, קהל היעד והמיקום שונים.
לאור האמור לעיל, בית המשפט קבע כי גם מבחן החשש הסביר אינו מתקיים בעניין זה ודחה את טענת התובעת לגניבת עין והפרה של חוק עוולות מסחריות.
הפרת סימן מסחר
התובעת רשמה את סימן המבחר רק ביום 3.11.20 והגישה את התביעה ביום 31.12.20. לאחר פניית התובעת הנתבעת שינתה את שם העסק מ- Rastafari_il# ל- Rastafire_il#.
לכן מאחר ובמועד ההפרה לא היה סימן מסחר רשום אין הפרה של סימן רשום.
הפרת סימן מסחר מוכר היטב שאינו רשום
באופן עקרוני ניתן לבסס עילה להפרת סימן מסחר שאינו רשום אם המדובר בסימן מסחר מוכר היטב.
בית המשפט הסביר כי יש לבחון האם, המועדים הרלוונטיים להפרה הנטענת, סימן המסחר של התובעת היה סימן מסחר מוכר היטב.
סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר מהו סימן מסחר מוכר היטב: "סימן מסחר מוכר היטב" – סימן המוכר היטב בישראל כסימן שבבעלות אדם שהוא אזרח מדינה חברה, תושב קבוע בה או שיש לו בה מפעל עסקי תעשייתי פעיל, ואפילו הסימן אינו סימן מסחר רשום בישראל או אין משתמשים בו בישראל; לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק".
סעיף 46(א) לפקודת סימני המסחר קובע כי סימן מסחר מוכר היטב מקנה לבעליו זכות שימוש ייחודית.
סעיף 57 לפקודת סימני המסחר קובע כי רק לבעל סימן מסחר רשום ולבעל סימן מסחר מוכר היטב שאינו רשום, קיימת עילת תביעה בגין הפרת סימן המסחר.
סעיף 1 לפקודת סימני המסחר קובע ש"הפרה" הינה, בין היתר, "שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך… בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לענין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לענין טובין מאותו הגדר".
בסימן מסחר מוכר היטב שאינו סימן מסחר רשום המבחן להפרה הוא מבחן ההטעיה מאשר מדובר בטובין מאותו הגדר.
בית המשפט קבע כי התובעת לא הוכיחה כי סימן המסחר שלה היה סימן מוכר היטב טרם רישומו. כמו כן, בית המשפט לא מצא כי מתקיימים מבחני ההטעיה ביחס לסימן המבחר הזהים למבחנים שנקבעו ביחד ליסוד השני בעוולת גניבת העין (חשש סביר לקיומה של הטעיה). יתרה מכך, לאחר רישום סימן המסחר, ובמועד הגשת התביעה שינתה הנתבעת את שם העסק אותו היא מפעילה.
