הליך שהצדדים לו הם פלסטו ווק נ' ואקוטק אריזות.
ההליך נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת סגנית הנשיאה ד"ר דרורה פלפל (ת"א 1846/08).
ביום 22.8.2010 ניתן פסק הדין בתיק.
תחום: הפרת קניין רוחני, הפרת מדגם, אכיפת הסכם פשרה ובזיון בית משפט.
נושאים: לעניין בזיון בית משפט, אכיפת הסכם פשרה בהליכי בזיון, בחינת ההפרה לאור הסכם הפשרה, היסוד הנפשי הנדרש לצורך ביסוס טענת בזיון ושיקול דעת בית המשפט בהטלת הסנקציה מכוח ביזיון.
עובדות:
הוגשה תביעה לבית משפט זה בטענה כי המשיבים מפרים זכויות קניין רוחני במיכלי אריזה חד פעמיים למוצרי מזון. במהלך המשפט, הגיעו הצדדים להסכם פשרה. המשיבים, לאחר חתימה על הסכם הפשרה החלו לשווק ולמכור מיכלים חדשים, הדומים, במשמעות הסכם הפשרה, למוצרי המבקשים ומכאן הבקשה לאכיפת הסכם הפשרה.
נפסק:
הבקשה התקבלה: בית המשפט קבע כי בוצעה הפרה של הסכם הפשרה וכי על מנת להרתיע את המשיבים מהפרה נוספת בעתיד של צו המניעה המשיבים יחויבו, ביחד ולחוד, בקנס של 10,000 ₪ לכל יום נוסף של הפרה, קרי ייצור ו/או שיווק של מיכל מדגם "רוקו" החל מ -10 ימים ממועד החלטה זו. כמו כן נפסקו לטובת המשיבים הוצאות הבקשה ושכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 בתוספת מע"מ.
נקודות מרכזיות
לעניין בזיון בית משפט
בית המשפט מזכיר כי סעיף 6 (1) לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: "פקודת הבזיון") קובע בזו הלשון:
"(1) בית המשפט העליון, בית המשפט לפשעים חמורים, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".
בית המשפט מצטט את שקבע בית המשפט העליון ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, (פ"ד נט (4) 49):
"הליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש הינו הליך בעל אופי מיוחד המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. אין הוא עונשי במהותו ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. עניינו של ההליך הוא במישור היחסים שבין הצדדים המתדיינים ואין הוא מיועד להטיל דופי או לפגוע במפר הצו. זהו הליך אכיפה קיצוני שמקובל לראות בו הליך שיורי, ואין להיזקק לו כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית. עם זאת, למרות הזהירות והאיפוק בהפעלת מנגנון הבזיון, מיהותו של ההליך השיפוטי, חשיבותו וכבודו מחייבים קיום החלטות וצווים שיפוטיים".
בית המשפט קבע כי לאור דברים אלה מטרתה של הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון אינה עונשית, אלא אכיפתית. תכליתה היא להביא לידי כך שצווי בית המשפט יבוצעו ויוצאו מהכוח אל הפועל כאשר הסנקציה המוטלת בצידה נועדה לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, בה זכה כדין. בית המשפט מדגיש, חרף דברים אלה, כי לא בכל מקרה הליך הבזיון הוא ההליך האפשרי, וגם במקרים בהם הוא אפשרי, לא תמיד הוא ההליך ההולם את נסיבות המקרה.
אכיפת הסכם פשרה בהליכי בזיון
בית המשפט מזכיר כי ברע"א 9182/08 פאנדנגו איסוף ומיחזור בע"מ נ' דהן, [(פורסם בנבו) (12.4.09)], התייחס בית המשפט העליון לשימוש בהליך לפי פקודת הבזיון, לאכיפת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בקובעו:
"כידוע, פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים כולל בתוכו הן מרכיבים של הסכם והן מרכיבים של פסק דין (ראו: רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלניאק, פ"ד נג (3) 337, 344 (1999) (להלן – עניין עזרא)). פסק דין שכזה, לעניין סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, ניתן – כעיקרון – לאכיפה בהליכי ביזיון (ראו: ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' בן צבי, פ"ד לח (1) 136 (1984)). לא בכל מצב יהיה הליך הביזיון ההליך הראוי".
בית המשפט מוסיף ומזכיר כי למשל נקבע בפסיקה, שכאשר הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של הסכם פשרה שאומץ בפסק דין, אין מקום בדרך כלל לנקוט הליכים לפי פקודת הבזיון [רע"א 5112/07 סיבוני נ' יזרעאלי, (פורסם בנבו) (28.1.08)].
בחינת ההפרה לאור הסכם הפשרה
בית המשפט קבע כי בהשוואת מכלול חזות המיכלים מדגם "רוקו" ומדגם "בר" שהוגשו לבית המשפט, ניכר כי קיים דמיון משמעותי רב בין שני המוצרים, בהיבט העיצובי, כאשר חלק מהשינויים אותם מנה מומחה המשיבים, מתייחסים לאותם מאפיינים אשר גם שוני בהם ייחשב כמוצר דומה על-פי הוראת סעיף 1.5 להסכם. מכאן, לאור נוסח ההתחייבות המפורשת שנטלה על עצמה ואקוטק בסעיף 1.5 להסכם הפשרה, בית המשפט קבע, שקיים דמיון משמעותי בין מיכל "רוקו" למיכל "בר", עד כדי הטעיה. ומזכיר כי אף מומחה המשיבים, התקשה בעדותו לקבוע איזה מיכל הוצג בפניו.
היסוד הנפשי הנדרש לצורך ביסוס טענת בזיון
בית המשפט מזכיר כי אשר ליסוד הנפשי הנדרש לצורך ביסוס טענת הביזיון, קבע בית המשפט העליון שאין צורך בהוכחת כוונה להפרת הצו, וכדברי השופט מ' חשין בע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ' שמעוני, (פ"ד נא (1) 661): "דעתנו נוטה אפוא למסקנה זו, שלעניין חיובו של נתבע בהליכי ביזיון בית-משפט שנועדו לאכיפת צווי בית-משפט, אין הכרח כי בלב הנתבע תשכון "מחשבה פלילית" ספציפית של "כוונת הפרה" או של מצב נפשי בדומה לה. די בכך שהנתבע מודע למעשיו או למחדליו ו"בזיון בית המשפט" קם ונהיה".
שיקול דעת בית המשפט בהטלת הסנקציה מכוח ביזיון
בית המשפט מזכיר כי בפסק הדין שניתן ב-ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר-משק פרחים "דן", [(פורסם בנבו) (4.4.04)], נקבע ברוב דעות של כב' הנשיא א' ברק והשופטת א' חיות, כי הקנס אותו ניתן להטיל מכוח סעיף 6 (1) לפקודת הבזיון, אינו מוגבל לקנס מותנה בלבד ובמקרים מתאימים ניתן להטיל במסגרת הליכי בזיון, גם קנס בפועל לתשלום מיידי, על מי שנמצא כי הפר צו של בית משפט.
ובמילותיו של בית המשפט, מפי כב' הנשיא א ברק: "תכליתה של הוראה זו (סע' 6 לפקודת הבזיון – ד.פ.) היא לכפות ציות בעתיד להוראות בית-המשפט המופרות, ולא לענוש על מה שאירע בעבר. ההוראה צופה פני עתיד ולא פני עבר. היא נועדה לכוון התנהגות בעתיד ולא לענוש על התנהגות בעבר. […] לדעתי, האפשרות להטיל סנקציה של קנס שתוקפו מיידי עולה בקנה אחד עם תכליתו (האזרחית) של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, הנוגעת לאכיפה יעילה של צווי בית-המשפט. יש לשמור על פקודת בזיון בית המשפט כמכשיר משפטי יעיל ומרתיע […]. אין בעובדה כי קיים בקנס המוטל על אתר אלמנט עונשי מסוים כדי לשלול ממנו את תכליתו האכיפתית – לגרום לצד המפר את הוראות בית-המשפט לחזור ולמלא אחריהן".
עם זאת, נקבע גם כי:
"סמכות לחוד ושיקול-דעת לחוד. גם אם רשאי בית-המשפט להטיל סנקציה מיידית, אין זאת אומרת שתמיד ראוי להטיל אותה. הסנקציה המוטלת מכוחה של פקודת בזיון בית המשפט הינה סנקציה שתכליתה לכפות ציות להוראות בית-המשפט. סנקציה חריפה מדי עלולה להפוך לסנקציה עונשית במהותה, ועל-כן היא עלולה להחטיא את תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (פרשת ויטקו [5], בעמ' 107). יש "לתפור" את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי ביזיון הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית (ראו גולדשטיין, במאמרו הנ"ל [13], בעמ' 183). על בית-המשפט לבחון אם הטלת סנקציה "על-תנאי" די יהיה בה, בנסיבות העניין, להשיג את מטרות האכיפה. עליו לציית להוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולעמוד על המשמר מפני פגיעה לא נאותה בקניינו של מפר פסק-הדין לצד שמירה נאותה על זכויותיו של הנהנה ממנו (השוו ד' שורץ "מגמות התפתחות בסדר-הדין האזרחי" [14])".
