תביעה שהוגשה על ידי חברת בית בכפר שירותי ניהול (לבתי אבות וחברות בניה) בע"מ וחברת בית בכפר כפר סבא בע"מ כנגד חברת משכנות כלל – מגדלי הים התיכון בע"מ, חברת חצרות הדר בע"מ וחברת מג'יקפיוצ'ר בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט יחזקאל קינר. ביום 26.2.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: התובעות מפעילות חמישה בתי דיור מוגן הפועלים כולם תחת המותג "בית בכפר" והן בעלות של סימן מסחר "בית בכפר" בסוג 43 עבור ניהול והפעלה של בתי אבות, ודיור מוגן לאוכלוסיה מבוגרת. סימן מסחר זה נרשם ועימו תנאי כי רישום הסימן לא יתן זכות לשימוש ייחודי במילה בית בנפרד, אלא בהרכב הסימן.
הנתבעות הן הבעלים והמפעילות של רשת בתי הדיור המוגן "מגדלי הים התיכון" והן החליטו לעשות שימוש במילה "הבית" בצירוף מיקומו הגיאוגרפי של כל בית דיור מוגן. כך יצא כי שמו של בית הדיור המוגן בכפר סבא הוא "הבית בכפר סבא", ומכאן עיקר התביעה.
התובעות טוענת כי בהתנהלות זו יש הפרה של סימנה המסחרי. לטענת הנתבעות אין המדובר בהטעיה או בהפרת סימניה המסחריים של התובעות אלא בשימוש לגיטימי במונח "בית" שהוא מונח גנרי.
תוצאות ההליך: התביעה התקבל באופן חלקי. התביעה בעילה של גניבת עין התקבלה ויתר העילות נדחו.
ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעות לעשות שימוש בצירוף "הבית בכפר סבא", אלא אם התקיים אחד מהתנאים החלופיים הבאים:
1. הפרסום אינו ייחודי ובלעדי לבית בכפר סבא של רשת מגדלי הים התיכון.
2. לגבי פרסומים ייחודיים ובלעדיים לבית בכפר סבא של רשת מגדלי הים התיכון: א. בפרסום יופיע שם רשת "מגדלי הים התיכון". ב. בכל מקום בו יופיע בפרסום הצירוף "הבית בכפר סבא", תופיע בצמוד אליו התוספת "מגדלי הים התיכון".
3. בכל מקום בו ייאמר בפרסום "הבית בכפר סבא", תתווסף בצמוד אליו (לפני או אחרי, אך ללא מלים מפרידות) התוספת "מגדלי הים התיכון" או "(מ)רשת מגדלי הים התיכון".
בהתחשב בדחיית מרבית טענות התובעות מחד, ובקבלת טענה אחת שלהן מאידך, וכן בהתחשב בסעדים המוגבלים שניתנו, לא מצא בית המשפט מקום לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הפרת סימן מסחר
סעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה") מגדיר "הפרה" (בעניין הרלבנטי לענייננו), כדלקמן:
""הפרה" – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר".
סעיף 2 לפקודת סימני מסחר קובע כי הוראות הפקודה יחולו גם על סימני שירות, וכי מקום בו נאמר טובין, אף שירות במשמע.
סעיף 46(א) לפקודה קובע כי "רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס".
בפסיקה התגבש מבחן משולב, שנועד להכריע האם קיים דמיון מטעה בין הסימנים ומטרתו לבחון האם הצרכן הסביר יוטעה לחשוב כי מקור שני סימני המסחר הינו זהה, לאור הדמיון בין השניים. המבחן כולל שלושה רכיבים העומדים זה לצד זה ומשתקללים לבסוף לכלל הכרעה. המבחן נפתח בבחינה ממוקדת של הסימן דהיינו מבחן העין, החזות והפרטים המבחינים ומבחן הצליל; הוא נמשך בבחינת הקונטקסט של הסימן דהיינו מבחן חוג הלקוחות, מבחן סוג הטובין ומבחן צינורות השיווק; ולבסוף מבחן כולל הבוחן את יתר הנסיבות העשויות להשפיע על שאלת ההטעיה.
מבחן הצליל והמראה
נקבע כי מבחן זה הוא המבחן המרכזי והעיקרי מבין שלושת המבחנים.
עוד נקבע לגבי תוספת מסוימת הנעשית בסימן, כי:
"ייתכן שתוספת מסוימת, מילולית או ויזואלית, תקנה לשם אופי המבדילו משם המסחר הרשום עד כי יהיה בכך כדי לאיין את החשש מפני הטעיית הציבור, אולם לא כל תוספת תקיים את התכלית האמורה, אלא רק תוספת דומיננטית, בעלת משמעות, שאינה משנית או שולית לשם הרשום כסימן מסחר, תוספת שיש בה כדי לבטל את הדמיון התודעתי בין הסימן לסימן המסחר הרשום, תוכל לקיים את ההסדר המוצע" [ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט (1) 873, 887 (2004)].
בית המשפט לא סבר כי השוני בהיגוי יוצר אופי מבחין בין שני הסימנים. מדובר בהבדל אשר בא לידי ביטוי רק בהגיה של הסימן, דהיינו בצליל, וגם אז ההבדל אינו כה בולט.
גם באשר לתוספת של ה' הידיעה כשלעצמה, אין אופי המבדיל בין שני הסימנים באופן בולט ("בית בכפר" לעומת "הבית בכפר").
לעומת זאת, התוספת של המילה "סבא" בסוף הסימן מציבה אבחנה בולטת בין שני הסימנים, הן מבחינת המראה והן מבחינת הצליל.
תוספת זו משנה לחלוטין את המונח "בית בכפר" והופכת אותו לצירוף של המילה "בית" עם הם המילה "כפר סבא", שהוא מקום יישוב בו נמצא הבית.
אם נוסיף לכך את התוספת של ה' הידיעה בראשית הסימן, והפעם בהקשר של מקום היישוב (שתי המילים האחרונות בסימן), יהא בכך משום אופי מבחין נוסף לגבי הסימן שבמחלוקת לעומת הסימן הרשום.
לפיכך, המתעניין הסביר בתחום זה, לא יטעה לחשוב כי הסימן "הבית בכפר סבא" (הסימן שבמחלוקת) כה דומה לסימן הרשום "בית בכפר", עד כי ישייך את הסימן שבמחלוקת לרשת "בית בכפר", הבעלים של הסימן הרשום.
מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות
מבחן זה בודק האם שני הניצים מציעים אותם טובין (או שירותים) והאם פונים הם לאותו חוג לקוחות.
נפסק כי אין ספק כי שני הצדדים מפעילים בתי דיור מוגן, ומציעים אותם שירותים בפרסומיהם.
גם מבחינת חוג הלקוחות הפוטנציאליים, מדובר באותו קהל לקוחות המעוניינים לבדוק מעבר לדיור מוגן.
אמנם, הנתבעות טענו כי הרשת שלהן מפעילה בתי דיור מוגן העולים באיכותם וביוקרתם על הבתים המופעלים על ידי הרשת האחרת, וכי גם דמי הפקדון בהם גבוהים באופן משמעותי מאלה של התובעות, אולם טענות אלה של הנתבעות נטענו ללא ביסוס, ואין לפיכך לקבלן. גם אם הדבר היה מוכח, עדיין ברור כי קיים קהל לקוחות פוטנציאלי משותף.
הצדדים משתמשים גם באותם אמצעי פרסום במדיות התקשורת השונות, כך שגם מבחינת צינורות השיווק, מדובר באותם צינורות שיווק.
נפסק כי מבחן זה מתקיים בענייננו במלואו.
מבחן יתר הנסיבות
מבחן זה נלווה לשני המבחנים האחרים, ובמסגרתו נבחנות הנסיבות הקונקרטיות הנוגעות למקרה הנדון.
במסגרת מבחן זה יש להביא בחשבון כי רשת מגדלי הים התיכון שינתה את המיתוג של כלל בתי הדיור המוגן של הרשת, ולא רק את המיתוג של בית הדיור המוגן בכפר סבא. כלומר, לא נעשתה כאן פעולה אשר ייעודה ומטרתה היו לקרב את סימנו של אותו בית ספציפי לסימני רשת בית בכפר, ולא הייתה כאן כוונה להטעות. לאותה פעולה גם היה הגיון בכך שהרשת נרכשה על ידי החברה המפעילה את "הבית ברמת השרון", ורצונה לשלב את המילה "בית" בשמות בתי הדיור המוגן של הרשת.
העובדה כי אחד מבתי הרשת מצוי בכפר סבא, מביאה אמנם לכך שהשם "הבית בכפר סבא" כולל בתוכו את הסימן הרשום של רשת "בית בכפר", אך הדבר נובע רק מכך ששם היישוב כפר סבא כולל בתוכו את המילה כפר, וכבר נזכר לעיל כי הכללת השם המלא של היישוב בסימן שבמחלוקת, מקהה עד מאד את הדמיון בין שני השמות.
המילה "בית" משמשת גם לתיאור בתי דיור מוגן אחרים (כגון "הבית בראשון לציון" של רשת עד 120, ר' פירוט בנספח "א" לתצהירו של תומר רוזנברג מטעם הנתבעות). אין זה סביר כי רשת "מגדלי הים התיכון" תהא מנועה מלכלול את השם "הבית" בשמות בתי הדיור המוגן שלה, רק מאחר שאחד מבתי הרשת מצוי בכפר סבא.
עוד יש לציין כי השם "בית" הוא שם גנרי בהקשרנו, והשם "כפר" הוא תיאורי, וכך גם הצירוף "בית בכפר". ודאי כי אין התובעות זכאיות להגנה על שימוש נפרד באותם שמות.
יש להפנות גם לסעיף 47 לפקודה, בו נקבע, בין היתר, כי "רישום לפי פקודה זו לא ימנע אדם מהשתמש שימוש אמת …בשמו הגיאוגרפי של מקום עסקו".
רשת מגדלי הים התיכון משתמשת בשם הישוב כפר סבא, ומוסיפה אליו את התוספת "הבית ב…", ואין מקום למנוע זאת ממנה.
על כן נפסק כי לאור מבחן המראה והצליל ומבחן "יתר הנסיבות", נדחית הטענה בדבר הפרת סימן המסחר של התובעות.
גניבת עין
סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1998 (להלן: "חוק עוולות מסחריות") קובע כך:
"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
תכליתה של עוולת גניבת העין היא להגן על עוסק מפני פגיעה בזכותו הקניינית במוניטין שרכש לעסקו, ועל מנת ליהנות מהגנה זו על התובע להוכיח שני יסודות:
עליו להראות כי אכן רכש מוניטין בטובין או בשירות, וכן עליו להראות כי מעשי הנתבע מובילים לכך שהציבור מוטעה או עלול להיות מוטעה לחשוב כי הטובין או השירות אשר סופקו על ידו, סופקו למעשה על ידי התובע, או כאשר הם נחשבים בטעות לקשורים אליו.
נפסק כי בכל הקשור למוניטין הקיימים לתובעות בצירוף "בית בכפר", דומה כי הן הוכיחו קיומו של מוניטין כאמור.
כאמור לעיל, הצירוף "בית בכפר" הוא שם תיאורי. שמות תיאוריים יזכו להגנה מועטה ביותר ובמקרים נדירים, ואחד החריגים הוא מקום שבעל עסק רכש במהלך עסקו אופי מבחין לשם הטובין או השירות, המייחד אותו מאחרים בני מינו. במקרה זה יכול בעל השם לזכות בהגנה, ושימוש באותו שם בידי מתחרה יהא בבחינת הטעיה. בענייננו, מתקיים אותו חריג, כאמור לעיל.
בחינת התנאי השני להתקיימות עוולת גניבת העין (חשש סביר להטעיה) דומה לבחינה שנעשתה בשאלת הפרת הסימן המסחרי הרשום, ואף כאן נעשה שימוש ב"מבחן המשולש" אשר נבחן קודם לכן, אליו יש להוסיף גם את מבחן "השכל הישר".
עם זאת, אף שהמבחן המשולש זהה בשמו בעילה של הפרת סימן מסחר ובעילה של גניבת עין, הרי שהוא שונה במהותו, באשר בהפרת סימן מסחר הבחינה תחומה לדמיון בין הסימנים גופם בלבד, בעוד שבגניבת עין נבדק המוצר בכללותו והאם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר.
הבחינה הנזכרת לעיל, מאפשרת אכן בחינה כוללת, שבמקרה זה תתמקד בפרסומים לעניין בתי הדיור המוגן של הצדדים בעיר כפר סבא, שם ניטשת חזית המאבק ביניהם, שהרי רק הצירוף "הבית בכפר סבא" מטריד את התובעות, כפרסום העלול להטעות את הציבור לחשוב שבית הדיור המוגן של מגדלי הים התיכון בכפר סבא שייך לרשת "בית בכפר".
אל מול הצירוף "הבית בכפר סבא" בו עושות שימוש הנתבעות, ניצב הצירוף "בית בכפר כפר סבא" בו עושות שימוש התובעות.
לסימן המסחרי של התובעות מצטרפת כאן תוספת, של היישוב בו נמצאים בתי הדיור המוגן שלה. מדובר בצירוף מותר המתאר את מיקום הבתים הללו (כפי שעשו גם הנתבעות במיתוגן החדש לבתי הדיור המוגן שלהן). השימוש בסימן זה נעשה על ידי התובעות זמן רב לפני שמיתגו הנתבעות את בתי הדיור המוגן שלהן, ובית הדיור המוגן שלהן בכפר סבא החל להופיע בפרסומיהן כ "הבית בכפר סבא".
הבחינה תיעשה, אפוא, במקרה זה לגבי המכלול, ואף שכבר נקבע לעיל כי לא קם כאן החשש הסביר להטעיה בין שני הסימנים ("בית בכפר", הסימן הרשום, מול "הבית בכפר סבא") כאן המקום לבדוק האם בפועל טעו אנשים לחשוב בהסתכלם על שני הפרסומים ("בית בכפר כפר סבא" של התובעות אל מול "הבית בכפר סבא" של הנתבעות), כי הפרסום השני מקורו ברשת "בית בכפר" ומכוון אל בתי הדיור המוגן שלה בכפר סבא. יוזכר, כי אין אמנם הכרח להוכיח קיומה של הטעיה בפועל, ואף לא כוונת הטעיה (עניין אנג'ל), אך אם תוכח הטעיה כזו, לעניין שני הצירופים הנזכרים בסעיף זה, יהא בכך כדי לחזק באופן משמעותי את טענת התובעות בעניין זה בכל הקשור לשני צירופים אלה ולעיר כפר סבא.
במישור זה פעלו הנתבעות והגישו ראיות בדמות שיחות שהתקיימו בין חוקרות מטעמן לבין נשות מכירות של בית הדיור המוגן של רשת מגדלי הים התיכון בכפר סבא.
מהשיחות המוקלטות עולה, כי גם אם אין תיעוד של מתעניינים שהוטעו לחשוב כי הבית בכפר סבא שייך לרשת "בית בכפר" (וסביר להניח כי אם התופעה נפוצה, יכולות היו התובעות לאתר מבין דייריהן בבתים בכפר סבא, לפחות דוגמא אחת לטעות כאמור), הרי מפי נציגות המכירות של רשת מגדלי התיכון נשמע, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי היו מקרים של אנשים שהתבלבלו בשל הפרסומים. אין לדעת אמנם, ולא הוכח בכמה מקרים מדובר, אך חשש סביר לטעות כאמור לעיל אכן קיים נוכח האמור לעיל.
בהתחשב באמור לעיל, וכאשר נקודת המבט היא על המכלול הקרוי "בתי הדיור המוגן בכפר סבא", ושני הפרסומים "הבית בכפר סבא" אל מול "בית בכפר כפר סבא", ניתן לקבוע, ובעיקר נוכח השיחות המוקלטות והדברים שנאמרו בהם על ידי נציגות המכירות של הנתבעות, כי קיים חשש, בעצימות נמוכה אמנם, כי מי שקורא את הפרסום של "מגדלי הים התיכון" הנושא את השם "הבית בכפר סבא", עלול לסבור כי מדובר בבתי הדיור המוגן בכפר סבא של רשת "בית בכפר".
בית המשפט ציין כי העצימות במקרה זה נמוכה, מכיוון שבכל הפרסומים של "הבית בכפר סבא" שהוגשו לבית המשפט, צוין בפרסום שם הרשת "מגדלי הים התיכון". עם זאת, ייתכנו מצבים בהם הצירוף "הבית בכפר סבא" בולט יותר, או מוזכר מספר פעמים, דבר היכול לגרום לאותו חשש סביר שנזכר לעיל, וכפי שהסתבר, אף התרחש בפועל.
הגם שמבחן יתר הנסיבות שהוזכר ופורט במסגרת הדיון בטענה להפרת סימן המסחר של התובעות, כוחו יפה אף לדיון בעוולת גניבת העין הנטענת, וגם אם נטה הוא שם לטובת הנתבעות, הרי העובדה שהוכח כי יש מי שטעו בפרסומי הנתבעות ושייכו אותם לרשת המתחרה בית בכפר, מטה את הכף, ולו במעט, לטובת התובעות בעניין זה.
נפסק כי התוצאה היא כי גם התנאי השני להתקיימות עוולת גניבת העין התקיים במקרה זה.
צו מניעה
בית המשפט לא סבר כי הקביעה בדבר התקיימות עוולת גניבת העין, כפי שנזכרה לעיל, צריכה להביא מיניה וביה להוצאת צו שיאסור על התובעות מכל וכל את השימוש בצירוף "הבית בכפר סבא" בפרסומיהן.
סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע הרי כך:
"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
מכאן, כי מקום בו השימוש בצירוף "הבית בכפר סבא" אינו מקים את החשש האמור, לא תהא כלל תחולה לסעיף 1(א), וממילא לא יהיה מקום ליתן סעד בעניין זה.
גם ההיגיון והשכל הישר מביאים למסקנה כי אין לאסור על פרסום אם אין בו כדי להקים את החשש האמור.
בית המשפט בחן את המקרים האפשריים אשר בהם לא יחול סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות.
ראשית, בכל מקום בו נעשה פרסום שאינו ייחודי ובלעדי לבית בכפר סבא של רשת מגדלי הים התיכון, לא קם החשש להטעיה כאמור לעיל. זאת, מאחר ש"הבית בכפר סבא", מתפרסם אז ביחד עם בית או בתים אחרים של הרשת, שם הרשת מגדלי הים התיכון מופיע, וניתן להבין במפורש כי אין מדובר ברשת "בית בכפר", מאחר ששמות הבית או הבתים האחרים של רשת מגדלי הים התיכון הנזכרים בפרסום אינם כוללים את המילה "בכפר".
לפיכך, נפסק כי אין לאסור על השימוש בצירוף "הבית בכפר סבא" בפרסומים של רשת מגדלי הים התיכון שאינם נעשים במיוחד עבור "הבית בכפר סבא" בלבד.
מקום בו נעשה פרסום ייחודי ובלעדי לגבי הבית בכפר סבא, וקם אותו חשש סביר להטעיה שנזכר לעיל, החשש נובע מכך שאותו צירוף שמי יביא אנשים לחשוב כי מדובר בבית השייך לרשת "בית בכפר". חשש זה יוסר, אם יהיה ברור כי "הבית בכפר סבא" שייך לרשת מגדלי הים התיכון.
לפיכך, פרסום זה יהיה מותר אם ייקבעו תנאים אשר יבטיחו הבלטת העובדה כי הבית בכפר סבא שייך לרשת מגדלי הים התיכון.
בית המשפט מצא מקום לקבוע לגבי מקרה זה מספר תנאים חלופיים שאם יתקיים אחד מהם לא תהא מניעה להשתמש בצירוף האמור:
לעניין פרסומים בכתב:
א. בפרסום יופיע שם רשת "מגדלי הים התיכון" כשגודל האותיות של שם הרשת יהיה גדול ב-25% לפחות מגודל האותיות הגדולות ביותר של השם "הבית בכפר סבא" המופיע בפרסום. במקרה זה, אין חשיבות למיקום בו יופיע שם הרשת, ודי בהבלטה האמורה..
ב. בכל מקום בו יופיע בפרסום הצירוף "הבית בכפר סבא", תופיע בצמוד אליו התוספת "מגדלי הים התיכון" או "(מ)רשת מגדלי הים התיכון" באותו גודל אות לפחות. "בצמוד אליו", יכול להיות מעליו, מתחתיו או באותה שורה, אך ללא מלים מפרידות בין שני הצירופים.
לעניין פרסום קולי:
בכל מקום בו ייאמר בפרסום "הבית בכפר סבא", תתווסף בצמוד אליו (לפני או אחרי, אך ללא מלים מפרידות) התוספת "מגדלי הים התיכון" או "(מ)רשת מגדלי הים התיכון".
פיצוי בגין עוולת גניבת עין
באשר לדרישת הפיצוי שדורשות התובעות, הרי נזק של ממש לא הוכח.
באשר לפיצוי שניתן לפוסקו ללא הוכחת נזק (סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות), לא מצא בית המשפט כי בנסיבות תביעה זו, יש לפסוק נזק כאמור לעיל.
אמנם, התקבלה עילת גניבת העין, אך קבלתה הייתה גבולית מאד מבחינת שני היסודות הנדרשים להתקיימותה.
הצירוף בו משתמשות הנתבעות "הבית בכפר סבא" אינו זהה לצירופים בהם עושות שימוש התובעות, הן מבחינת הסימן המסחרי הרישום, והן בתוספת היישוב כפר סבא. מדובר גם בצירוף תיאורי שהגנה לגביו תינתן לעתים נדירות, וגם אם ניתנה במקרה זה, יש להיזהר בסעדים הניתנים, הן מבחינת צווי המניעה והן בצווים הכספיים.
כך גם לגבי היסוד השני של חשש סביר להטעיה. הטענה בעניין זה התקבלה בעילת גניבת העין בשל אמירות של נציגות הנתבעות בשיחות מוקלטות, וזאת חרף ההבדלים בין שני הסימנים, במבחן המראה בעיקר, וכן יתר הנסיבות כפי שפורטו בהרחבה בעילת הפרת סימן המסחר. עם זאת, החשש להטעיה הוא בעל עצימות נמוכה, לא התקבלה טענת התובעות כי הייתה כאן כוונה של הנתבעות להטעות, והסיכוי כי במקרים של טעות תתקבל החלטת כניסה לדיור מוגן זה או אחר בשל הפרסום, הם קלושים ביותר.
נוכח האמור לעיל, לא מצא בית המשפט כי יש מקום לפסוק פיצוי לתובעות בתביעתן זו.
