בית המשפט העליון, השופטים מ' נאור, ח' מלצר, י' עמית (עא 2634/09) – 6.1.2011
תחום: פיצוי בגין הפרת פטנט נושאים: פיצויים בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה, מניעת כפל פיצוי – השבה ופיצוי בדיני פטנטים, פגיעה במוניטין, פיצויים עונשיים
עובדות:
במוקד הערעור עומדת המצאתו של המערער, מהנדס השקיה בהכשרתו, עליה נרשם פטנט כדין. ההמצאה מושא הפטנט היא אביזר המכונה "פולסטור", הממיר ספיקה רצופה וקבועה של מים לספיקה גבוהה בפולסים. המשיבה, חברת אלגו השקיה, חתמה עם המערער על הסכם לפיו נמסרו לה זכויות ייצור ושיווק בפטנט.
בחלוף מספר שנים מחתימת ההסכם, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים, והמערערים שלחו למשיבים הודעה על ביטול ההסכם. המשיבים כפרו בהודעת הביטול, המשיכו בהפצה ובשיווק של המוצרים מושא הפטנט ואף העבירו לתובעים תמלוגים מכוח ההסכם.
הצדדים פנו לבוררות ולאחר סיום הליכי הבוררות, המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי לפיצוי בגין הפרת ההסכם ובגין נזקים נמשכים בתקופה שלאחר הגשת התביעה לבורר, היא התביעה מושא הערעור שבפנינו.
תביעת הפיצוי הורכבה מראשי הנזק הבאים: אי פיתוח המוצרים במשך תקופת ההפרה והכנסות אבודות בשנים אלו שנבעו מאי פיתוח המוצרים; פגיעה במוניטין של המערערים; הפצה באזורים שלא נקבעו בחוזה; נזקים שנגרמו למערערים בגין התערבות המשיבים ביחסיהם עם החברות הזרות. כן נתבעו פיצויים עונשיים בהסתמך על החוזה ומכוח סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הפטנטים). המערערים העמידו את תביעתם על סך 9,650,000 דולר ועתרו במקביל למתן צו חשבונות לפירוט הכנסות המשיבה ממכירת המוצרים מושא הפטנט.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
להלן עיקרי קביעותיו ונימוקיו של השופט ד"ר אחיקם סטולר בפסק דינו: הפרת הפטנט – בית משפט קמא פסק לטובת המערערים פיצוי בסך 200,000 דולר (שתורגמו ל-800,000 ₪) בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה. זאת, בהתאם להוראות סעיף 183 לחוק הפטנטים הקובע כי בפסיקת הפיצויים בתביעה על הפרת פטנט, רשאי בית המשפט להתחשב, בין היתר, בהיקף ההפרה וברווחים שהפיק המפר. יתר טענות המערער באשר לנזקים ודרישה למתן חשבונות נדחו.
נפסק:
הערעור נדחה והערעור שכנגד מתקבל, כך שיבוטל הפיצוי בסך 30,000 ₪. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ערעור המערערים התמקד בשמונה נקודות עיקריות שהסתעפו לנתיבים שונים: התערבות המשיבים ביחסים העסקיים של המערערים עם חברות זרות; מתן צו לפירוט חשבונות ומינוי חוקר; פיצויים בגין הפרת פטנט; הפרת חובת הפיתוח ומניעת זכויות בפטנט מהמערערים; פגיעה במוניטין; פיצויים עונשיים; תביעה אישית נגד משיב 2; ריבית והוצאות. מרביתן של הטענות נגד קביעות בית משפט קמא עוסקות בממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. מכל מקום, גם לאחר שבחנו טענות המערערים לגופן, לא ראה בית המשפט העליון להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי.
נקודות מרכזיות
פיצויים בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה
בית משפט קמא קבע כי לפסק דינו של הבורר בדבר בטלות ההסכם יש ליתן תוקף החל ממועד הודעת הביטול בחודש אפריל 1996. בהתאם לכך, נעתר בית משפט קמא חלקית לתביעה ברכיב זה, הנסב על שיווק מוצרים לאחר ביטול ההסכם, ופסק למערערת פיצוי בגובה רווחי המשיבה בתקופת ההפרה, בסכום של 200,000 דולר. המערערים טענו כי בית משפט קמא טעה בכך שאימץ את חוות דעתו של רואה חשבון זונטג, בעוד שעל פי רו"ח אגם, סמנכ"ל המשיבה, הרווח עמד על 385,000 דולר. בהקשר זה, נטען כי בית משפט קמא התעלם מטענות המערערים כי המשיבה העלימה הכנסות וניפחה עלויות, ופסק בדרך של אומדנא לא מבוססת. נפסק כי, ענייננו בתביעה לרווחים שנוצרו בעקבות הפרת פטנט, והמסגרת הנורמטיבית קבועה בסעיף 183 לחוק הפטנטים הקובע כדלהלן:
"183. סעדים במשפטי הפרה (א) בתביעה על הפרה זכאי התובע לסעד בדרך צו מניעה ולפיצויים. (ב) בית המשפט, בבואו לפסוק פיצויים, יתחשב במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה, והוא רשאי להביא בחשבון, בין היתר – (1) הנזק הישיר שנגרם לתובע; (2) היקף ההפרה; (3) הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה; (4) דמי תמלוגים סבירים שהמפר היה חייב בתשלומם אילו ניתן לו רשיון לנצל את הפטנט בהיקף שבו נעשתה ההפרה".
בפרשת עין טל (בע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל, פ"ד נ"ט(6) 406, 502 (2005)) – גם שם נדונה תביעה הקשורה לפטנטים בתחום ההשקייה – נאמר כי העקרון שעומד מאחורי פסיקת פיצויים מכוח הסעיף האמור הוא, בדומה לדיני הנזיקין, השבת המצב לקדמותו והעמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא ההפרה. וכלשונו של בית המשפט בעניין עין טל: "הכלל היסודי הוא החזרת 'עטרת בעל הפטנט ליושנה' כאילו לא הופרו זכויותיו כלל" (שם, בעמ' 502). אך להבדיל מדיני הנזיקין, רשאי בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים בגין הפרת פטנט להתחשב "במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה" וכן רשאי הוא להתחשב בשיקולים השונים כדלעיל, והרשימה איננה סגורה. על בית המשפט לקבוע את הפיצוי הראוי בהתייחס לכל מקרה לגופו, בבחינת השיקול הראוי אשר ישרת את מטרת הפיצוי ויתחשב ברווחי המפר מחד ובהוצאותיו מאידך.
הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא מבוסס על הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בתקופת ההפרה, בהתאם לחוות דעתו של רו"ח זונטג. בית המשפט קבע כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי טיעוני המערערים בעניין זה צריכים היו להיתמך בחוות דעת מומחה מטעמם, כפי שנעשה על ידי המשיבים, ובהיעדר נתונים לסתור, אין לבית המשפט אלא להתייחס לחוות הדעת שהוגשו על ידי המשיבה.
חוות דעתו ששל רו"ח זונטג, אשר אומצה על ידי בית משפט קמא, עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים לגבי "הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה", מה עוד שגם המערער השתית טענתו על כך שהפיצויים המגיעים לו נגזרים מרווחי המשיבה כתוצאה מהפרת הפטנט. אף לא למותר לציין את טענת המשיבה, ודומה כי יש בה ממש, כי אם המערער היה לוקח את המושכות לידיו ומפתח בעצמו את הפטנט לא היה מפיק רווחים מיידיים בתקופת הפרה, נוכח הערכה כי נדרשות שש שנות פיתוח עד להפקת רווחים בפועל מהמוצר.
בנוסף, רשאי היה בית משפט להפחית את סך הפיצויים על פי שיקול דעתו לאור רכיב הסיכון, אם מכוח סמכותו הכללית לאמץ חוות דעת מומחה על כל רכיביה או חלק מרכיביה, ואם מכוח סמכותו לפי סעיף 183(ד) לחוק הפטנטים הקובע כדלהלן: "נתבעו פיצויים, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע במתן דין וחשבון על היקף ההפרה; אולם בבואו לקבוע את שיעורם של הפיצויים, לא יהא בית המשפט כפות בדין וחשבון אלא רשאי לקבוע את שיעורם לפי כל נסיבות המקרה…" (ראו עניין עין טל בעמ' 499).
מניעת כפל פיצוי – השבה ופיצוי בדיני פטנטים
בעניין עין טל נאמר כי בדומה לעוולה נזיקית, תכלית הפיצוי בגין הפרת פטנט היא השבת המצב לקדמותו. לצד תכלית זו ניתן להוסיף גם את התכלית של מניעת התעשרות שלא כדין. בדומה לדיני הנזיקין, גם דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים על חיובים לא רצוניים, אך מטרתם שונה – לא רק השבת המצב לקדמותו, אלא גם שלילה של התעשרות על חשבון הזולת, ובהקשר של הפרת פטנט, מניעת מצב בו ראובן מתעשר על חשבון פרי המצאתו של שמעון. על חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, נאמר כי "שולח הוא פארותיו אל כל פינות המשפט והוא בצופן הגנטי של כל כלל במשפט" (דברי השופט חשין, כתארו אז, בהקשר של ביטוח כפל ברע"א 3948/97 מגדל נ' מנורה, פ"ד נה(3) 769, 814 (2001)). מגוון האפשרויות והסעדים שמעמיד המחוקק לרשות בית המשפט בסעיף 183(ב) לחוק הפטנטים, עולה בקנה אחד הן עם התכלית של השבת המצב לקדמותו והן עם התכלית של מניעת עשיית עושר ולא במשפט. "הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה" – כאמור בסעיף 183(ב)(3) לחוק הפטנטים – מהווים קריטריון להערכת הנזק שנגרם לבעל האמצאה עקב הפרת הפטנט, אך גם מאפשרים לנפגע לקבל את רווחי מפר הפטנט על מנת למנוע התעשרות עקב נטילת רכוש הזולת.
בבוא בית המשפט לתאם בין הסעדים והשיקולים השונים בפסיקת הפיצויים מכוח סעיף 183 לחוק הפטנטים, עליו ליתן את הדעת שאין לפסוק כפל פיצוי. כך יאה וכך נאה בדין האזרחי בכללותו, ובהיקש קרוב לענייננו, נזכיר את ההלכה לפיה ניתן לתבוע סעדים מכוח דיני עשיית עושר לצד סעדים מתחום דיני קניין רוחני (ע"א 5768/94 א.ש.י.ר נ' פורום אביזרים, פ"ד נב(4) 289 (1998)) אך "מן ההכרח לתאם בין שני הסעדים האלה, פן ייוצר כפל פיצוי" (ע"א 2972/95 וולף נ' דפוס בארי, פ"ד נג(3) 472, 480 (1999)).
ומהתם להכא: התביעה בגין מניעת זכויות המערער בפטנט היא תביעה חלופית לתביעת הפיצויים בגין הרווח שהפיקה המשיבה מכוח סעיף 183(ב)(3) לחוק הפטנטים, אך אינה יכולה להצטבר אליה. בית משפט קמא פסק לזכות המערערים את הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בסך של 200,000 דולר (מעבר לתמלוגים בסכום של למעלה מ–226,000$ ששולמו למערערים בתקופת ההפרה). מתן פיצוי למערער בגין מניעת השימוש בפטנט במצטבר להשבת הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בגין השימוש בפטנט, מהווה למעשה כפל פיצוי וגם מטעם זה יש לדחות את תביעת המערערים.
פגיעה במוניטין
המערער טען כי המשיבים פגעו במוניטין שלו בשני אופנים: בכך שלא ציינו את שמו על גב אריזות המוצרים ששווקו חרף התחייבות המשיבה בהסכם, ועקב השמצות והאשמות שהפיצו אודותיו, לפיהן כביכול הוא מפר פטנטים של אחרים ושלא ניתן לנהל עימו יחסים מסחריים.
נפסק כי, על הטוען לפגיעה במוניטין להוכיח את הפגיעה ואת שיעור הנזק שנגרם לו כתוצאה ממנה. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים בקובעו כי לא הרימו את נטל ההוכחה. המערער לא הראה כי המוניטין שלו נפגע ולא הוכיח את הנזק שנגרם לו, והמכתבים שהוחלפו בין הצדדים, גם אם כללו חילופי האשמות, נכתבו על רקע הסכסוך העסקי בין הצדדים וכך יש לראות את הדברים.
פיצויים עונשיים
המערערים טענו כי התקיימו התנאים לפסיקת פיצויים עונשיים, נוכח הפרה שנעשתה בכוונת מכוון, ביודעין ובמצח נחושה על אף הודעת הביטול, תוך שהמשיבים ממשיכים ביודעין לעשות שימוש אסור בפטנט ולמכור את הפולסטורים. עוד נטען כי לאחר ביטול ההסכם מכרה המשיבה לחברת Drip-in זכויות שכבר לא היו שייכות לה, והתערבה ביחסים העסקיים שבין המערערים לחברות זרות. לטענת המערערים, הקביעה של בית משפט קמא לפיה המשיכו הצדדים לנהוג על פי ההסכם חרף הודעת הביטול, אינה עולה בקנה אחד עם שאר הראיות ועם קביעת הבורר שאין לזקוף לחובת המערערים את קבלת התמלוגים לאחר הודעת הביטול.
נפסק כי, סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים קובע כלהלן: "נעשתה הפרה לאחר שבעל הפטנט או בעל הרשיון היחודי הזהיר עליה את המפר, רשאי בית המשפט לחייב את המפר בתשלום פיצויי עונשין, בנוסף לפיצויים שקבע לפי סעיף קטן (ב), ובלבד שלא יעלו על סכום אותם פיצויים".
עניינו של הסעיף בסעד עונשי, שנועד להרתיע מפר מלהמשיך ולהשתמש בפטנט חרף פנייה של בעל הפטנט. סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים לא קובע קריטריונים ברורים לפסיקת פיצויים עונשיים במקרה של הפרה. הפיצוי מסור לשיקול דעתו של בית המשפט על רקע מכלול הנסיבות, לרבות התנהגות הצדדים, היקף ההפרה וחומרתה, ותחושת הצדק.
בדין הישראלי נקבע כי פסיקת פיצוי עונשי מכוח סעיף 183(ג) תיעשה במשורה ובזהירות רבה, מקום בו הוכח כי ההפרה נעשתה ביודעין תוך הסבת נזקים נוספים למפר ולאחר שבעל הפטנט הודיע בכתב על מעשה ההפרה ודרש ממנו לחדול ממעשיו (עניין עין טל, בעמ' 511).
[במאמר מוסגר בית המשפט מציין, כי הנושא של פיצוי עונשי מתעורר בהקשרים שונים, כפיצוי שתכליתו לשקף סלידתה של החברה מהמעשה, להעניש את המפר ולהרתיע מפרים פוטנציאליים לבל ישנו מקרים דומים (ראו עניין Roton Barrier v. Stanley Works וכן רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני ([פורסם בנבו], 6.7.2009) פסקה כ"ב לפסק דינו של השופט רובינשטיין והאסמכתאות שם. נציין כי באותו מקרה לא נפסקו פיצויים עונשיים, למרות שהנתבע הורשע בפלילים בעבירות מין חמורות שביצע בתובעת)].
נפסק כי, המערערים לא הביאו ראיה המוכיחה כי התרו במשיבים לחדול ממעשה הפרה, ודי בכך כדי לדחות תביעתם לפיצוי עונשי. עוד נזכיר כי בתקופת ההפרה קיבלו המערערים תמלוגים שוטפים מהמשיבים, וכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא "המשיכו למעשה לקיים את ההסכם כשהם ממתינים לפסק הבורר.. ההפרה כפי שבא לידי ביטוי בעניין דכאן היא הפרה מינורית…".
מכל מקום, בית המשפט לא סבר כי ניתן לראות את התנהגות המשיבים כזדונית עקב כך שדחו את הודעת המערערים על ביטול החוזה. המשיבה רשאית הייתה לדחות את הודעת הביטול ולהיאבק על עמדתה בהליך הבוררות, כך שאין מדובר בהפרה בוטה של ההסכם ושל זכות המערערים בפטנט.
בהתחשב בכל אלו, נפסק כי לא זה המקרה המתאים לפסיקת פיצוי עונשי.
(להרחבה נוספת ראו בספר: י' דרורי, "דיני פטנטים", הוצאת פרלשטיין גינוסר (2023)).
