בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א 9485/09) – 24.8.2010
תחום: ערעור על דחיית בקשה לסעד זמני בעילת גניבת עין
נושאים: אחריות אישית של נושאי משרה בחברה, צו מניעה זמני אשר ימנע פעולות ייצור ואריזה הנעשות בארץ מכח עוולת גניבת העין, יסודות עוולת גניבת עין וטענת "שוק רווי".
עובדות:
המבקשת מייצרת ומשווקת מוצרי ים המלח בעולם, המבקשת טוענת כי מי מהמשיבים משתמשים באנגליה באריזות הדומות לאריזות המבקשת עד כדי הקמת עוולת גניבת העין, מכאן הבקשה לסעד זמני.
נפסק:
הערעור נדחה: בית המשפט פסק 3000 ש"ח לזכות משיבים 3-1 (שכללו ראיות נוספות בתשובתם בלא שניתן היתר לכך, למשל בסעיף 40 לתשובה), ו-10,000 ש"ח לזכות כל אחד מן המשיבים 5-4 (יחדיו), 8-6 (יחדיו) ו-10-9 (יחדיו).
נקודות מרכזיות
לעניין אחריות אישית של נושאי משרה בחברה
בית המשפט קבע כי למרות קביעתו של בית משפט קמא כי "המבקשת לא הראתה עילה להרמת מסך בין נושאי המשרה לבין החברות" יש טעם בטענת המבקשת כי הסוגיה הטעונה בדיקה אינה זו של הרמת מסך, אלא האם מעשיהם של נושאי המשרה יש בהם כדי להשית עליהם אחריות אישית בעוולה של גניבת עין (השוו, ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661 (1994); ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות נ' אחים בן רחמים (צפון), פיסקה 16 ([פורסם בנבו], 20.10.09), וההפניות שם). עוד מוסיף בית המשפט כי עצם העובדה שחברה ביצעה עוולה אין די בה כדי להשית אחריות אישית על נושא המשרה. על התובע להראות כי המעשים או המחדלים של נושא המשרה עצמו עולים כדי עוולה. במקרה זה קבע בית המשפט כי אין די בכך שהמבקשת כינתה את נושאי המשרה "הרוח החיה והיד המכוונת" בפעילות של החברות הרלוונטיות.
לעניין צו מניעה זמני אשר ימנע פעולות ייצור ואריזה הנעשות בארץ מכח עוולת גניבת העין
טענת המבקשת היא כי יש ליתן צו זמני אשר ימנע את פעולות הייצור והאריזה הנעשות בארץ, אשר לטענתה הן חוליה בשרשרת ההפרה המתרחשת בפועל בחו"ל. בית המשפט קבע כי טענה זו מעוררת מספר שאלות: ראשית, עולה השאלה האם בגדרי עוולת גניבת עין יש הצדקה ליתן צו מניעה זמני כלפי קבלני משנה, המבצעים פעולות הקשורות לייצור או להכנת מוצר שנטען כי מכירתו תביא להטעיה. זאת, כאשר פעולות הייצור וההכנה עצמן אין בהן משום הטעיה. שאלה זו עשויה להתעורר גם במקרים בהם לא מעורב היבט בין מדינתי. שנית, מתעוררת השאלה האם העובדה שהמוצר נמכר מחוץ לישראל, ושם מתרחשת ההטעיה הנטענת של הצרכנים, אינה מביאה לכך שבית המשפט הישראלי הינו "פורום לא נאות". זאת, גם אם ניתן מבחינה עקרונית "לתקוף" את פעולות הייצור וההכנה של מוצר מטעה. שלישית, מתעוררת השאלה מהו הדין החל על התביעה.
לעניין זה קבע בית המשפט כי לצורך הדיון יש להניח, כי בגדר תביעה בגין גניבת עין ניתן לעתור נגד פעולות ההכנה של המוצר המטעה וכי הפורום הישראלי אינו פורום בלתי נאות. בית המשפט יוצא מנקודת הנחה כי יש ליישם את הדין הישראלי על הבקשה לסעדים זמניים, בין אם מכיוון שזהו הדין החל ובין אם מכוח חזקת שוויון הדינים.
יסודות עוולת גניבת עין
בית המשפט מזכיר כי על מנת לזכות בתביעה המבוססת על עוולת גניבת עין, על התובע להוכיח שני יסודות: האחד, כי הוא רכש מוניטין במוצר המקורי; השני, כי המוצר נשוא התביעה דומה למוצר המקורי באופן המעורר חשש סביר להטעיה של הלקוחות. בית המשפט מזכיר גם כי כאשר מדובר בבקשה לסעדים זמניים, נדרש התובע להוכיח את היסודות הנזכרים ברמה של הוכחה לכאורה.
טענת "שוק רווי"
בעניין זה מפנה בית המשפט לפסקי הדין העוסקים בתביעות בגין הפרה של מדגם, אולם קובע שהדברים יפים באותה מידה גם לעניין גניבת עין. בית המשפט קובע כי הטענה כי שוק מסוים הינו שוק רווי מבחינה עיצובית היא בעלת משקל לא מבוטל, כאשר עסקינן בבחינת השאלה אם דמיון בין שני מוצרים עולה כדי הטעיה. כאשר קיים שוק רווי, די בשינויים קלים על מנת לשלול קיומו של דמיון מטעה.
עוד קובע בית המשפט כי השאלה האם הוכח לכאורה חשש סביר להטעיה תלויה בשאלה האם השוק הרלוונטי הינו שוק רווי. לענייננו, בית המשפט קובע כי קיים קושי להוכיח את מידת הרוויה של השווקים הרלוונטיים, לאור העובדה שמדובר בשווקים הנמצאים בחו"ל. וכי יש בכך כדי להביא לריכוך מה של הנטל המונח על כתפי המשיבים.
