הליך שנדון בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופט נחום שטרנליכט. ביום 25.10.23 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובעות: 1 Kabushiki Kaisha Sony Computer Entertainment Inc .2 Sony Interactive Entertainment Europe Limited-; הנתבעים: 1. מטריקס אלקטרוניקה בע"מ 2. אריאל חיים הררי 3. דותן הררי
העובדות: חברת "פלייסטיישן" (התובעת 1), יצרנית קונסולת המשחק "פלייסטיישן" ובקרים אלחוטיים ייעודיים, וחברת ההפצה שלה באירופה, המזרח התיכון ואפריקה (התובעת 2), תובעות את חברת "מטריקס אלקטרוניקה" (הנתבעת 1) ואת דירקטורים שלה (הנתבעים 2-3).
התובעות טוענות שהנתבעת 1 שיווקה ומכרה בקרים מפרים, הדומים מאוד לבקרים שלהן ומפרים סימני מסחר רשומים ומדגם רשום. כתוצאה מכך, הן טוענות לעוולות שונות, ביניהן הפרת סימני מסחר, גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, גזל, פגיעה במוניטין, פגיעה בזכות החוקתית לקניין ורשלנות. הן דורשות פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪.
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. הוכחה הפרתו של סימן מסחר אחד בלבד, שבגינו לא הובאה כל ראיה להוכחת נזק, ואין זכות לפיצוי בלא הוכחת נזק. שאר הטענות נדחו.
בית המשפט חייב את התובעות, ביחד ולחוד, לשאת בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסך כולל של 12,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הפרת סימן מסחר
מטרת דיני סימני מסחר
סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר מהו "סימן מסחר": "סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לענין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם". "סימן מסחר רשום" מוגדר בסעיף 1 כך: "סימן מסחר הרשום בפנקס סימני המסחר לפי הוראות פקודה זו והוא סימן מסחר לאומי או סימן מסחר בין-לאומי הרשום בישראל".
סעיף 46(א) לפקודה קובע את זכויותיו של בעל סימן מסחר רשום: "רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס."
סעיף 1 לפקודה מגדיר הפרה של סימן מסחר רשום: "שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר; (2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר".
בפסיקה נקבע כי תכליתם של דיני רישום סימני מסחר הינה הגנה על שם מסחרי, שהוא קניינו של אדם, ועל המוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בשמו, כמו גם הגנה על אינטרס הציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר (ע"א 45/08 מיגדור בע"מ נ' בוריס גייל (פורסם בנבו, 29.12.10)).
שימוש בסימן דומה, להבדיל משימוש בסימן זהה
בפסיקה הובהר כי כאשר נעשה שימוש בסימן דומה, להבדיל משימוש בסימן זהה, הטוען להפרה צריך להוכיח שהסימן האחר דומה לסימנו עד כדי הטעיית הציבור (ע"א 563/11 ADIDAS SALOMON A.G נ' ג'לאל יאסין (פורסם בנבו, 27.8.12); ע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ (פורסם בנבו, 30.5.13)).
הסעיף שעוסק בהגדרת ההפרה אינו מפרט מהי רמת הדמיון הנדרשת בין הסימנים כדי שהדבר ייחשב להפרת סימן המסחר הרשום, ובפסיקה נקבע כי יש להחיל בעניין זה את המבחן הקבוע בסעיף 11(9) לפקודת סימני המסחר, לגבי אופן בחינת סימן לצורך רישומו, ולפיו סימן הדומה לסימן רשום במידה שיש בה כדי להטעות אינו כשר לרישום. זאת בשל תכליתם הדומה של שני הסעיפים – הגנה על הציבור מפני הטעיה והגנה על קניין היחיד והמוניטין שרכש (עניין ADIDAS; רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ (פורסם בנבו, 4.2.03)).
המבחן המשולש בדיני סימני מסחר
בחינת קיומו של דמיון מטעה נעשית לפי "המבחן המשולש" הכולל את מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן נסיבות העניין. אופן יישומם של מבחנים אלו בכל מקרה אינו נעשה לפי סטנדרטים אחידים, והוא מושפע מאופיו המבחין של הסימן הרשום ומהיקף ההגנה לה הוא ראוי. גם המשקל שיש לתת לכל אחד ממבחני המשנה אינו אחיד, והוא משתנה בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה (עניין ADIDAS). הדגש במבחן זה הוא על הרושם הראשוני שנוצר כאשר משווים את הסימנים, תוך מתן משקל לעובדה שזכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם (עניין ADIDAS).
בנוסף, בפסיקה נקבע שבעת יישום המבחנים, ההשוואה תעשה בין הסימנים בשלמותם ולא בין חלקים ספציפיים מהם, וכי הבדיקה צריכה להתמקד בקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ (פורסם בנבו, 12.1.10)). לצד המבחן המשולש הוחל בפסיקה גם מבחן השכל הישר לפיו יש לבחון האם קיים מסר רעיוני משותף בין הסימנים (עניין ADIDAS).
התובעת 1 הינה הבעלים של סימני המסחר הבאים: סימן מסחר רשום (מילולי) מס' 119010 "DUAL SHOCK" (ללא אפיונים גרפיים ייחודיים), סימן מסחר רשום (מעוצב) מס' 242960, המכיל ארבע צורות גאומטריות (משולש, עיגול, ריבוע ו-X, כשכל אחד מהם מוקף בעיגול), סימן מסחר רשום מס' 95025 "PlayStation" וסימן מסחר רשום מס' 222837 "PS3" (ללא אפיונים גרפיים ייחודיים).
בית המשפט הסביר כי לתובעת 1 קיימת הזכות הקניינית להגן על הזכות לשימוש ייחודי ובלעדי בסימני המסחר הללו לצרכיה המסחריים והשיווקיים, מבלי שצד שלישי כלשהו יפגע בזכות זו.
כאשר צד שלישי כלשהו עושה שימוש מסחרי באיזה מסימנים אלו או בסימן הדומה לאיזה מהם, ללא רשות התובעת 1, כבעלת הסימן, הדבר מהווה הפרה של זכויות התובעת 1.
בית המשפט הסביר כי בנוגע ליישום מבחן המראה והצליל, לגבי סימן המסחר המכיל צורות גאומטריות, מבחן המראה מתקיים במלואו בשל הזהות המלאה שבין הסימונים של סימן המסחר, המופיעים על גבי השלט המקורי, לבין השלט שנרכש בחנות הנתבעת 1, ובשל ההתאמה במיקום סימונים אלו בשני השלטים.
לגבי הסימן "DUAL SHOCK", בית המשפט הסביר כי מלל זה אינו תואם בדיוק את המלל שמופיע על אריזת המוצר שנרכש בחנות הנתבעת 1, עליו מופיע המלל DOUBLESHOCK, כאשר בשני המקרים מדובר בתיאור תכונה של השלט – תחושת רטט. השוני במלל הוא משמעותי, כאשר אין ראיה לכוונה להטעות, וכאשר הכיתוב נוגע לציון תכונה של המכשיר. לפיכך, בית המשפט לא מצא כי יש הפרה של סימן המסחר.
בית המשפט הסביר כי כך גם לגבי סימן המסחר המילולי PlayStation. שם זה לא מופיע על הבקר או האריזה שנרכשו בחנות הנתבעת 1. גם לא מופיע שמה המסחרי של התובעת 1, המזוהה עם שם הקונסולות. בית המשפט הסביר כי לא נעלם מעיניו הכיתוב P III מופיע על האריזה, אך בכיתוב זה אין, כשלעצמו, כדי להוות מענה חיובי למבחן המראה.
לאור האמור, בית המשפט מצא שיש לענות בחיוב על מבחן המראה ביחס לסימן המסחר המכיל ארבע צורות גיאומטריות בלבד.
באשר למבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן זה עוסק בהשפעת סוג הטובין על מידת הסיכון להטעיית הצרכנים. לגבי מבחן סוג הסחורות, נקבע בפסיקה כי כאשר מדובר במוצרים שעלותם גבוהה, או בשירותים שחשיבותם רבה, סביר להניח שהצרכנים יטו לערוך בדיקה מעמיקה יותר לפני ביצוע העסקה ולכן החשש להטעיה פוחת.
לגבי מבחן חוג הלקוחות, נקבע בפסיקה כי במסגרת מבחן זה נבחנים שני עניינים משלימים – האחד, האם סביר שאותו חוג לקוחות יתעניין בשני המוצרים; והשני, כיצד מאפייני חוג הלקוחות הרלוונטי משפיעים על הסיכוי להטעיה. כך למשל, נקבע שגם אם קיים הפרש מחירים בין המוצרים, אך ההפרש אינו גבוה, אין בכך כדי להוביל למסקנה שלכל אחד מהמוצרים קהל לקוחות שונה באופן שמונע חשש להטעיה. זאת במיוחד כיוון שאם המוצר שנטען כמפר הוא זול רק במעט מהמוצר השני, סביר שהלקוח יעדיף לשלם מחיר נמוך יותר מבלי לתהות על פשר מחיר זה (ע"א 3975/10 PHILIP MORRIS PRODUCTS S.A נ' AKISIONERNO DROUJESTVO (פורסם בנבו, 2.10.11).
בית המשפט הסביר כי במקרה הנדון, מדובר ברכיב שהינו הכרחי לשימוש בקונסולת המשחק כאשר מלבד קיומו של סימן המסחר המכיל צורות גיאומטריות במלואו, קיים גם דמיון בין צורתו הכללית של הבקר המקורי לבין זה שנמכר על ידי הנתבעת 1. אמנם בבקר שנמכר על ידי הנתבעת 1 ובאריזתו לא מצוין שמה המסחרי של התובעת 1 "SONY" ולא מופיע הלוגו המזוהה עם הקונסולות וציון מפורש של סימן המסחר PlayStation, אך זה לא מצמצם את סכנת ההטעיה של הצרכנים לחשוב, כי מדובר במוצר המקורי, משום שמלבד סימני המסחר הנ"ל, שבהם נעשה שימוש על הבקר והאריזה המקוריים, על אריזת הבקר שנמכר על ידי הנתבעת 1 מופיע הכיתוב "P III", שמקשר בין הבקר לבין דגם הקונסולה הספציפי, PlayStation 3, של התובעות.
באשר להפרש מחירי הבקרים, בית המשפט הסביר כי טענת הנתבע לפיה מחירו של בקר מקורי עומדת על סך 250 ₪, לא הוכחה. מחיר זה לא היה רלוונטי למועד הרכישה של הבקרים מושא התביעה, משום שהתובעת 1 הפסיקה בשנת 2016 את ייצור הבקרים עבור דגם הקונסולה הרלוונטי. ממילא לא היה במחיר כזה או אחר של המוצר שנרכש אצל הנתבעת 1, כדי להוות אינדיקציה להטעיה או להעדר הטעיה, משום שלמוצר המקורי לא היה באותה עת מחיר שוק כלשהו.
בית המשפט קבע כי עלה בידי התובעות להוכיח רק את הפרת סימן המסחר הרשום מס' 242960, המכיל ארבע צורות גיאומטריות שונות, אך לא את הפרת יתר סימני המסחר הנטענים.
פיצוי בגין הפרת סימן מסחר
בית המשפט הסביר כי למרות מסקנה זו, אין לתובעות זכאות לפיצוי כספי כלשהו. פקודת סימני המסחר אינה מקנה לבעל סימן מסחר את האפשרות לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק. כאשר לא הונחה כל תשתית המבססת נזק, אין להכיר בזכאות לפיצוי כספי.
לפיכך, בית המשפט הסביר שהסעד הכספי לו עתרו התובעות – פיצוי בסך 100,000 ₪ – הינו פיצוי ללא הוכחת נזק, שאין להכיר בו כאשר מדובר בהפרת סימן מסחר.
הסעד הכספי לו זכאי נפגע מהפרת סימן מסחר קבוע בסעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר – "דמי נזק". יש להוכיח את קיומו ושיעורו של הנזק. הפרת סימן מסחר, כשלעצמה, אינה מקנה זכות לפיצוי ללא הוכחת נזק.
גניבת עין
מטרת עוולת גניבת עין
עוולת "גניבת עין" מעוגנת בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
יסודות עוולת גניבת עין
בעניין רע"א 1521/18 רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ נ' Barilla G. e R. Fratlli – S.p.A (פורסם בנבו, 22.4.18) נקבע כי כדי לבסס גניבת עין יש להוכיח שני יסודות מצטברים: המוניטין שרכש היצרן; והחשש להטעיית הצרכנים, כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם שירות או נכס של התובע.
בעניין ADIDAS נקבע כי למרות הדמיון בין המבחנים לקביעת הפרת סימן מסחר לבין המבחנים לעניין עוולת גניבת העין, לא מתחייבת תוצאה זהה בכל המקרים. לעיתים יש לקבוע כי סימן המסחר הופר אך לא הוכחה גניבת עין. כך למשל כאשר יצרן עושה שימוש בסימן זהה לסימן המסחר הרשום, אך קיימים מאפיינים אחרים של המוצר שמבדילים אותו ממוצריו של בעל הסימן הרשום. ולהיפך, לעיתים מכלול מעשיו של היצרן יובילו למסקנה כי הוא ביצע עוולת גניבת עין, למרות שלא הפר את סימן המסחר הרשום.
בעניין ע"א 1248/15 Fishe Price Inc נ' דוורון – יבוא ויצוא בע"מ (פורסם בנבו, 31.8.17) נקבע כי עוולת גניבת עין נועדה לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. מצד אחד, העוולה נועדה להגן על האינטרס העסקי של העוסק, שצבר מוניטין בעסקו ולמנוע מאחרים "לנצל" מוניטין זה, תוך הטעיית הציבור לחשוב שהנכס או השירות שאחרים מוכרים או נותנים, הם של אותו עוסק או שיש להם קשר לאותו עוסק. מצד שני, בקביעת תחומיה של עוולה זו, בית המשפט לוקח בחשבון את הצורך להגן על ערכים חשובים נוספים ובהם חופש העיסוק וחופש התחרות שתורמים לפיתוח המשק ומשרתים את כלל ציבור הצרכנים.
בית המשפט הסביר כי בנוגע ליסוד השני, הוכחת חשש להטעיה, למרות שנמצא שאחד מסימני המסחר הרשומים, הצורות הגיאומטריות הופר, אין בכך, כשלעצמו, כדי להביא למסקנה כי הוכח יסוד ההטעיה הנדרש להוכחת גניבת עין. על מנת להכריע לגבי קיומו של יסוד ההטעיה, יש לבחון את מכלול מעשיהם והתנהלותם של הנתבעים.
בית המשפט הסביר כי בכך שנמנעו מלציין על המוצר או על האריזה כל סימן דומה לאיזה מסימניהן של התובעות, למעט ציון תכונת המוצר והיותו בעל רטט, יש ללמד על חשש להטעיה.
בנוגע ליסוד המוניטין, בית המשפט הסביר כי נקבע בפסיקה שטענה לקיומו של מוניטין היא טענה עובדתית שיש להוכיחה, וגם אם לא תהיה מחלוקת כי חברת "SONY" היא חברה מוכרת בתחום מוצרי הצריכה האלקטרונים שמשווקת עשרות אם לא מאות מוצרי אלקטרוניקה, זה לא מספיק משום שיש להוכיח את המוניטין במקרה הנדון ביחס למוצר הספציפי המשויך לבקרים הנדונים ולא מדובר בידיעה שיפוטית. בכתב התביעה נטען באופן כללי שהבקרים הינם מוצרים מוכרים היטב שנהנים ממוניטין בעל היקף משמעותי. בית המשפט הסביר כי למרות טענה זו, תצהירו של מר דוננפלד, מנהל קשרי הלקוחות ביבואנית הבלעדית של מוצרי התובעות בישראל, נעדר כל אסמכתא להוכחת המוניטין הנטען של התובעת. לא הוצג כל סקר שוק או נתונים אחרים לגבי היקף המכירות של דגם הקונסולה הספציפי בישראל. לכן, בית המשפט קבע שהתובעות לא עמדו בנטל להוכחת קיומו של מוניטין המשויך למוצר הספציפי.
מבחן יתר הנסיבות ומבחן השכל הישר – למעלה מן הצורך, בית המשפט בחן מבחנים אלה. בית המשפט הסביר שעוולת גניבת עין יכולה להתקיים רק כאשר המוצר המפר שווק או משווק בזמן ששווק או משווק המוצר המקורי. התכלית של עוולה זו, מניעת הטעיה, קיימת רק כאשר שני המוצרים, המקורי והמפר, מוצעים לציבור הצרכנים הרלוונטי "על המדף" באותו פרק זמן. אז יש "למנוע מאנשים "לנצל" מוניטין, תוך הטעיית הציבור לחשוב שהנכס או השירות שאחרים מוכרים או נותנים, הם של אותו עוסק או שיש להם קשר לאותו עוסק" (עניין Fishe Price). במקרה הנדון, דוננפלד הודה בעדותו כי התובעת 1 לא מייצרת יותר בקרים המתאימים לקונסולה מסוג PlayStation 3 משנת 2016. מדובר בפרק זמן של כארבע שנים לפני רכישת הבקרים מחנות הנתבעת 1. במועד רכישת הבקרים לא הוצעו כלל למכירה על ידי התובעות בקרים לבעלי דגם הקונסולה מהסוג הנ"ל. מציאות זו, מטבע הדברים, הביאה לכך שמי שהחזיק בקונסולה מסוג PlayStation 3, והיה זקוק לשלט חדש, לא יכול היה לרכוש בקר מקורי אלא חלופי או תואם בלבד, כגון זה שהוצע למכירה על ידי הנתבעת 1.
בית המשפט הסביר כי בנסיבות אלה, הכרה בקיומה של עוולת גניבת עין עומדת בניגוד לתכלית עוולה זו ופוגעת בעיקרון חופש העיסוק.
לאחר שבחן ושקלל את מכלול המבחנים והנסיבות, בית המשפט קבע כי לא בוצעה עוולת גניבת עין, ודין הטענה להידחות.
עשיית עושר ולא במשפט
התובעות טענו כי הנתבעים הפיקו טובת הנאה מקניינה הייחודי והמקורי של התובעת 1 ללא זכות שבדין. בנוסף, הן טענו כי הנתבעים "רוכבים" על המוניטין של התובעות, כשהם "באו אל המוכן" ועשו שימוש במוצרי התובעות, תוך הפרת רווח כלכלי על חשבונן.
בפסיקה נקבע כי תביעה בעילה של עשיית עושר מצריכה הוכחת קיומה של טובת הנאה, שנצמחה ל"זוכה", כמשמעות הדברים בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, וכן הוכחת קיומו של נזק בפועל, כתנאי לפסיקת פיצוי (ת"א (מחוזי-חי') 55895-01-19 ביגאפפס אינטראקטיב בע"מ נ' גלובלביט סופט בע"מ (פורסם בנבו, 1.2.21, סעיף 25 לפסה"ד). במקרה הנדון לא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה כי הכנסותיהן של התובעות נפגעו או ירדו כתוצאה ממכירות הנתבעת 1, או כי נגרם להן כל נזק אחר. כמו כן, קשה לטעון לנזק כתוצאה ממכירת מוצר מקביל, כאשר ייצורו של המוצר המקורי הופסק כארבע שנים לפני מכירת המוצרים על ידי הנתבעת 1.
בית המשפט דחה את התביעה מחמת עשיית עושר ולא במשפט.
התערבות בלתי הוגנת
סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".
התובעות טענו כי הנתבעים הכבידו ביודעין על מכירתם של בקרים מקוריים של התובעות. בית המשפט הסביר כי קשה להבין טענה זו של התובעות, כאשר אין מכירה של הבקר המקורי ולא היתה כזו כארבע שנים לפני מכירת מוצרי הנתבעת 1.
כמו כן, סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות קובע כי אין פיצוי ללא הוכחת נזק בגין העוולה הקבוע בסעיף 3 לחוק. בית המשפט הסביר כי די בכך כדי לדחות את התביעה בגין עוולה זו, כאשר במקרה הנדון לא הובאה כל ראיה בדבר שיעורו של הנזק, אם בכלל, כתוצאה מאותה התערבות בלתי הוגנת.
לאור האמור, בית המשפט דחה את התביעה בגין עוולה זו.
עוולת הגזל והרשלנות
התובעות טענו שהנתבעים נטלו ביד גסה "מן המוכן" את פרי עמלן של התובעות, עליו עמלו תוך השקעה עצומה של שעות עבודה, מחק ופיתוח, חשיבה ויצירתיות, קידום ופרסום וכן טענו ליצירת סכנה משמעותית לרוכשים עקב העדר בדיקה ואישור של הבקרים לשימוש.
בית המשפט הסביר כי מבלי להידרש לשאלה האם התקיימו בנסיבות המקרה הנדון היסודות הנדרשים לקיומן של עוולות הגזל והרשלנות, משעה שאחד מיסודות העוולה הנ"ל הינו הוכחת קיומו של נזק בפועל כתנאי לפסיקת פיצוי, מאחר שהתובעות לא עמדו בנטל זה, אין להכיר בפיצוי מכוח עוולות אלו.
פגיעה במוניטין של התובעות
התובעות טענו כי המוניטין שלהם הינו פרי עמל והשקעה רבה והינו נכס קנייני שלהן. התובעות טענו כי הנתבעים במעשיהם ניצלו ו"רכבו" על מוניטין זה ועשו שימוש בסימניהם המסחריים שלהן המזוהים עמן, ללא רשות וכדי לקדם לקדם את עסקיהם.
בית המשפט הסביר כי מלבד טענה כללית של התובעות לגבי היות מוצריהם מוכרים היטב ובעלי מוניטין בהיקף משמעותי, לא הובאה כל ראיה הנדרשת לתמיכה בטענה זו, אודות קיומו של מוניטין ספציפי ביחס לבקרים.
בית המשפט הסביר כי גם אם יסכים כי לתובעות אכן מוניטין לא מבוטל ביחס לקונסולה הרלוונטית לבקרים שנרכשו בחנות הנתבעת 1, זכאות לפגיעה נטענת במוניטין הינה בבחינת נזק ממון, שמחייב את תמיכת הטענה בראיות מתאימות בדבר גובה הנזק והיקפו, אשר לא הובאה בפניו.
בית המשפט הסביר כי משיש לדחות את הטענה לגופה, מתייתר הצורך לדון בטענות הנתבעים 2-3 נגד הבקשה לחייבם באופן אישי.
