העובדות
יוסף גנז, המערער, היה רווק כבן 50, איש עסקים ממשפחה אמידה ומשתייך לעדה החרדית. הוא התקשה במשך שנים למצוא בת זוג והיה מעוניין מאוד להתחתן. מרדכי כץ, המשיב, עסק בשידוכים. בין השניים נחתם הסכם שלפיו גנז ישלם לכץ 100,000 דולר כדמי שדכנות, אם כץ ימצא לו אישה מתאימה לנישואין. כץ אכן הכיר לגנז אישה, והשניים נישאו.
לאחר השידוך שילם גנז לכץ 20,000 דולר, מתוך מחשבה שבכך מילא את חובתו. כץ דרש את מלוא הסכום שעליו הוסכם והגיש תביעה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע שההסכם תקף וחייב את גנז לשלם את היתרה. על פסק הדין הזה הוגש הערעור לבית המשפט העליון.
טענותיו של גנז
גנז ניסה להשתחרר מההתחייבות בעיקר בשתי טענות. ראשית, הוא טען שלא הייתה לו גמירת דעת אמיתית להתחייב לסכום כל כך גבוה. שנית, הוא טען שמדובר בעושק, משום שכץ ניצל את המצב הנפשי שבו היה נתון ואת הרצון החזק שלו להתחתן.
בית המשפט לא קיבל את הטענה בנוגע לגמירת הדעת. נקבע שכאשר אדם חותם על חוזה קיימת חזקה שהוא הסכים לתוכן שלו והתכוון להתחייב לפיו. לכן, מי שרוצה לטעון שלמרות החתימה לא הייתה לו גמירת דעת, צריך להוכיח זאת. העובדה שמדובר בסכום גבוה מאוד לא הספיקה במקרה הזה. גנז היה איש עסקים מנוסה והבין את משמעות ההתחייבות שעליה חתם.
טענת העושק
לפי סעיף 18 לחוק החוזים, כדי לבטל חוזה מחמת עושק צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון של הצד שנעשק; ניצול של המצב הזה על ידי הצד השני; ותנאי חוזה הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.
בית המשפט קבע שבמקרה של גנז כבר התנאי הראשון לא התקיים. אמנם ברור שהמערער היה נתון בלחץ אישי, משפחתי וחברתי בגלל גילו והקושי שלו להתחתן, אבל לא הוכח שמדובר ב״מצוקה״ ברמה שנדרשת לצורך סעיף 18. כלומר, הלחץ שבו היה נתון לא היה חמור עד כדי כך ששיקול הדעת שלו נפגע בצורה ממשית.
המחלוקת בנושא תום הלב
כאן הייתה המחלוקת העיקרית בין השופטים.
השופט קדמי, שהיה בדעת מיעוט, חשב שלמרות שלא מתקיימים התנאים של עושק, ההתנהגות של כץ הייתה חסרת תום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים. לדעתו, כץ ידע עד כמה גנז לחוץ להתחתן וניצל את המצב כדי לדרוש ממנו שכר מופרז מאוד. מבחינתו, זו הייתה התנהגות לא הוגנת במשא ומתן. לכן הוא הציע שלא לחייב את גנז במלוא הסכום, אלא להעמיד את שכר השדכנות על שכר ראוי. לפי החישוב שלו, השכר הכולל היה צריך להיות 45,000 דולר, ולא 100,000 דולר.
לעומת זאת, השופטים לוין וזמיר, שהיו בדעת הרוב, לא קיבלו את הגישה הזאת. מבחינה דיונית, טענת חוסר תום הלב כלל לא נטענה על ידי גנז במהלך המשפט או בערעור. לדעתם, בית המשפט לא צריך להעלות בעצמו טענה חדשה עבור אחד הצדדים, במיוחד כאשר לצד השני לא הייתה הזדמנות להתגונן מפניה.
גם מבחינה מהותית דעת הרוב הייתה שאין הצדקה לקבוע שכץ נהג בחוסר תום לב. הוא לא הטעה את גנז, לא הסתיר ממנו עובדות, ובסופו של דבר גם ביצע את מה שהתחייב לבצע והביא לשידוך שהסתיים בנישואין. השופטים הדגישו שעצם העובדה ששכר מסוים נראה לבית המשפט גבוה או אפילו מוגזם, לא מאפשרת לבית המשפט לשנות את החוזה. בית המשפט אינו אמור להיות ״אפוטרופוס״ של הצדדים ולבדוק בדיעבד אם העסקה שעשו הייתה משתלמת או סבירה.
השופט זמיר גם הזהיר מפני שימוש רחב מדי בעיקרון תום הלב. לפי הגישה שלו, אם כל מצב שלא עומד בתנאים של עושק יהיה אפשר להכניס דרך סעיף 12 בטענה של חוסר תום לב, למעשה יהיה אפשר לעקוף את התנאים שקבע המחוקק לעילת העושק. לכן יש לשמור על ההבחנה בין העילות ולא להשתמש בתום הלב כדי לבטל חוזה רק משום שהתוצאה שלו נראית קשה.
הריבית
גנז טען גם נגד הריבית שנפסקה על החוב. בית המשפט דחה גם את הטענה הזאת. נקבע שכאשר מדובר בחיוב חוזי לתשלום כסף שלא קוים, בית המשפט רשאי לפסוק ריבית מכוח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). בנוסף, ניתן לפסוק את הריבית ממועד היווצרות עילת התביעה ולא בהכרח רק ממועד הגשת התביעה.
התוצאה
בסופו של דבר הערעור נדחה ברוב דעות של השופטים לוין וזמיר, נגד דעתו החולקת של השופט קדמי. לכן ההסכם נשאר בתוקף וגנז נדרש לעמוד בהתחייבות שנטל על עצמו ולשלם לכץ את יתרת דמי השדכנות.
הנקודה המרכזית שעולה מפסק הדין היא החשיבות שבית המשפט נותן לחופש החוזים. העובדה שחוזה נראה בדיעבד לא הוגן או שהמחיר שנקבע בו גבוה מאוד, לא מספיקה בפני עצמה כדי לבטל אותו. כאשר אדם חתם על חוזה מתוך הבנה וללא עושק, הטעיה או פגם אחר שמוכר בחוק, נקודת המוצא היא שהחוזה מחייב. במקביל, פסק הדין מראה את המתח בין חופש החוזים לבין עקרון תום הלב: דעת המיעוט הייתה מוכנה להשתמש בתום הלב כדי למנוע תוצאה שנראתה לה לא צודקת, בעוד שדעת הרוב העדיפה שלא להרחיב את עקרון תום הלב בצורה שתפגע בוודאות וביציבות של דיני החוזים.
