תביעה שהוגשה על ידי אסף-יצחק גולני כנגד סלמאן אלאמיר עאמר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט אהרן פרקש. ביום 1.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצוי מהנתבע בגין הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד שחיבר התובע בשפה הערבית בשם "ערבית מדוברת פלסטינית למתחילים", ואשר הוצאה על ידי חברה שבבעלותו של התובע, וכן בגין עילות תביעה נוספות.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בגין הפרת זכויותיו בחוברת "ערבית מדוברת פלסטינית למתחילים" (שתי הפרות – זכות מוסרית וזכות חומרית – 20,000 ש"ח בגין כל הפרה – לפי החוק הישן).
בנוסף ניתן צו האוסר על הנתבע לעשות שימוש בחוברת המפרה, בין באופן אישי ובין על ידי אחרים, ולהימנע מלשווק, להפיץ, לפרסם, להציג או למכור את החוברת המפרה או כל חומר לימודי אחר הדומה עד כדי הטעייה לפרי עטו של התובע.
בנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאותיו של התובע ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪.
הערת DWO: ברכות לחברי עו"ד אורי שורר על פסק הדין.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
זכות יוצרים בספר לימוד
חוק זכות יוצרים הישן קובע בסעיף 1(1) כי קיימת זכות יוצרים לגבי יצירה ספרותית, המוגדרת בסעיף 35(1) לחוק כ"כוללת מפות, תרשימים, תכניות, טבלאות, וליקוטים".
סעיף 1 לחוק החדש מגדיר יצירה ספרותית– "לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב". יחד עם זאת, קיימים חריגים בחוק לגביהם לא תהא קיימת זכות יוצרים, והם: רעיון; תהליך ושיטת ביצוע; מושג מתמטי; עובדה או נתון וחדשות היום (סעיף 7ב לפקודה, סעיף 5 לחוק החדש).
על פי ההלכה הפסוקה, כאשר מדובר בספר לימוד, אין חולק שככלל, יזכה להגנת החוק, בשל היותו יצירה ספרותית. ההגנה לא תחול על הרעיונות המוצגים בספר, שכן הנושאים נחקרו ומהווים דברים ידועים באותו תחום. אולם, דרך ההצגה של הנושאים, העריכה והסידור מוגנים בזכות יוצרים, באשר יש בהם כדי לבטא את היצירתיות וההשקעה של המחבר.
הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובע
בפרשת אלמגור נקבעו שני תנאים מרכזיים שעל התובע להוכיח בתביעה להפרת זכות יוצרים. האחד, שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע; והשני, שלנתבע הייתה גישה ליצירת התובע. כמו כן נקבע, כי הדמיון בין שתי היצירות לא ייבחן באופן מכני ונקודתי, אלא לפי התרשמותו של השופט מהיצירות בכללותן, וכי ככל שנקודות הדמיון רבות יותר, כך גובר החשש שאין זה יד המקרה ומדובר בהעתקה.
תנאי הגישה של הנתבע לחומרי התובע הוכח בתיק זה מעל לכל ספק. הנתבע היה עובד של התובע במועד שקדם להוצאת החוברת המפרה על ידו, ובמסגרת עבודתו נחשף לדפי תרגול ומערכי שיעור של התובע, ולעניין זה אין נפקא מינה האם בזמן שהנתבע עבד אצל התובע הייתה לתובע חוברת מסודרת או דפים בלבד. כמו כן, הנתבע מודה שהיו ברשותו חומרים של התובע בטרם סיים את עבודתו אצל התובע.
לגבי התנאי השני, היינו שהנתבע העתיק חלקים מהותיים מיצירתו של התובע. תנאי זה נבחן בעיקר על פי מבחן האיכות, אולם כפי שנראה, גם למבחן הכמות יש משקל במקרה דנן.
התובע הגיש לבית המשפט השוואה שערך בין חלקים נבחרים מהחוברת המקורית לבין החוברת המפרה (אחד עשר נושאים), ובמסגרת זו הוסיף גם השוואה לגבי אותם נושאי לימוד בארבעה ספרים אחרים שעוסקים בלימוד ערבית: "ערבית מדוברת" של פרופ' יהודית רוזנהויז; "ערבית מדוברת" של משה שרון; "דבר ערבית" של משה פיאמנטה ו"ערבית מדוברת" של יוסף מורן (ת/11 להלן: "הספרים האחרים"). מעיון בספרים האחרים ניתן לראות, שבכל הנושאים שייבחנו להלן יש דרכים מגוונות ושונות להצגתם (לפחות ארבע שהוכחו), וניתן בנקל להבחין, כי הדמיון הרב בין החוברת המקורית לחוברת המפרה אינו יד המקרה.
מסקנתו החד משמעית של בית המשפט היא כי חלק גדול וממשי מיצירת התובע הועתק. ההתרשמות הכללית משתי היצירות היא שמדובר בהעתקה, גם אם ההשוואה נעשתה באופן פרטני ומכני. ניתן בנקל להבחין, כי התבנית כולה, הן החזותית והן התכנית – מועתקת. אין בדוגמה זו או אחרת, שהנתבע שינה מהחוברת המקורית, להעיד על כך כי החוברת המפרה היא יצירה מקורית ונפרדת של הנתבע, כנטען על ידו. אופן הצגת הדברים, סדר הבאתם, השימוש באותם מושגים לשמות נושאים – הם אלו שיש בהם זכויות יוצרים שהופרו.
מספר ההפרות
יצוין, כי על פי ההלכה הפסוקה לעניין הפיצוי הסטטוטורי, הן בהתאם לדין הישן והן בהתאם לדין החדש, כדי לקבוע מהו מספר ההפרות המקנות את הפיצוי, יש לקבוע מהו מספר הזכויות שהופרו. בענייננו נפסק כי מדובר ביצירה אחת – החוברת המקורית – שהופרה בשתי זכויות – זכותו החומרית של התובע וזכותו המוסרית.
פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים
בהתאם לסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים (החוק הישן שחל עד שנת 2007), בגין הפרת זכות יוצרים חומרית, שלא הוכח לגביה נזק, לבית המשפט שיקול דעת לפסוק פיצוי סטטוטורי במתחם שבין 10,000 ₪ ל-20,000 ₪. על פי סעיף 4א(5) לפקודה, בגין הפרת זכותו המוסרית של מחבר ששמו ייקרא על יצירתו ושלא ייעשה ביצירתו כל סילוף או עיוות, זכאי המחבר "לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון".
נפסק כי הנתבע הפר את זכות היוצרים החומרית וכן את זכותו המוסרית של התובע. התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק ממון. עם זאת, נקבע כי נגרמה לתובע עוגמת נפש עקב ההפרה. לפיכך, ובהתחשב בהיקפן הגדול של ההעתקות כפי שתואר לעיל, העמיד את גובה הפיצוי על הסכום המקסימאלי – 20,000 ₪ לגבי כל אחת מההפרות – החומרית והמוסרית, ובסך הכל – 40,000 ₪.
