ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 2048/03 ובת"א 1079/04 שניתן ביום 28.10.2008 על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל.
המערערות בע"א 10242/08 והמשיבות שכנגד: רבקה מוצפי, מיכל שחר ורכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ כנגד המשיבה ברע"א 10242/08 והמערערת שכנגד: רחל קבלי. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופטת אסתר חיות, השופט עוזי פוגלמן והשופט יצחק עמית. ביום 10.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: רחל קבלי הוציאה תחת ידיה שורה של ספרי לימוד. רבקה מוצפי ומיכל שחר, אף הן הוציאו לאור ספרי לימוד. רכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ, היא שותפה במחצית זכויותיה של קבלי בספר "להבין, לתרגל ולדעת", וכן המוציאה לאור של שני ספריהן של מוצפי ושחר לגביהם נטען כי הם מפרים את זכויות היוצרים של קבלי.
קבלי הגישה שתי תביעות, האחת לבית משפט השלום בהרצליה והשניה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בהן טענה כי בשני ספריהן של מוצפי ושחר ישנן 18 הפרות של זכויות יוצרים שלה מתוך שבעת ספריה.
פסק דינו של בית משפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, קיבל בחלקן שתי תביעות של קבלי בגין הפרת זכויות יוצרים, ונפסק לטובתה פיצוי כולל בסך 520,000 ₪ + הוצאות בסך 50,000 ₪, וכן ניתן צו מניעה קבוע וצווי איסוף ומסירה של היצירות המפרות.
תוצאות ההליך: הערעור התקבל. נפסק כי אין המדובר בהפרה של זכות יוצרים. בנוסף נפסק כי המשיבה תחזיר למערערות הסכומים ששולמו על ידן על פי פסק דינו של בית משפט קמא, וכן תישא בשכר טרחת עורך דין המערערות בסך 100,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
זכויות יוצרים בספר לימוד
חוק זכות יוצרים 1911 (החוק הישן) קובע בסעיף 1(1) כי קיימת זכות יוצרים לגבי כל יצירה ספרותית מקורית, המוגדרת בסעיף 35(1) לחוק ככוללת "מפות, תרשימים, תכניות, טבלאות, וליקוטים".
נפסק כי ספרי הלימוד שחיברה המשיבה הן יצירות ספרותיות, אשר ככלל יזכו להגנת החוק.
אין זכות יוצרים שיטת הלימוד
היקף ההגנה המוקנית ליצירה אינו מוחלט, וכי יש שורה של חריגים לגביהם לא תהא קיימת זכות יוצרים, והם: "רעיון", "תהליך ושיטת ביצוע", "מושג מתמטי", "עובדה או נתון, כשהם בלבדם" ו"חדשות היום" (סעיף 7ב לפקודה). עם זאת, אף שההגנה אינה משתרעת על הרעיון עצמו, הרי שדרך יישומו או ביטויו המוחשי יכולה להקנות ליוצרה זכות יוצרים.
בהתאם לחריגים המנויים לעיל, זכות היוצרים אינה משתרעת על שיטת הלימוד, בהיותה בגדר "רעיון". הוא הדין, לענייננו, לגבי השימוש במילה זו או אחרת או לגבי תיאור תופעות לשוניות מסוימות, אשר ניתן לראותן כ"עובדה" או כ"נתון" הנמנים על החריגים הקבועים בחוק.
זכותה של המשיבה חלה אפוא על אופן הביטוי של שיטת הלימוד ודרך יישומה, אשר יכול שיימצאו באופן הבחירה ובאופן הסידור של הנתונים והרעיונות. דברים אלה נכונים גם לגבי השימוש בטבלאות בספרי הלימוד. נזכיר, כי "טבלאות" נכללות בהגדרת "יצירה ספרותית" בסעיף 35(1) לחוק. עם זאת, ברי כי עצם השימוש בטבלה אינו מקנה ליוצר הטבלה זכות יוצרים, להבדיל מאופן עריכתה וסיווג נתוניה, אשר ככל שיעמדו בדרישות היצירתיות והמקוריות, עשויים להקנות ליוצר הטבלה זכות יוצרים.
עוד ציין בית המשפט כי יצירות ספרותיות מהסוג של ספרי לימוד עוסקות, לעתים, בעובדות ובנתונים אשר קשת האפשרויות לבטאם אינה רחבה. הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות המקרה דנן, כאשר תוכן הספרים מוכתב, במידה רבה, על ידי תכנית הלימודים של משרד החינוך. מכל מקום, אין בכך כדי להפחית מזכותו של יוצר כי יצירתו תחסה תחת הגנת זכויות יוצרים, מקום בו מדובר בדרך הבעה ייחודית ומקורית.
הפרת זכות יוצרים
בפרשת אלמגור עמד השופט י' כהן על התנאים הנדרשים להוכחת הפרת זכות יוצרים ועל אבחנות רלוונטיות נוספות, כדלהלן:
(-) יש להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, כאשר לא הכמות היא הקובעת, אלא האיכות.
(-) ניתן להסיק העתקה כאשר לנתבע היתה גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין היצירות הוא במידה כזו אשר לא סביר להניח כי הוא יד המקרה.
(-) יש חשיבות להצטברות נקודות דמיון. ככל שהן רבות יותר, גובר החשש כי מדובר בהעתקה.
(-) השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק על מנת לקבוע כי מדובר בהעתקה של חלק ממשי ומהותי היא שאלה של עובדה ושל דרגה. תשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי התרשמות של השופט מהיצירות בכללותן.
בית המשפט חילק את הדיון בהפרות הנטענות לשלושה חלקים:
האחד – ערעורן של מוצפי ושחר כנגד קביעותיו של בית משפט קמא בדבר קיומן של תשע הפרות.
בניגוד למסקנת בית משפט קמא, מצא בית המשפט העליון דמיון לכאורי ובספק רק באחת מתוך תשע הנקודות, בנושא הערת הסיוע שנועדה להסביר כיצד להבחין בין משפט מאוחה שאיבריו מורכבים לבין משפט מורכב שאיבריו מאוחים, על משפט ההדגמה שלה. כן מצא בית המשפט העליון כי סימן הזכרון "לדר"ש צ"ל", המסמל את ששת הפעלים בהם נשמטת פה"פ בבניין קל בזמן עתיד ובציווי, מופיע בשני הספרים, אך ציין כי קיים ספק אם מדובר בסימן פרי יצירתה של קבלי ואם סימן מעין זה הוא מושא לזכויות יוצרים.
השני – טענותיה של קבלי בדבר ארבע הפרות אשר לא נדונו בפסק דינו של בית משפט קמא. רק בשתיים מארבע ההפרות הנטענות נמצא דמיון במספר זניח של דוגמאות באופן שאינו יכול לבסס כלל טענת העתקה.
השלישי – טענותיה של קבלי בדבר שתי טעויות "טכניות" שנפלו בפסק דינו של בית משפט קמא. נמצא כי שגיאות שכאלה אכן נפלו, אך אין בהן כדי לשנות מהמסקנה כי לא הוכחה העתקה של טבלת התיאורים במשפט הפשוט, ושל תיקוני הגייה בגזרת ע"ו-ע"י.
הפרת זכות יוצרים – חזרה למבחן הכמותי
תנאי לביסוס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים הוא הוכחה כי המפר העתיק "חלק ממשי ומהותי" מהיצירה המוגנת. מקור הדרישה בסעיף 1(2) לחוק, המגדיר "זכות יוצרים" בתור זכותו של היחיד ביצירה לפרסם את היצירה או "חלק ניכר הימנה" (והשוו להגדרת "זכות יוצרים" בסעיף 11 לחוק החדש, המקנה לבעל זכות היוצרים את הזכות הבלעדית "לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה…").
מהגדרה זו של "זכות יוצרים" נגזרת גם הגדרתה של "הפרת זכות יוצרים", שהיא מעשה "שהזכות היחידה לעשיתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים" (סעיף 2 לחוק).
בעניין גולדברג הדגיש השופט (כתוארו אז) שמגר כי אין להסתפק בהעתקת חלקים שוליים מבחינת משקלם היחסי מתוך היצירה המוגנת לשם הקביעה כי מדובר בהפרה.
בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 591 (2000), צעד השופט טירקל בעקבות הלכת אלמגור, בציינו כי אין להסתמך בעיקר על משקלו הכמותי של החלק המועתק, אלא על משקלו האיכותי. באותה פרשה נקבע כי המערערים העתיקו מן היצירות המוגנות "סצנות שלמות, שהן מן המוכרות והזכורות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע בכלל, ובסרטיו של צ'פלין בפרט". על רקע זה נקבע בפסק הדין כי אין חשיבות ליחס שבין אורך הסצנות המועתקות לבין האורך הכולל של היצירות המוגנות, וכי –
"די בכך שהסצנות שהועתקו הן, כשלעצמן, מקוריות וכי בזכותן זכו סרטיו של צ'פלין בהצלחה ובהערכה. העתקת סצנות כאלה פוגעת באופן ישיר באינטרס שבגינו מוגנת זכות היוצרים ולכן יש לראותה כהעתקה של חלק מהותי, וממילא חלק ניכר, מן הסרטים" (שם).
הלכה זו, השמה את הדגש על אלמנט האיכות בחלק המועתק (להבדיל מאלמנט הכמות), נשתרשה כאמור בפסיקה.
ודוק: עיון בפסקי הדין הללו מעלה בבירור כי מקומו של המבחן הכמותי לא נפקד לחלוטין. אמנם, למבחן האיכותי מקום של כבוד, וברי כי –
"כאשר נקודת הכובד והגרעין המרכזי שביצירה, הועתקו – אין משמעות לכך ש-90% מחלקיה הנותרים הינם מקוריים, כך גם להפך" (עניין מילטל תקשורת, שם).
ברם, כאשר הועתק חלק שולי מהיצירה, אשר אין לזהותו עם "הגרעין המרכזי שביצירה" ואין חולק כי תרומתו ליצירה בכללותה זניח, הרי שאין להתעלם מההיבט הכמותי, אשר יכול שיוביל למסקנה כי ההעתקה אינה של "חלק ממשי ומהותי" מהיצירה המוגנת, וככזו אינה עולה כדי הפרת זכות יוצרים.
נפסק כי גם אם המערערות העתיקו מספריה את "הערת הסיוע" על משפט ההדגמה שלה, ואף את שורת הפעלים "שווי הצליל" ומספר פעלים המופיעים תחת "דיוקי הגייה" – אין בכל אלה כדי להביא לקבלת תביעתה.
בין אם נבחן "העתקות" אלה על פי המבחן האיכותי, ובין אם על פי המבחן הכמותי, אין לראות בהן העתקה של "חלק ממשי ומהותי" מיצירתה של קבלי.
אשר על כן, נפסק כי הקביעה לפיה המערערות הפרו את זכויות היוצרים של קבלי דינה להתבטל.
