תביעה שהגישה חברת קידום – לך תצטיין – הכנה לבחינות בע"מ כנגד חברת מכון אס. יו. אס בע"מ, מר נג'יב נופי ומר אמטאנס שמאס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 7.7.2013 ניתן פסק דין חלקי בתיק בשאלת החבות.
העובדות: תביעה למתן צו מניעה, צו עשה וצו למתן חשבונות, ולתשלום פיצויים בסך 1 מיליון ₪, בגין הפרת הסכם רישיון בין התובעת לבין הנתבעים, ובגין שימוש שלא כדין בזכויות הקניין הרוחני של התובעת וביצוע עוולות מסחריות נגדה.
הנתבעים 1-2 הגישו תביעה-שכנגד נגד התובעת ונגד הנתבע 3, לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מביטול ההסכם עם התובעת שלא כדין.
לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את ההסכם עמה ולכן ביטולו נעשה כדין. לפיכך, מיום ביטולו אסור היה להם להמשיך ולעשות שימוש בשמה ובקניינה הרוחני בערכות הלימוד שלה. כמו כן נותרו הנתבעים חייבים לה כספים לפי ההסכם. הנתבעים טוענים, מנגד, כי ההסכם בוטל שלא כדין, ולכן הם היו רשאים להוסיף ולהשתמש בשמה של התובעת ובערכות הלימוד שלה עד הגיע מועד סיום ההסכם. כמו כן, הם זכאים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם בשל ביטול ההסכם שלא כדין.
התביעה בשלב זה דנה אך ורק בשלב החבות, שלב הנזק הופרד לאחר מתן חשבונות.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים 1-3 אחראים להפרת ההסכם עם התובעת, אשר בוטל כדין עקב הפרתו. לכן התביעה-שכנגד נדחית. בנוסף נפסק כי הנתבעים 1-2 אף אחראים להפרת זכויות היוצרים של התובעת ולביצוע עוולות של גניבת עין ותיאור כוזב כלפיה.
ניתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעים 1-2. ניתן בזה צו עשה המורה לנתבעים 1-2 להעביר לידיה של קידום את כל המסמכים הנושאים את שמה המסחרי או את הסיסמה "לך תצטיין", וכן מוצרים מפרים של התובעת המצויים ברשותם או בשליטתם.
נפסק כי הנתבעים 1-3, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסכומים שהמכון נותר חייב לתובעת לפי ההסכם בסך כולל של כ 396,000 ₪.
ניתן צו למתן חשבונות נגד הנתבעים 1-2. נפסק כי הדו"ח יתייחס לתקופת ההפרה שהוכחה. לדו"ח החשבונות, שיוגש תוך 45 יום, יצורפו העתקי כל המסמכים המבססים את הדו"ח, והוא ייתמך בתצהיר של הנתבע 2 ושל רואה חשבון. הדו"ח יפרט את הכנסות הנתבעים מהקורסים של דצמבר 2008 ואפריל 2009, בניכוי הוצאות המכון הנוגעות להעברת קורסים אלו.
נפסק כי 30 יום לאחר קבלת החשבונות, תודיע התובעת האם היא מבקשת לפסוק לה פיצויים על נזקים ללא הוכחת נזק, או שמא היא עותרת לחייב את הנתבעים 1-2 בהשבת הרווחים לפי דו"ח החשבונות, ובמקרה זה – האם היא מבקשת לחקור את הנתבע 2 ורואה החשבון על תצהיריהם התומכים בדו"ח החשבונות, או להביא ראיות אחרות לגבי החשבונות. בהתאם לכך יקבע המשך הדיון בשלב השני.
בית המשפט המליץ לצדדים להגיע להסכמה ביניהם על גובה הפיצוי המגיע לתובעת בגין ההפרות שבוצעו לאחר ביטול ההסכם. נפסק כי בניגוד לטענת התובעת בפתח סיכומיה כי מדובר "בהפרה מתמשכת ובוטה" – אין מדובר, על-פי הראיות שהובאו, בהפרה מסוג זה, אלא ב"חבלי ההתנתקות" מן הקשר החוזי שהיה בין הצדדים, ובהפרות המתמקדות בקורסים של דצמבר 2008 ואפריל 2009 (שכנראה לא התקיים לבסוף). הפרה ממוקדת שכזו, שניתן בקלות להעריך את נזקיה (לפי התשלומים שהגיעו לתובעת על-פי ההסכם בהתאם למספר התלמידים בקורס ומספר ערכות הלימוד שנמסרו לתלמידים), איננה מצדיקה את המשך ההתדיינות ובירור החשבונות או הנזקים.
בנוסף נפסק כי הנתבעים 1-2, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 40,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בגין השלב הזה של המשפט (התביעה העיקרית בשלב הראשון והתביעה-שכנגד שנדחתה).
בית המשפט לא חייב את הנתבע 3 בתשלום הוצאות משפט לתובעת, הואיל ויוחסה לו אחריות למעשים שהוא איננו אחראי להם, ונדרשו נגדו סעדים שחלקם אינם מוצדקים.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הפרת ההסכם
בית המשפט פסק כי התובעת היתה זכאית לבטל את ההסכם לא רק בשל עזיבתו או פיטוריו של שמאס, אלא גם בשל הפרות מהותיות נוספות מצדו של המכון, שלא תוקנו חרף ההתראות שניתנו לנתבעים. לא פעם מוחלים צדדים להסכם על הפרה במשך תקופה מסוימת וממתינים לתיקונה, עד שמגיע ה"קש ששובר את גב הגמל".
נפסק כי לתובעת היו מספר עילות לביטול ההסכם, והיא היתה זכאית להביא את ההסכם לידי סיום הרבה לפני המועד בו עשתה כן. התובעת נהגה עם הנתבעים בהגינות ובאורך רוח ראויים לשבח, והעניקה להם עוד ועוד הזדמנויות לקיום ההסכם, אך הנתבעים לא פעלו לתיקון ההפרות. בנסיבות אלו, ביטול ההסכם היה מוצדק לחלוטין, ונעשה לפי הוראות ההסכם והדין.
על כן פסק בית המשפט כי יש לדחות את התביעה-שכנגד שהגישו הנתבעים נגד התובעת. ביטול ההסכם על ידי התובעת נעשה כדין בשל הפרתו בידי הנתבעים, והתובעים-שכנגד אינם זכאים לכל סעד בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, עקב סיום ההסכם. לפיכך, יש לדון רק בשאלה האם התובעת זכאית לסעדים המבוקשים על ידה, לאור הפרת ההסכם והפרת זכויות הקניין הרוחני שלה, כמו גם העוולות המסחריות שביצעו הנתבעים 1-2.
הפרת זכויות היוצרים בשל המשך השימוש בספריה לאחר ביטול החוזה
נפסק כי ערכת הלימוד של התובעת מוגנת כ"יצירה ספרותית" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, והעתקתה מהווה הפרה לפי סעיפים 11(1), 12 ו- 47 לחוק.
הבעלות בזכות היוצרים בערכה שייכת לתובעת, גם אם הכנתה או תרגומה נעשו בידי אנשי המכון עבור קידום. בהסכם נאמר כי: "כל הזכויות, לרבות זכויות היוצרים בערכת הלימוד ובכלל זה בתרגום עצמו… ובכל פיתוח של ערכת הלימוד… יהיו של מעניק הרישיון" (סעיף 24). סעיף 45 להסכם קובע כי "כל זכויות היוצרים, ובכלל זה זכויות היוצרים בחומרי הלימוד, לרבות כל עדכון שלהם ולרבות כל חומר שיפותח על ידי הצדדים להסכם זה במהלך תקופת הרישיון תהיינה שייכות למעניק הרישיון". עוד נקבע בהסכם כי "…מקבל הרישיון לא יהא רשאי להדפיס ו/או ליצור עותקים ו/או לעשות כל שימוש בערכת הלימוד ו/או בכל חלק ממנה, אלא בהתאם להוראות הסכם זה ובכפוף לאישורו והסכמתו של מעניק הרישיון מראש ובכתב" (סעיף 25).
דרישת המקוריות והיצירתיות
נפסק כי נוכח דברים מפורשים בהסכם, לא ברור כיצד יכולים הנתבעים לטעון כעת כי התובעת לא ביססה כראוי את זכויותיה בערכות, ויש יותר משמץ של התחכמות והיתממות בטענות הנתבעים כי לא הוכח שהחוברות עונות על דרישות המקוריות והיצירתיות, באופן המקנה להן הגנה של זכויות יוצרים.
ההלכה בנוגע לדרישת המקוריות והיצירתיות היא כי:
"…רעיון מקורי בעל ביטוי מוחשי, אפילו לא תהא בו התקדמות המצאתית או חדשנות, יהא בחינת יצירה שמוגנת על [ידי] דיני זכויות יוצרים. 'המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים' (ע"א 2790/93 איזנמן נ' קמרון, פ"ד נד (3) 817,829, מפי השופט טירקל). בפסיקה ניכרת התלבטות באשר לאופי המקוריות הנדרש; יש שיסתפקו בהיות היצירה יצירה עצמאית של המחבר ולא דווקא ביטוי של מחשבה מקורית… 'עיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי'. לשיטה זו, אם נרצה, מקורי קרי עצמאי.
יש שיסתפקו בפחות. 'השאלה היא אך זאת האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן מידת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים משתנה אף היא ממקרה למקרה, ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך" (ע"א 3422/03Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, פסקה 5).
מכאן, שעל מנת ליהנות מהגנת זכות יוצרים כל שעל התובעת להראות הוא כי התוכנות לא הועתקו ממקור כלשהו, וכי הושקעה ביצירתן השקעה, ולו מועטה, של זמן ומחשבה. קרן העיד בנוגע לחומרי הלימוד כי: "החומר הוא שלנו. גם בעברית, גם בערבית הזכיין וביניהם הנתבע 3 היו מעורבים ועשו את עבודת התרגום תוך שמירת הזכויות הקניין שלנו… במקרה הנדון אנחנו כתבנו בעברית ומסרנו את זה לתרגום…" (עמ' 14-15). די בכך כדי לענות על הדרישות הקבועות בחוק ובפסיקה על מנת להכיר בחוברות הלימוד כיצירה מוגנת בזכויות יוצרים.
הגנה על שם מסחרי
הנתבעים כופרים גם בזכותה של קידום בשמה המסחרי. הנתבעים טוענים בעלמא כי: "לקידום אין כל זכויות בשם המסחרי, אשר כלל אינו מוגדר ע"פ חוזה הרישיון וטיבו אינו ידוע, כמו גם זכויות בלוגו ובמוניטין הנטענים".
נפסק כי דברים אלו מנוגדים ל"הואיל" הראשון בהסכם קובע: "מעניק הרישיון הינו בעליו של המוניטין וכל הזכויות בשם המסחרי והמותג "קידום".
נפסק כי לנוכח הוראות ההסכם עליו חתמו הנתבעים, הם מנועים מלכפור בזכויות הקניין הרוחני של התובעת בערכות ובשם "קידום".
תקופת הודעה מוקדמת לסיום הסכם
הנתבעים טענו כי נדרשה למכון "תקופת התנתקות", כלשונו, במהלכה סיים את הקורסים שכבר הוחל בהעברתם לתלמידים. נופי טען כי החודשים שלאחר הודעת הביטול היו "תקופת התנתקות", שהינה חלק בלתי נפרד מתקופת הרישיון, וממילא באותה תקופה לא נותרו אלא "שרידי התקשרות" כגון שלט שלא הוסר, עלונים, וכיו"ב זוטות.
נפסק כי עם כל ההבנה למצוקתם של הנתבעים ולרצונם להגן על התלמידים שלטענתם נרשמו לקורסים לפני מועד ביטול ההסכם, לא ניתן לקבל את הטענה כי לא היתה להם ברירה אלא לעשות שימוש בערכות של קידום גם במועד דצמבר 2008. גם לו הוכח שקורסי ההכנה למועד דצמבר 2008 החלו לפני שהנתבעים קיבלו את הודעת הביטול בחודש אוגוסט, הדבר איננו מהווה הצדקה להפרת זכויותיה של התובעת, שהיא גם הפרה של הוראות ההסכם הנוגעות לשימוש בקניינה הרוחני של התובעת לאחר ביטול ההסכם.
אם נזקקו הנתבעים לעשות שימוש בערכות הלימוד של התובעת, היה עליהם להגיע להסדר עמה, לקבל את הסכמתה לכך וכמובן לשלם עבור שימוש זה (המכון לא שילם לתובעת עבור ערכות הלימוד של אוקטובר 2008, ובוודאי לא של דצמבר 2008). משלא עשה כן, עליו לפצות את התובעת בגין הפרת זכויותיה.
נפסק כי התובעת ביטלה את ההסכם עם הנתבעים כדין, והיתה רשאית לדרוש מהם לחדול משימוש בשמה ובערכות הלימוד שלה. התובעת אף נהגה עם הנתבעים בהגינות, ואפשרה להם לסיים בצורה מסודרת את קורסי ההכנה למועד אוקטובר 2008. אף על פי כן, הנתבעים לא הסתפקו בכך והוסיפו לעשות שימוש – הן בשמה של התובעת והן בערכות הלימוד שלה – לאחר סיום קורס ההכנה במועד אוקטובר 2008. בכך הפרו הנתבעים את ההסכם עם התובעת ואת זכויות הקניין הרוחני שלה בשמה, בערכות הלימוד ובסרטוני התדמית שלה, באופן המזכה את התובעת בסעדים שונים.
גניבת עין ותיאור כוזב
נפסק כי המשך השימוש בשמה של קידום לאחר ביטול ההסכם, היווה גם עוולות של גניבת עין ותיאור כוזב לפי סעיפים 1 ו- 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.
הנתבעים המשיכו להציג עצמם כפועלים ברישיון מטעם קידום גם לאחר שהסכם הרישיון עמה בוטל, באופן שגרם ללקוחותיהם לטעות ולסבור כי המכון מוסיף לפעול מטעם קידום ובשמה. המוניטין של קידום אינו יכול להיות שנוי במחלוקת, והנתבעים הכירו בו בסעיפי ההסכם.
אחריות אישית של מנהלים
התובעת אינה עושה כל הבחנה לעניין הסעדים שהיא מבקשת בין הנתבע 3 (שמאס) לבין הנתבעים 1-2 (המכון ונופי). היא עותרת לחייב את כל הנתבעים בכל סכום התביעה, אשר כולל תשלומים שנותר המכון חייב לתובעת לפי ההסכם, כמו גם תשלום פיצויים בגין הפרת ההסכם, הפרת זכויות הקנין הרוחני של התובעת וביצוע עוולות של גניבת עין ותיאור כוזב.
נפסק כי שמאס עזב או פוטר מהמכון בתחילת חודש אפריל 2008. שמאס אינו יכול להיות אחראי להפרת זכויות הקניין הרוחני של התובעת, או לביצוע עוולות של גניבת עין ותיאור כוזב, אשר נוגעות להתנהגות המכון ונופי לאחר ביטול ההסכם (הקורסים בדצמבר 2008 ואפריל 2009). שמאס אחראי – מכוח התחייבותו האישית לכל חיובי המכון על פי ההסכם – אך ורק לאותם סכומים שהמכון נותר חייב לתובעת על-פי ההסכם, כמפורט לעיל, בגין השכרת כיתות, תשלום הוצאות משפט ותשלום עבור ערכות לימוד לקורס אוקטובר 2008.
לכן נפסק כי אין מקום ליתן נגד שמאס צו מניעה, צו עשה או צו למתן חשבונות, ואף לא לחייבו בתשלום פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים או ביצוע עוולות מסחריות נגד התובעת.
אשר לנתבע 2 (נופי), נפסק כי הוא נושא באחריות אישית לתשלום כל חובות המכון לתובעת, מכוח ההתחייבות האישית שצורפה להסכם. בנוסף, ככל שמדובר בהפרת זכויות קניין רוחני או ביצוע עוולות מסחריות, נושא נופי באחריות אישית למעשי המכון כבעל השליטה ומנהל הנתבעת 1, וכמי שהוכח כי הוביל וביצע בעצמו, עבור החברה, את הפרת הקניין הרוחני והעוולות דלעיל (וראה: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, פסקות 17-23; ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמן (צפון) בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 2009(4) 510, פסקה 16).
צו למתן חשבונות או פיצוי כספי ללא הוכחת נזק
התובעת עתרה לקבלת צו למתן חשבונות על מנת לברר מהו היקף הרווחים שהפיקו הנתבעים מהפרת זכויותיה, באופן שיאפשר לה לבחור, בשלב השני של המשפט, בין הסעדים הכספיים השונים הנתונים לה: פיצוי ללא הוכחת נזק; השבת רווחי הנתבעים שהופקו אגב הפרת זכויותיה; נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת זכויותיה.
סעד של מתן חשבונות, מחייב את בית המשפט לפצל הדיון לשני שלבים. בשלב הראשון יידונו שאלות החבות והזכות של התובעת לקבלת צו מניעה קבוע וצו למתן חשבונות, וכן תידון כל התחייבות כספית חוזית בין הצדדים. בשלב השני יידונו הסעדים הכספיים הנובעים מהפרת הקניין הרוחני של התובעת, לאחר שהתובעת תחליט (בעקבות קבלת החשבונות) אם היא עותרת לתשלום פיצויים על נזק שנגרם לה עקב ההפרה, או להשבת הרווחים שעשו הנתבעים תוך שימוש בקניין הרוחני שלה.
נפסק כי לא יינתן בשלב הראשון סעד של פיצויים שעלול לחפוף את הסעד של השבה שאולי יתבקש בעקבות מתן החשבונות.
על כן נפסק כי התובעת זכאית לקבל צו שיחייב את הנתבעים 1-2 ליתן מסמכים ופרטים שיבהירו את היקף רווחיהם בקורסים שהתנהלו לאחר ביטול ההסכם.
בית המשפט סרב לפסוק לתובעת בשלב זה פיצויים שעלולים להיות חופפים לסעד של השבת רווחי הנתבעים מקורסים אלו. רק בשלב השני תתברר דרישתה של התובעת לחייב את הנתבעים 1-2 בפיצויים חוזיים, או בפיצויים נזיקיים מכוח חוק זכות יוצרים וחוק עוולות מסחריות, ולחלופין השבת רווחים שהופקו שלא כדין ממעשי ההפרה הנוגעים לניהול הקורסים בשמה של קידום, ותוך שימוש בערכות הלימוד שלה.
פיצויים או השבה
נפסק כי התובעת איננה יכולה לעתור לחייב את הנתבעים לשלם פיצויים בגין הפרת ההסכם, בנוסף לתשלום פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות יוצרים, ובגין ביצוע עוולות של גניבת עין ותיאור כוזב, ובנוסף גם לעתור להשבת רווחים שהפיקו הנתבעים שלא כדין ממעשי ההפרה הללו, על סמך החשבונות שיגישו.
כל ההפרות הללו מהוות מעשה אחד של הנתבעים, אשר המשיכו להשתמש בשמה של קידום ובחומרי הלימוד שלה ללא היתר. נפסק כי אין מקום לפסוק פיצויים נפרדים על התנהגות אחת זו מכוח עילות שונות (הפרת חוזה, הפרת זכות יוצרים, גניבת עין ותיאור כוזב).
לא ניתן לדרוש במקביל גם פיצויים בגין התנהגות זו של הנתבעים, וגם השבה של הרווחים שהפיקו מכך שלא כדין.
בית המשפט איזכר את פסק הדין בת.א. 2960/00 Gianni Versace S.P.A. נ' ורסצ'ה 83 בע"מ (לא פורסם [פורסם בנבו] – 9.8.09, פסקה 27), שם נקבע:
"קיים קשר גומלין בין השבה המבוססת על מתן חשבונות, לבין פיצוי כספי בגין נזק שגרמה ההפרה. הדבר נובע ישירות מעקרונות הפיצוי הנזיקי וההשבה בדיני עשיית עושר, אשר חלים על הפרת זכויות קניין רוחני. אם התובע יזכה לקבל הן את הרווחים שהפיק הנתבע ממעשה ההפרה, והן פיצוי מלא על הנזק שגרמה לו ההפרה – התוצאה תהא שהוא יקבל פיצוי מעבר לנזק הממשי שנגרם לו, מה שמנוגד לעיקרון הנזיקי של "השבת המצב לקדמותו". כמו כן, אם הנתבע יחויב לשלם פיצוי מלא בגין ההפרה, יש להביא זאת בחשבון שעה שמעריכים את שווי טובת ההנאה שהפיק ממעשה ההפרה".
