טריטוריה היא אחד המונחים הבסיסיים בכל שיטת משפט, והיא גובלת את עצם תקפותו של החוק. ניתן להבחין בצורה גיאוגרפית בשיטות משפט שונות המשתרעות בין מדינות שונות, כך שהאטלס של כדור הארץ יוכל לתת לנו סדרי גודל ופרופורציות של השתרעות של כל שיטה ושיטה [1].
בעידן האינטרנט, המיקום הגיאוגרפי מתחיל לאבד מערכו, שכן האינטרנט, הינו מדיה בינלאומית והמיקום הפיזי, מאבד ממשמעותו הקלאסית. בעצם, ניתן לגרוס, כי נוצר עולם מקביל חדש, ה-Cyberspace. כמובן שכל משתמש (גולש באינטרנט), רוצה כי המערכת המשפטית של המדינה בה הוא מתגורר, תוכל להגן עליו בשעת הצורך. עולם ה-Cyberspace, יוצר מספר בעיות משפטיות, כגון למי נתונה סמכות השפיטה?, כיצד רוכש בית המשפט את סמכות השיפוט על נתבע?, האם מיקומו של המידע המועבר על הרשת משליך על סמכות השיפוט?
סמכות השיפוט מעגנת בתוכה את רעיון הריבונות הטריטוריאלית [2], בצורה שהגבולות הטריטוריאליים של מדינה משקפים את גבולות סמכות השיפוט של אותה מדינה. ניתן להדגים את הבעייתיות שיוצר האינטרנט, במבט אל הפסיקה בארה"ב. פס"ד בולט בתחום, הוא Petterson v. CompuServe [3]. הנתבע, אזרח טקסס, ערך חוזה עם התובעת, אשר מרכז עסקיה מצוי באוהיו. מטרת החוזה הייתה הפצת תוכנות, שיצר הנתבע למנויי התובעת, דרך המחשבים שלה באוהיו. ברבות הימים, התגלעה מחלוקת בין התובעת לנתבע. התובעת הגישה בקשה בבית המשפט באוהיו והנתבע התנגד לסמכות השיפוט של בית המשפט באוהיו. בית המשפט, קבע כי ניתן להקנות לבית המשפט באוהיו סמכות שיפוט, על הנתבע, שכן לנתבע הייתה "זיקה מינימאלית" למדינת אוהיו. זיקה זו, התבססה בעיקר על מיקומה של מערכת המחשבים עמה התחבר הנתבע. בית המשפט קבע כי עסקיו של הנתבע נעשו באמצעות מערכת המחשבים הממוקמת במדינת אוהיו ועל כן ניתן להפעיל את סמכות השיפוט, של בתי המשפט באוהיו, על הנתבע. דוגמה זו, מביאה לידי ביטוי את הקושי הבסיסי שנוצר מהמפגש בין עולמינו ובין עולם האינטרנט.
קושי בסיסי זה, מעמעם את ההגדרות הבסיסיות ביותר של המשפט לגבי סמכות השיפוט. הניסיון לפתור קושי זה, מאלץ את בימה"ש, לעשות שיקול דעת חזק [4], אשר בבסיסו עומדת גישת הזיקה המינימאלית. מושג השסתום "זיקה מינימאלית", פורש בפס"ד BURGER KING CORP. v. RUDZEWICZ [5]. בפס"ד זה, נקבע כי על מנת שיוכל בית משפט בארה"ב להקנות סמכות שיפוט ספציפית בנתבע שאינו אזרח המדינה, יש צורך כי לנתבע תהיה "זיקה מינימאלית" למדינה, על מנת להקנות למדינה סמכות שיפוט. "הזיקה המינימאלית" צריכה להיות כזו שאינה פוגעת בכללי הצדק וההגינות. משמע, על הנתבע לעמוד בשלוש דרישות:
א. הנתבע באופן מכוון גרם לפעולה במדינה או לתוצאות פעולתו במדינה.
ב. הגורם לתובענה חייב לנבוע מפעילויות הנתבע במדינה.
ג. פעילויות הנתבע או תוצאותיהן בעלות זיקה מספקת למדינה, כך שהפעלת סמכות השיפוט של המדינה, על הנתבע, הינה סבירה.
פס"ד Zippo Manufacturing Co. v. Zippo Dot Com, Inc [6], מציג גישה שונה ובה בית המשפט מציג שלוש קטגוריות, על פיהן ניתן לקבוע האם אפשר להפעיל סמכות שיפוט על נתבע באינטרנט:
א. כאשר נתבע, אזרח זר, מבצע עסקאות באמצעות האינטרנט, המשפיעות באופן ישיר וברור על אזרחים במדינה, למדינה מוקנית סמכות השיפוט.
ב. כאשר הנתבע, אזרח זר, מנהל אתר פסיבי, שמטרתו פרסום מידע והמידע נגיש לאזרחים במדינות זרות, אתר כזה הינו אתר פסיבי ואינו יכול להקנות סמכות שיפוט.
ג. כאשר הנתבע, אזרח זר, מנהל אתר אינטראקטיבי, דרכו יכול משתמש להחליף מידע. במקרים אלה הפעלת סמכות השיפוט תוכרע על ידי בחינת הגורם האינטראקטיבי והאופי המסחרי של החלפת המידע.
ניתן לראות בהתגבשות של מערכת המשפט בארה"ב, לכיוון הגישה שהוצגה בפס"ד Zippo. גישה זו, ברורה יותר מגישת הזיקה המינימאלית, ומאפשרת ניתוח סביר יותר, של סוגיות בנושא סמכות העולות מהמפגש בין העולם הישן והעולם החדש. בישראל, המקור הנורמטיבי להמצאת הזמנה לדין לנתבע הנמצא מחוץ לישראל, הוא תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי [7]. תקנה זו, מאפשרת במצבים מסוימים בלבד, ובהתאם לשיקול דעתו של בית משפט, להמציא הזמנה לדין. על מנת שלבית המשפט בישראל, תהא סמכות שיפוט על נתבע זר, נדרשת "זיקה מהותית בין התובענה לבין המדינה" [8]. המסגרת הקיימת של החוק הישראלי, מציבה בפני המשפטן מספר קשיים. לדוגמה, בתקנה 500(5) נקבע: "תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה – ואין נפקא מינה היכן נעשה החוזה – אפילו קדמה לאותה הפרה, או נלוותה אליה, הפרה מחוץ לתחום המדינה אשר שללה את האפשרות לקיים אותו חלק מן החוזה שצריך היה לקיימו בתחום המדינה" [9]. כיצד יוכל החוק הישן להתמודד עם עולם, שלא ניתן בדיוק לסרטט את גבולותיו. מהיכן מתחילה מדינת ישראל ומהיכן מתחיל עולם ה – ?Cyberspace, האם לישראל יש ריבונות וסמכות שיפוט כלפי שטחים בתחום העולם הווירטואלי?, וכמובן השאלה המתבקשת מתקנה 500(5), מה עם החוזה כולו נעשה במסגרת העולם הווירטואלי וגם תוצאותיו מתרחשות רק במסגרת העולם הווירטואלי, למי הסמכות? להבדיל מהמצב המשפטי בארה"ב, בישראל, המצב המשפטי בעניין סמכות השיפוט באינטרנט עדיין בחיתוליו, כאשר הניסיון להתמודד עם הבעייתיות שנוצרת מהמפגש האמור (שבין העולם הישן לעולם החדש) נפתרת במסגרת החוק והפסיקה הישנים. ניתן לראות בבירור, שכיום אין מדיניות משפטית אחידה, וקיים קושי בסיסי בישומם של כללי סמכות השיפוט הרגילים באינטרנט. האופי הגלובלי של רשת האינטרנט, מקשה על יישומן של הגישות הקלאסיות כגון גישת "הזיקה המינימאלית" הנהוגה בארה"ב או גישת "הזיקה המהותית" הנהוגה בישראל, בדבר סיווג סמכות שיפוט, ושופטים מתחילים ליצור חקיקה שיפוטית חדשה הפורצת את גבולות הקיים, בכדי לאפשר לחוק הקיים להכיל בקרבו אפשרויות נוספות שהמחוקק טרם צפה אותם [10]. הפתרון המרכזי שעומד כיום בבסיס הבעיה שהוצגה, הינו העברת החוק למישור הבינלאומי. משמע, יצירת הסכמים ואמנות בין מדינות בנוגע לכללים מהותיים שיחולו ברשת האינטרנט או בנוגע לסמכות שיפוט אחידים שיש להחיל באינטרנט [11].
צורך זה מתחזק לנוכח העובדה שהרכוש העיקרי של המאה העשרים ואחת, הוא הקניין הרוחני ובמסגרת הפגיעה המסיבית בקניין זה, תחת חסותו של האינטרנט, נוצר צורך בחוק ובאכיפה בינלאומיים שיוכלו להגן מפני עבירות הקניין הרוחני המתבצעות באינטרנט [12].
