חברת סופר אבי בע"מ הגישה תביעה כנגד חברת יצחק פרידברג מרכז המקררים בע"מ. התיק נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 9.4.2013 ניתן פסק הדין בתיק.העובדות: התובעת והנתבעת עושות שימוש בשם "סופר" בחנויותיהם לממכר מוצרי חשמל: התובעת שבעליה הוא אבי סופר, והנתבעת המנהלת חנות יחד עם יורשי שאול סופר ז"ל (אחיו של אבי סופר). התביעה היא למתן צו מניעה וצו עשה נגד הנתבעת, להפסקת השימוש המטעה בשם "סופר", ולפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין שימוש זה. לטענת התובעת, הנתבעת עושה שימוש בשם "סופר" ובסממנים המאפיינים את שלטי התובעת וסימן המסחר שלה, באופן המטעה את הלקוחות לסבור כי חנות הנתבעת, הנמצאת ממש בסמוך לחנות התובעת, שייכת לרשת חנויות התובעת והכל תוך הפרת סימן מסחר.
נטען כי הנתבעת עשתה שימוש בשלטים דומים הדומים לשלטי התובעת, כך למשל הנתבעת עשתה שימוש בשלט א. סופר ואולם, לאחר הגשת התביעה, בשלט החדש שהציבה הנתבעת בחנותה: השלט אינו נושא את השם "א. סופר" (אלא "סופר" בלבד", וגם איננו מעוצב באותיות צהובות על רקע אדום).
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי שני הצדדים גם יחד תורמים לבלבול אצל הלקוחות, ולא השכילו למצוא פיתרון של בידול, אין צו להוצאות.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
סימן מסחר רשום וסימן מסחר שאינו רשום
סעיף 1 לפקודת סימני מסחר מגדיר "סימן מסחר" כדלקמן: "סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לעניין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם", ואילו סימן מסחר רשום מוגדר כ: "סימן מסחר הרשום בפנקס סימני המסחר לפי הוראות פקודה זו…".
היקף ההגנה לסימן מסחר
סימני המסחר נחלקים למספר קטגוריות, אשר כל אחת מהן זוכה להיקף הגנה שונה. הקטגוריה הזוכה להגנה הרחבה ביותר הינה זו של סימני מסחר דמיוניים או מומצאים, כגון "במבה" לחטיף לילדים או "פפסי" למשקה קל; הקטגוריה השניה מכילה סימנים "מרמזים", המכילים רמזים בנוגע לטובין נשוא הסימן, אך אינם מתארים במישרין את אופיים או מהותם, כגון השם "כחול" עבור מסעדה הממוקמת על שפת הים; ואילו הקטגוריה האחרונה היא זו של סימני מסחר תיאוריים או גנריים, הזוכים להגנה החלשה ביותר. קבוצה זו כוללת סימנים פונקציונאליים, וגם שמות משפחה, שמות גיאוגרפיים ועוד.
סימן מסחר רשום ייבחן לפי הקטגוריה לה הוא שייך, ויזכה להגנה בהתאם. במקרה של סימן מסחר תיאורי, די לרוב בשוני קל בין הסימן המוגן לסימן הנטען כמפר, על מנת למנוע מצב של הפרה.
כשירות של סימן לרישום – אופי מבחין
על מנת שסימן מסחר יהיה כשר לרישום וראוי להגנה, עליו להיות בעל "אופי מבחין" (סעיף 8 לפקודת סימני המסחר). האופי המבחין עשוי להיות אינהרנטי לסימן, כגון במקרה של סימני מסחר דמיוניים, והוא עשוי להיות נרכש, דהיינו תוצאה של המוניטין שצבר ושל פרסום ושיווק המוצר על ידי בעל הסימן. היקף ההגנה שיינתן לסימן תלוי בשילוב בין אופיו המולד של הסימן, לבין אופיו הנרכש. כך, למשל, סימן מסחר תיאורי עשוי לרכוש אופי מבחין, באופן שהלקוחות יזהו את הסימן עם בעליו. כך, למשל, הפך הסימן התיאורי "דלק" להיות קשור בעיני הלקוחות עם חברת "דלק", המשווקת מוצרי דלק. במצב כזה, גם סימן מסחר תיאורי עשוי להיות ראוי להגנה מוגברת, אם כי עדיין תהא זו הגנה חלשה יותר מזו הניתנת לסימן מסחר בעל אופי מבחין מולד. כך, בעניין אדידס, אף שלא היתה מחלוקת כי סימנה של המערערת (שלושה פסים אלכסוניים מקבילים זה לזה) רכש משמעות מבדלת חזקה במיוחד, קבע בית המשפט כי "אופיו המבחין המולד החלש של הסימן מצדיק הגנה אשר תוגבל ככלל רק לסימן המסחר עצמו ולנגזרות הדומות לו במיוחד".
היקף ההגנה לסימן מסחר תיאורי
הסימן "אבי סופר מוצרי חשמל בע"מ" כולל סייג מפורש בתעודת הרישום, לאמור: "רישום סימן מסחר זה לא יתן זכות לשימוש ייחודי במילים סופר, בע"מ, המרכז למוצרי חשמל ביתיים בנפרד, אלא בהרכב הסימן". המדובר בסימן מסחר תיאורי, הכולל את שם בעל הסימן והמוצרים שהוא מוכר, ולכן ההגנה שהוא מעניק לתובעת הינה מצומצמת: די יהיה בשוני קל בין הסימן לבין השילוט בו משתמשת הנתבעת (או כרטיס הביקור), כדי למנוע מצב של הפרה. זאת, אלא אם כן הוכיחה התובעת כי הסימן רכש אופי מבחין כזה, שהציבור מזהה את הסימן דווקא עמה, שאז היא זכאית להגנה רחבה יותר.
בענייננו נפסק כי לא הובאו ראיות שיש בהן כדי להוכיח כי סימן המסחר של התובעת רכש אופי מבחין, באופן שציבור הלקוחות מזהה את הסימן עמה. התובעת לא הציגה כל ראיה לטענה זו (להבדיל מטענות לעניין מוניטין בשם "אבי סופר", שעשויות להיות רלוונטיות אולי לעוולה של גניבת עין).
מאחר ולא נעשה שימוש בפועל בסימן – לא ניתן לומר כי הוא רכש אופי מבחין והפך למזוהה על ידי הצרכנים עם בעל הסימן. מכיוון שעסקינן בסימן מסחר תיאורי, שאיננו בעל אופי מבחין מולד, ומשלא הוכח כי לסימן אופי מבחין נרכש, ההגנה לה זכאית התובעת בגין הסימן הינה מצומצמת באופן יחסי. כפי שהובהר לעיל, ככל שההגנה לה ראוי הסימן מצומצמת יותר, כך דרוש דמיון רב יותר בין הסימן לבין הפרסומים של הנתבע כדי לקבוע שקיימת הפרה של הסימן הרשום. במקרה דנא, כפי שיובהר לקמן, אין דמיון שכזה.
הפרת סימן המסחר
סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר הפרה של סימן מסחר, בין היתר, כך:
"שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –
(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;
(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר".
השאלה העיקרית המתעוררת בהקשר של הפרת סימן מסחרי היא שאלת הדמיון המטעה בין סימן התובע לסימן הנתבע, אשר מבסס את החשש שציבור הצרכנים יבלבל בין סחורת התובע לסחורת הנתבע. נפסק כי "כאשר אדם משתמש בסימן זהה לחלוטין, שאלת ההטעיה אינה מתעוררת, אך כאשר מדובר בסימן דומה, המבחן לקיומו של דמיון זה הוא מידת הסכנה שהציבור יטעה לחשוב שמדובר בסימן המסחרי הרשום והמוגן".
המבחנים המקובלים בשאלת קיומו או העדרו של דמיון מטעה בין סימני מסחר הם אלו שנקבעו בפסיקה לגבי העוולה של גניבת עין ("המבחן המשולש"): מבחן המראה והצליל, סוג הסחורה וחוג הלקוחות וכן נסיבות העניין. עם זאת, למרות שהמבחנים לעניין סימן מסחר ועולת גניבת עין דומים, "מושא הבדיקה בהפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין הוא שונה: בהפרת סימן מסחר, בודקים אם הסימן לגביו נטען שהשימוש בו מפר סימן מסחר רשום, דומה באופן מטעה לסימן הרשום. ואילו בגניבת עין בודקים אם מכלול מעשי הנתבע הוא מטעה או מבלבל לאור המוניטין של התובע במוצר" (פס"ד פיקנטי).
אין צורך להראות זהות בין הסימנים, או אפילו בין חלק ממרכיביהם, אלא יש לבחון את הרושם הכללי שהם מותירים. ההלכה היא כי: "סימני מסחר יכולים שיהיו שונים במרכיבים שלהם (components) ולמרות זאת הרעיון (idea) או הרושם (impression) שנוצר במוחו של הצרכן יכול להיות כזה שיביא לידי בלבול בין הסימנים…". המבחן הוא: "האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא" (ע"א 8441/04 Unilever PLC נ' אלי שגב (לא פורסם [פורסם בנבו] – 23.8.06), פסקה 16).
לצורך בחינת יסוד ההטעיה יש לשאול האם קיים חשש סביר להטעיית הציבור, ואין צורך להוכיח כי כל הצרכנים יוטעו: די בכך שקיימת סכנה כי חלק מן הציבור עלול לטעות. המבחן מתייחס לאנשים מן הציבור, בעלי תבונה רגילה, הפועלים בזהירות מקובלת. זאת ועוד, הפרה של סימן מסחר איננה תלויה בנזק שנגרם לבעל הסימן. כך גם אין צורך להוכיח קיומה של כוונה להפר, או כל יסוד נפשי אחר.
בענייננו נפסק כי לא קיים "דמיון מטעה" בין השילוט בו עושה הנתבעת שימוש (או כרטיס הביקור שלה), לבין סימן המסחר של התובעת, במידה כזו שיש לקבוע כי הנתבעת הפרה את סימן המסחר של התובעת.
אין מחלוקת כי התובעת והנתבעת מוכרות טובין מאותו הגדר: "מוצרי חשמל". אין גם מחלוקת כי חנות הנתבעת נמצאת בסמוך לכמה מחנויות התובעת, ומכאן שחוג הלקוחות אליו הן פונות זהה.
אין כל עילה לאסור על הנתבעת את השימוש במילה "סופר" וזאת מכמה טעמים. ראשית, הנתבעת עושה שימוש במילה "סופר" מאז החלה לנהל את החנות בשנת 2004, עוד בטרם רשמה התובעת את סימן המסחר שלה. שנית, בתעודת רישום הסימן עצמה נאמר כי רישום הסימן לא יהיה בו כדי להגביל את השימוש במילה "סופר". שלישית, "סופר" הוא שם המשפחה של מי שהקים את העסק בשנות ה-80 ויורשיו שותפים כיום לניהול הנתבעת. סעיף 47 לפקודת סימני המסחר קובע כי: "רישום לפי פקודה זו לא ימנע אדם מהשתמש בשמו או בשם עסקו או בשמו הגיאוגרפי של מקום עסקו, שלו או של קודמיו בעסק…".
שימוש בסימנים הדומים בצבע
האם זכאית התובעת להגנה על צבעי הסימן המסחרי, גם כאשר השלט של הנתבעת בכללותו איננו זהה לסימן הרשום, ועיקר הדמיון נובע מן השימוש המותר של הנתבעת בשם "סופר" ובמילים "מוצרי חשמל". בית המשפט פסק כי התשובה על כך שלילית.
ראשית, אין כל ראיה כי התובעת היתה הראשונה שהחלה להשתמש בצבעי הצהוב והאדום.
שנית, נראה כי הבלבול אצל הלקוחות נוצר עקב השימוש בשם "סופר" בשתי חנויות מתחרות הפועלות באותו תחום ובסמוך זו לזו. הבלבול אינו נובע מן השימוש בצבעים צהוב ואדום, ולא הוא זה שהפריע לאבי סופר.
שלישית, אין כל ראיה לכך שהלקוחות מזהים את עסקה של התובעת עם צבעי הצהוב והאדום, ואף הוכח שהתובעת עצמה איננה מקפידה לעשות שימוש בצבעים אלו בשלטיה. אמנם רישום סימן מסחר מייתר את הצורך בהוכחת מוניטין (בניגוד לעוולה של גניבת עין), אך התנהגות התובעת מלמדת שהיא עצמה אינה תופסת את צבעי הסימן כחלק מהותי מן ההגנה שהוא מעניק לה.
ההלכה היא כי יש להיזהר במתן הגנה לשימוש בצבעים מסוימים בסימן מסחר. המלומד ע' פרידמן מתייחס בספרו סימני מסחר (מהדורה שלישית) כרך ראשון, בעמ' 87-88 לנושא זה ואומר:
"נקודת המוצא, שצריכה להנחות אותנו הנה שבהעדר הוכחה פוזיטיבית וחד משמעית אין לאפשר לבעל סימן ליהנות מבלעדיות לגבי צבע מסוים, שכן צבעים מטיבם ומטבעם חייבים להישאר פתוחים לשימוש הכלל. הענקת זכות שימוש בלעדית בצבע מסוים, תימנע ממתחריו של בעל הסימן את זכותם להשתמש בצבע זה לצורכי מסחר. בהתאם לכך, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם יוכח כי הצבע הפך לסממן זיהוי של הטובין הרלוונטיים, יהיה מקום להגבלת זכות היסוד להשתמש בצבעים באורח חופשי".
בת.א. (ת"א) 225/96 Eastman Kodak Company נ' כונקו בע"מ (לא פורסם [פורסם בנבו] – 10.3.03) הוכרה אמנם ההגנה על שימוש בצבע צהוב, כשלעצמו. אך זאת לאחר שהוכח בצורה ברורה כי צבע זה מזוהה בציבור עם חברת KODAK העולמית במשך עשרות שנים, וכי בתי משפט בעולם העניקו לקודאק לא-פעם צווי מניעה להגנה על השימוש בצבע הצהוב. אך המקרה של קודאק הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. בבש"א (חי') 9497/05 ח"כ בשארה נ' פורום התנועות הלאומיות החוץ פרלמנטריות, פ"מ תשס"ד (1) 363, ציין כב' השופט י' עמית כי למעט עניין KODAK לא מוכר מקרה נוסף בו הכיר בית המשפט בצבע כגורם מייחד (אך ראה החלטה של בית המשפט המחוזי בנצרת בהמ' (נצ') 1192/98 קלת (1991) בע"מ נ' תעל (לא פורסם [פורסם בנבו] – 30.11.98) שם נקבע, במסגרת בקשה לצו מניעה זמני, כי המבקשת הוכיחה שרכשה מוניטין בלבידים שנצבעו בקצותיהם בצבע אדום). כב' השופט עמית הוסיף כי צבע משתייך לקטגוריה של שם גנרי, אשר כשלעצמו אינו זוכה להגנה "כפי שבית המשפט לא יתיר לפלוני להפקיע מילה מן השפה לטובת עסקו" (פסקה 7). כדי לזכות בהגנה במקרה כזה, יש להוכיח כי הצבע רכש "משמעות משנית" (secondary meaning), והפך להיות מזוהה עם יצרן מסוים במידה המצדיקה מתן הגנה.
תחולת של ההלכות על עובדות המקרה דנא, מובילה למסקנה כי אין בסיס לטענת התובעת כי הנתבעת הפרה את סימנה המסחרי הרשום. הואיל ועסקינן בסימן מסחר תיאורי, אשר אופיו המבחין המולד אינו חזק, וגם לא הוכח אופי מבחין נרכש בהתחשב בכך שהתובעת עצמה אינה עושה שימוש בסימן – ההגנה הניתנת לסימן מעין זה מצומצמת בהיקפה, ונדרש דמיון ברמה גבוהה בין השלטים של הנתבעת לבין הסימן הרשום לצורך הוכחת הפרה. די בשינוי קל יחסית במראה השלטים של הנתבעת כדי לשלול טענה של הפרת הסימן.
מטרת עוללת גניבת עין – הגנה על מוניטין
עוולה של גניבת עין, הקבועה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, אשר זו לשונו:
"1. גניבת עין
(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".
ייעודה של עוולת גניבת העין הוא להגן על מוניטין שרכש אדם בעסקו. עיקרה של העוולה הוא הפגיעה במוניטין, ולא הגנה על הציבור מפני הטעיה. לכן, בהעדר הוכחה של מוניטין, תידחה התביעה מבלי שבית המשפט ייכנס כלל לשאלה אם מעשי הנתבע הם בבחינת גניבת עין, והאם הוא חיקה את מוצר התובע או את מאפייני עסקו באופן הגורם להטעיית הציבור.
יסודות עוולת גניבת עין
על מנת לבסס עוולה של גניבת עין על התובע להוכיח שני תנאים מצטברים: ראשית, מוניטין שיש לטובין או לשם העסק; שנית, חשש סביר להטעיית הציבור לחשוב כי הטובין שמציע הנתבע הם טובין של התובע, או כי הם קשורים אליו.
לצורך בחינת יסוד ההטעיה יש לברר האם קיים חשש סביר להטעיית הציבור. בעניין יסוד ההטעיה נפסק בעבר כי המבחן המקובל (כמו לגבי הפרת סימן מסחר) הוא "המבחן המשולש": מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות ומבחן שאר הנסיבות.
חיקוי מכוון של מוצרו של המתחרה עשוי להעיד לכאורה על קיומו של חשש להטעיית ציבור הלקוחות מן ההיבט האובייקטיבי. בכך מוכח לכאורה יסוד ההטעיה הנדרש לעוולה של גניבת עין. הלכה זו צריכה לחול גם על חיקוי שמו של בית עסק, או הסממנים המאפיינים את שלטיו.
חשש סביר להטעייה
ההלכה היא שאין צורך להוכיח חשש סביר לכך שכל הצרכנים יוטעו: די בכך שקיים חשש סביר כי חלק מן הציבור עלול לטעות ואולם כאשר מדובר על "חלק מן הציבור" – אין הכוונה לחלק שהוא זניח או בלתי משמעותי מבחינת גודלו.
המבחן להטעיה הוא לרוב מבחנו של הצרכן הרגיל, קרי: "אנשים מן הציבור, בעלי תבונה רגילה, הפועלים בזהירות מקובלת". המבחן נקבע על פי הצרכן הממוצע והרגיל – לא זה המתוחכם. ככל שציבור הלקוחות רחב יותר ומיומן פחות, בניגוד לצרכנים ספציפיים – כך גדלה סכנת ההטעיה.
ומכאן לענייננו. כפי שהובהר לעיל בהקשר לעילה של הפרת סימן מסחר, אין חשש סביר להטעיה כתוצאה מן השימוש שעושה הנתבעת באותם סממנים שלתובעת אין זכות לשימוש בלעדי בהם.
כך גם בענייננו: הסממן העיקרי הדומה בשלטי התובעת ובשלטי הנתבעת הוא המילים "סופר" ו"מוצרי חשמל", שבהם אין לתובעת זכות בלעדית לעשות שימוש. בשאר הסממנים קיים שוני מהותי בשלושה מן השלטים, ודמיון מסוים הנובע בעיקר משימוש בצבעים דומים בשני שלטים של הנתבעת (בהם היא אינה עושה שימוש עוד). אך כאמור לעיל, אין לתובעת כל זכות לבלעדיות בצבעים אלו, כשלעצמם. לכן, אין לייחס לנתבעת כוונה להטעות או לחקות את שלטי התובעת.
מוניטין לצורך עוולת גניבת עין
"מוניטין" בהקשר של גניבת עין פירושם: "קיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, שהודות לה קיים שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו". קיומו של מוניטין בטובין, משמעו כי הציבור מזהה את הטובין עם עסקו של התובע. כפי שהובהר בעניין תקשורת וחינוך: "באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש". על התובע להוכיח כי "השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והכרה (Reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן, בתיאור או בשם את ציון עסקו או את ציון סחורותיו של התובע…" (פס"ד פניציה).
הוכחת מוניטין לצורך עוולה של גניבת עין איננה תמיד פשוטה: יש לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו, מבלי לתחום את דרכי ההוכחה לדרכים מסוימות. מקובל לומר כי שימוש ייחודי, נרחב וממושך במוצר עשוי ללמד על קיומו של מוניטין. עם זאת, כפי שהדגישה כבוד השופטת ש' נתניהו בעניין פניציה בעקבות הפסיקה האנגלית, שימוש ממושך ונרחב בשם או בסימן הוא אכן חיוני להוכחת המוניטין – אך אין די בו. כדבריה: "השימוש הממושך והנרחב לא הוא החשוב, החשוב הוא אופי השימוש – האם היה זה שימוש כזה שבעקבותיו מזהה הציבור את המוצר עם התובע". ובהמשך אמרה: "הדגש הינו על סוג השימוש שנעשה, דהיינו שימוש רחב תוך אבחנת מוצרו של התובע על-ידי ציבור הקונים" (פסקה 7 והאסמכתאות האנגליות שם).
מכאן, שהתובע חייב להוכיח כי ציבור הלקוחות מזהה את הסחורה כסחורתו שלו, או שהציבור מזהה את הסממנים החיצוניים של עסק התובע – כעסק שלו. לצורך כך נהוג להביא עדויות מפי סוחרים ומפי אנשים מקרב ציבור הלקוחות (עניין פניציה, פסקה 7). כך גם נהוג להביא ראיות בדבר פרסום וקידום מכירות (פסקה 8 לדברי כבוד השופטת נתניהו בעניין פניציה). אך לדעת כב' השופטת נתניהו: "המשקל המכריע ניתן, למרות הבעייתיות הכרוכה בכך, לעדויות מקרב הציבור, להבדיל מעדויות הסוכנים והקניינים, על כך שקהל הלקוחות אכן מזהה את מקור המוצר…"; זאת ניתן להוכיח באמצעות סקר צרכנים שנערך בידי בעלי מקצוע (שם, והאסמכתאות האנגליות שצוטטו שם).
כבוד השופט מלץ חלק באותו עניין על החשיבות שהעניקה כבוד השופטת נתניהו להוכחת המוניטין באמצעות סקר צרכנים, מחשש שהדבר יציב רף גבוה ובלתי-סביר לפני התובע בעילת גניבת עין (פסקה 3). נראה כי הוא ייחס חשיבות גבוהה יותר לשימוש הממושך והנרחב במוצר, ולמידת הפרסום והמאמץ שהושקע ביצירת קשר מודע בין ציבור הצרכנים לבין היצרן או המשווק. אך בסופו של דבר, אין מחלוקת על כך שכל הגורמים דלעיל צריכים להיבחן, והשקלול הפנימי נעשה בינם לבין עצמם. כבוד השופט מלץ סיכם את דבריו (פסקה 4): "העיקרון הוא אומד הדעת בדבר תודעתם של הצרכנים: האם אכן מזהה הציבור את המוצר כקשור עם מקורו. לאורו של עיקרון זה יש לבחון את הממצאים העובדתיים השונים מבלי לפסול אחדים מהם מראש ומבלי לקבוע משקלם מראש."
ומכאן לענייננו. אין יסוד לעילה של גניבת עין ללא הוכחת מוניטין, ויסוד זה לא הוכח. אבי סופר טען בתצהירו כי התובעת הינה חברה בעלת מוניטין רב בתחומה, לטענה זו לא הובאה ראיה כלשהי.
