התפתחותה המואצת של הבינה המלאכותית היוצרת מעלה שאלות חדשות ומורכבות בתחום הקניין הרוחני. אחת השאלות המרכזיות היא מי הבעלים של יצירה שנוצרת על ידי בינה מלאכותית: האם הזכויות שייכות למשתמש שהזין את ההנחיות למערכת, למפתח מערכת הבינה המלאכותית, לחברה שמפעילה אותה, למעסיק של המשתמש, או שמא במקרים מסוימים אין כלל בעלים של זכות יוצרים בתוצר?
השאלה הפכה מעשית מאוד עם התרחבות השימוש במערכות בינה מלאכותית ליצירת טקסטים, תמונות, מוזיקה, סרטונים, תוכנות, עיצובים ותכנים מסחריים. חברות משתמשות בתוצרי בינה מלאכותית בפרסומות, באתרי אינטרנט, באפליקציות ובמוצרים מסחריים, ולכן לשאלת הבעלות בתוצרים אלה עשויה להיות משמעות כלכלית ניכרת.
הקושי המשפטי נובע מכך שמרבית דיני זכויות היוצרים בעולם נבנו על ההנחה שיצירה נוצרת על ידי אדם. מערכת בינה מלאכותית אינה אדם ואינה אישיות משפטית, ולכן הדין הקיים אינו מספק בכל המדינות תשובה פשוטה לשאלה למי שייכות הזכויות בתוצר שהיא מייצרת.
מי יכול להיות הבעלים של יצירה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית?
כאשר אדם משתמש בבינה מלאכותית ליצירת תוכן, קיימים מספר גורמים שעשויים לטעון לזכויות בתוצר: המשתמש שהפעיל את המערכת, החברה שפיתחה את מערכת הבינה המלאכותית, מעסיקו של המשתמש, מזמין העבודה או אנשים נוספים שהשתתפו בתהליך היצירה.
אולם עצם המעורבות בתהליך אינה הופכת אדם באופן אוטומטי לבעל זכות יוצרים. נקודת המוצא היא לזהות מי תרם את התרומה היצירתית לתוצר הסופי ובהמשך לבדוק למי שייכת הזכות על פי הדין וההסכמים החלים בין הצדדים.
האם המשתמש בבינה המלאכותית הוא בעל זכויות היוצרים?
במקרים רבים המשתמש הוא המועמד הטבעי ביותר לבעלות בזכות היוצרים. אולם השאלה תלויה במידת השליטה והתרומה היצירתית שלו לתוצאה.
יש הבדל משמעותי בין מצב שבו אדם מזין הוראה כללית כגון "צור תמונה של עיר עתידנית" ומקבל תוצאה שהמערכת קבעה כמעט לחלוטין, לבין מצב שבו המשתמש מתכנן את היצירה לפרטיה, מנסח סדרה של הנחיות מדויקות, משנה פרמטרים, בוחר בין תוצאות שונות, מבצע תיקונים, משלב חלקים מתוצרים שונים וממשיך לערוך את התוצר עד לקבלת היצירה הסופית.
ככל שהשליטה האנושית בביטוי הסופי משמעותית יותר, מתחזק הטיעון שהבינה המלאכותית שימשה ככלי בידי היוצר, בדומה לכלים טכנולוגיים אחרים המשמשים בתהליך יצירה.
בארצות הברית קבע משרד זכויות היוצרים בינואר 2025 כי שימוש בבינה מלאכותית אינו מונע כשלעצמו הגנת זכויות יוצרים. ניתן להגן על אותם חלקים ביצירה שמקורם ביצירתיות אנושית, אך מתן הנחיות למערכת בלבד אינו בהכרח מספיק. שאלת ההגנה נבחנת לפי מידת השליטה היצירתית של האדם בביטוי הסופי.
האם מערכת הבינה המלאכותית יכולה להיות בעלת זכויות יוצרים?
לפי המצב המשפטי המקובל כיום, מערכת בינה מלאכותית אינה יכולה להיות בעלת זכות יוצרים בזכות עצמה.
הבינה המלאכותית אינה אישיות משפטית ולכן אין לה יכולת רגילה להחזיק בנכסים, להתקשר בחוזים, להעביר זכויות או לאכוף זכויות בבית משפט. גם העובדה שמבחינה טכנולוגית המערכת היא זו שהפיקה את הטקסט, התמונה או המוזיקה אינה הופכת אותה בהכרח ל"יוצר" במובן המשפטי.
בארצות הברית נקבע בשנת 2025 בפסק הדין בעניין Thaler v. Perlmutter כי יצירה שהוגשה לרישום כאשר מערכת בינה מלאכותית הוגדרה כיוצרת היחידה אינה יכולה לקבל הגנת זכות יוצרים, משום שהדין האמריקאי דורש שמקור היצירה יהיה ביוצר אנושי.
האם מפתח מערכת הבינה המלאכותית הוא בעל היצירה?
עצם העובדה שאדם או חברה פיתחו את מערכת הבינה המלאכותית אינה הופכת אותם בדרך כלל ליוצרים של כל תוצר שמופק באמצעותה.
מפתח תוכנה עשוי להיות בעל זכויות היוצרים בקוד של המערכת, בממשק שלה ובמרכיבים אחרים של התוכנה, אולם מכאן לא נובע בהכרח שהוא בעל זכויות היוצרים בכל תמונה, טקסט או יצירה שמפיק משתמש באמצעות המערכת.
ניתן להקביל זאת במידה מסוימת ליצרן מצלמה או תוכנת עריכת תמונות. העובדה שהיצירה נוצרה באמצעות הכלי שפיתח אינה הופכת אותו כשלעצמו לבעל הזכויות בתוצאה.
עם זאת, היחסים בין מפעיל מערכת הבינה המלאכותית לבין המשתמש עשויים להיות מוסדרים גם באמצעות תנאי השימוש של השירות, ולכן יש לבדוק בכל מערכת מה נקבע בהסכם החל על השימוש בתוצרים.
תנאי השימוש של מערכת הבינה המלאכותית והבעלות בתוצר
מעבר לדיני זכויות היוצרים, יש חשיבות רבה לתנאי השימוש של כלי הבינה המלאכותית שבו נוצר התוכן.
פלטפורמה יכולה לקבוע במסגרת ההסכם שלה עם המשתמש אילו זכויות היא מעניקה לו בתוצר, האם היא שומרת לעצמה זכויות מסוימות והאם מותר לעשות בתוצר שימוש מסחרי.
עם זאת, חשוב להבחין בין זכות חוזית להשתמש בתוצר לבין זכות יוצרים בתוצר. הסכם בין המשתמש לבין מפעיל הפלטפורמה יכול להסדיר את היחסים ביניהם, אך הוא אינו בהכרח יכול ליצור זכות יוצרים במקום שבו הדין עצמו אינו מכיר בקיומה.
לכן עסק המשתמש באופן מסחרי בתוכן שנוצר באמצעות בינה מלאכותית צריך לבחון הן את דיני זכויות היוצרים והן את תנאי הרישיון של המערכת שבה נעשה שימוש.
מי הבעלים לפי חוק זכות יוצרים בישראל?
חוק זכות יוצרים, התשס"ח־2007, אינו כולל כיום הוראה מיוחדת הקובעת מי הבעלים של יצירה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית.
סעיף 33 לחוק קובע את הכלל שלפיו היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה. החוק כולל גם הסדרים מיוחדים הנוגעים ליצירות שנוצרו במסגרת יחסי עבודה, ליצירות מוזמנות וליצירות שהמדינה היא בעלת הזכויות בהן.
אולם החוק אינו קובע מי הוא "היוצר" כאשר חלק מרכזי מתהליך היצירה מבוצע על ידי מערכת בינה מלאכותית.
מכאן שהשאלה המרכזית בישראל תהיה מי מבני האדם המעורבים בתהליך יכול להיחשב כיוצר של הביטוי המקורי ביצירה. כאשר האדם משתמש בבינה המלאכותית ככלי ומקבל החלטות יצירתיות משמעותיות ביחס לתוצר הסופי, ניתן לטעון שהוא היוצר. לעומת זאת, כאשר המערכת מפיקה את התוצר באופן אוטונומי והמשתמש אינו שולט באופן משמעותי בביטוי הסופי, קיימת אי ודאות משמעותית אם ניתן לייחס לו זכות יוצרים בתוצר.
נכון להיום אין בישראל הסדר חקיקתי מפורש המכריע בשאלת הבעלות ביצירות שנוצרו באופן אוטונומי באמצעות בינה מלאכותית, וגם לא התפתחה עדיין פסיקה ישראלית מנחה המקבילה להתפתחויות האחרונות בארצות הברית ובאירופה.
מה קורה כאשר עובד יוצר תוכן באמצעות בינה מלאכותית?
השאלה נעשית מורכבת יותר כאשר השימוש בבינה מלאכותית נעשה במסגרת העבודה.
סעיף 34 לחוק זכות יוצרים קובע כי כאשר יצירה נוצרה בידי עובד לצורך עבודתו ובמהלכה, המעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים, אלא אם הוסכם אחרת.
לכן, אם עובד משתמש בבינה מלאכותית לצורך יצירת פרסומת, קוד תוכנה, עיצוב, טקסט או תוכן אחר במסגרת עבודתו, ייתכן שהמעסיק יהיה בעל זכויות היוצרים בחלקים שניתן לייחס ליצירתיות של העובד.
אולם גם כאן קיימת שאלה מקדימה: אם התוצר נוצר כמעט כולו על ידי מערכת הבינה המלאכותית ולא קיימת תרומה אנושית שמקימה זכות יוצרים, אין בהכרח זכות שאפשר לייחס למעסיק מלכתחילה.
ומה לגבי יצירה שהוזמנה מספק או מפרילנסר?
גם כאשר עסק מזמין מספק חיצוני יצירה שנעשתה באמצעות בינה מלאכותית, אין להניח שהבעלות עוברת אוטומטית למזמין.
לפי סעיף 35 לחוק זכות יוצרים, ככלל, ביצירה שנוצרה לפי הזמנה הבעלים הראשון הוא היוצר, אלא אם הוסכם אחרת בין המזמין לבין היוצר במפורש או במשתמע.
לכן, כאשר מזמינים עיצוב, סרטון, תוכן שיווקי או יצירה אחרת שבה נעשה שימוש בבינה מלאכותית, מומלץ להסדיר בחוזה במפורש את הבעלות בזכויות, את הזכות להשתמש בתוצר ואת האחריות לשימוש בחומר של צדדים שלישיים.
האם כמה אנשים יכולים להיות בעלים של יצירת AI?
כן, במקרים המתאימים עשויה להיות יצירה משותפת, אך עצם העובדה שכמה אנשים השתתפו בפרויקט אינה יוצרת בעלות משותפת באופן אוטומטי.
חוק זכות יוצרים הישראלי מגדיר "יצירה משותפת" כיצירה שנוצרה בידי כמה יוצרים במשותף ולא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה.
לכן, למשל, אם מספר אנשים משתתפים באופן יצירתי בתכנון, בעריכה ובעיבוד של תוצר שהופק באמצעות בינה מלאכותית, יכולה להתעורר שאלה של בעלות משותפת. לעומת זאת, אין בסיס לקביעה שכל מי שהיה מעורב בפיתוח מערכת ה־AI, בהפעלתה או במימון הפרויקט הופך אוטומטית לבעלים משותף של היצירה.
האם פרומפט מקנה בעלות על התוצאה?
זו אחת השאלות החשובות ביותר כיום.
עצם כתיבת פרומפט אינה מבטיחה שהמשתמש יהיה בעל זכות יוצרים בתוצאה. השאלה היא האם באמצעות ההנחיות והפעולות הנוספות המשתמש קבע בפועל אלמנטים יצירתיים של היצירה הסופית.
פרומפט מפורט מאוד עשוי לשקף יצירתיות בפני עצמו, ואף ייתכן שהטקסט של הפרומפט יהיה יצירה מוגנת במקרים המתאימים. אך מכאן לא נובע באופן אוטומטי שהכותב הוא גם היוצר של כל מה שהמערכת הפיקה בעקבותיו.
משרד זכויות היוצרים האמריקאי הדגיש בשנת 2025 כי במערכות הבינה המלאכותית הקיימות, מתן פרומפטים בלבד אינו מעניק למשתמש שליטה מספקת בכל האלמנטים האקספרסיביים שמופיעים בתוצר. לעומת זאת, עריכה אנושית, בחירה, סידור ושינוי יצירתיים של התוצרים עשויים להקנות הגנה לאותם חלקים שמקורם באדם.
הגישה בארצות הברית לבעלות ביצירות AI
הגישה בארצות הברית כיום ברורה יחסית ביחס ליצירות שנוצרו באופן אוטונומי: זכות יוצרים דורשת יוצר אנושי.
עמדה זו קיבלה חיזוק משמעותי בינואר 2025 בדוח של משרד זכויות היוצרים האמריקאי בעניין יצירות שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית, ובמרץ 2025 בפסק הדין של בית המשפט הפדרלי לערעורים בעניין Thaler v. Perlmutter.
עם זאת, כאשר אדם משתמש בבינה מלאכותית כחלק מתהליך יצירתי, ניתן להגן על התרומה האנושית. לכן אין כלל שלפיו "יצירת AI אינה מוגנת"; השאלה היא אילו חלקים בתוצר משקפים יצירתיות אנושית ואילו נוצרו על ידי המערכת.
הגישה הבריטית: פתרון שונה לשאלת הבעלות
הדין הבריטי נוקט גישה יוצאת דופן.
סעיף 9(3) לחוק זכויות היוצרים, העיצובים והפטנטים הבריטי משנת 1988 קובע כי כאשר יצירה ספרותית, דרמטית, מוזיקלית או אמנותית היא יצירה שנוצרה באמצעות מחשב ואין לה יוצר אנושי, האדם שביצע את "הסידורים הדרושים" ליצירתה ייחשב ליוצר.
גישה זו עשויה לאפשר להכיר בבעלות אנושית גם כאשר המחשב מילא תפקיד עצמאי יותר ביצירת התוצר. עם זאת, שאלת יישום ההסדר על מערכות בינה מלאכותית גנרטיביות מודרניות אינה פשוטה, ובין היתר עשויה להתעורר השאלה האם מי שביצע את הסידורים הדרושים הוא המשתמש, מפתח המערכת או גורם אחר.
הגישה באיחוד האירופי
בדיני זכויות היוצרים של האיחוד האירופי מושם דגש על כך שיצירה מוגנת צריכה להיות "היצירה האינטלקטואלית של היוצר עצמו", ולהיות תוצאה של בחירות חופשיות ויצירתיות המשקפות את אישיות היוצר.
משמעות הדבר היא שקשה להכיר בזכות יוצרים בתוצר אוטונומי לחלוטין של בינה מלאכותית שאין מאחוריו תרומה יצירתית אנושית. לעומת זאת, כאשר אדם משתמש בבינה מלאכותית כחלק מתהליך יצירתי ושולט בבחירות המעצבות את התוצאה הסופית, עשויה לקום הגנת זכות יוצרים.
בפברואר 2026 קבע בית משפט במינכן, בעניין שעסק בתמונות שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית, כי הגנה יכולה להתקיים רק כאשר המרכיבים היצירתיים שסיפק האדם מכתיבים את התוצאה במידה המאפשרת לראות ביצירה ביטוי לבחירותיו החופשיות והיצירתיות.
האם תוצר ללא זכות יוצרים הוא חופשי לשימוש?
לא בהכרח.
גם אם תוצר מסוים אינו מוגן בזכות יוצרים עצמאית, עדיין עשויות לחול עליו זכויות אחרות. התוצר יכול לכלול חלק מיצירה קודמת המוגנת בזכות יוצרים, סימן מסחר, דמות מוגנת, עיצוב, סוד מסחרי, מידע אישי או דמותו של אדם.
בנוסף, השימוש בתוצר עשוי להיות כפוף להסכם עם ספק מערכת הבינה המלאכותית.
לכן המסקנה שלפיה "אין זכות יוצרים בתוצר" אינה בהכרח שקולה למסקנה ש"מותר לעשות בתוצר כל שימוש".
אז מי הבעלים של יצירה שנוצרת על ידי בינה מלאכותית?
אין כיום תשובה אחת שמתאימה לכל יצירה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית.
כאשר אדם משתמש ב־AI ככלי יצירתי ושולט באופן משמעותי בבחירות שמעצבות את היצירה, הוא עשוי להיחשב ליוצר ובהתאם לכך גם לבעל הראשון של זכויות היוצרים, בכפוף לדיני העבודה, להסכמים ולהוראות מיוחדות אחרות.
כאשר עובד יוצר את היצירה במסגרת עבודתו, הבעלות עשויה להיות של המעסיק. כאשר מדובר ביצירה מוזמנת, יש לבחון את ההסכם שבין המזמין ליוצר. כאשר מספר אנשים תרמו באופן יצירתי ליצירה, עשויה להתעורר שאלת בעלות משותפת.
לעומת זאת, כאשר מערכת בינה מלאכותית יצרה את התוצר באופן אוטונומי כמעט לחלוטין וללא תרומה יצירתית אנושית מספקת, ייתכן שלפי שיטות משפט רבות לא תהיה בתוצר זכות יוצרים כלל. במקרה כזה אין משמעות לשאלה "מי הבעלים של זכות היוצרים", משום שלא נוצרה זכות כזו מלכתחילה.
הדין הבריטי מציג חריג משמעותי בכך שהוא מאפשר לייחס את היוצר ביצירה ממוחשבת לאדם שביצע את הסידורים הדרושים ליצירתה.
בישראל טרם נקבע הסדר מפורש ליצירות שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית. לכן שאלת הבעלות צפויה להיבחן בכל מקרה לפי מידת התרומה היצירתית האנושית, זהות הגורמים המעורבים, מערכת היחסים ביניהם וההסכמים המסדירים את השימוש במערכת ובתוצריה.
ככל שהשימוש המסחרי בבינה מלאכותית מתרחב, מומלץ לעסקים וליוצרים להסדיר מראש בהסכמים מי יהיה בעל הזכויות בתוצרים, אילו שימושים מותרים בהם ומה האחריות במקרה שהתוצר כולל זכויות של צד שלישי. הסדרה חוזית ברורה עשויה לצמצם במידה משמעותית את אי הוודאות הקיימת כיום סביב בעלות על יצירות שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית.
