הפרת סימן מסחר ומתן חשבונות תא (ת"א) 19922-10-10 מזרח ומערב יבוא ושיווק בע"מ נ' מזרח ומערב יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו)

תביעה שהוגשה על ידי חברת מזרח ומערב יבוא ושיווק בע"מ כנגד מזרח ומערב מזון בע"מ, מזרח ומערב חנויות בע"מ, ליאור מטלון וגיל גבע. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 7.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעים לעשות שימוש במותג "מזרח ומערב" בתחום סיטונאות המזון ממזרח אסיה, וצו למתן חשבונות בנוגע לרווחים שהפיקו הנתבעים מן השימוש במותג הנ"ל בתחום זה. לטענת התובעת, הנתבעים עושים שימוש מפר ומטעה במוניטין שצברה התובעת במותג "מזרח ומערב" בתחום הסיטונאי, בניגוד להסכם שנכרת בין הצדדים, אשר במסגרתו נמכר לנתבעים המוניטין בשם "מזרח ומערב" בתחום הקמעונאי בלבד. יתר על כן, נטען כי הנתבעים הפרו, ועל אף הכחשות נמרצות מצידם הם עודם מפרים, את סימנה המסחרי הרשום של התובעת.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה כנגד הנתבעת 1 ונדחתה כנגד הנתבעים 2-4.
בנוסף, ניתן בזה צו מניעה האוסר על נתבעת 1 להוסיף לעשות שימוש בשם המסחרי "מזרח ומערב" בתחום היבוא והשיווק הסיטונאי של מוצרי מזון מן המזרח הרחוק.
בנוסף נפסק כי הנתבעת 1 תגיש לתובעת בתוך 30 ימים דין וחשבון ערוך כדין ומאומת בתצהיר, ובו פירוט העסקאות וההתקשרויות שביצעה בתחום הסיטונאי, והרווח הנקי שהפיקה ממכירת המוצרים תוך שימוש בשם "מזרח ומערב".
בנוסף נפסק כי הנתבעת 1 תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשלב זה של ההליך בסך 80,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

פרשנות הסכם 

בית המשפט נדרש לשאלה האם במסגרת ההסכם, שנחתם בין הצדדים, רכשו הנתבעים מכליף את מלוא הזכויות בשם "מזרח ומערב", באופן שעם פרעון מלוא התשלומים לפי ההסכם הם זכאים לעשות בשם זה שימוש ללא הגבלה, הן בתחום הקמעונאי והן בתחום הסיטונאי.
לאחר שבית המשפט פירש את ההסכם שבין הצדדים נפסק כי הנתבעים לא הוכיחו כי רכשו מהתובעת במסגרת ההסכם את זכויות הקניין בשם "מזרח ומערב" בתחום הסיטונאי, אלא בתחום הקמעונאי בלבד.

הגנת "שימוש אמת"

בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי השימוש שהם עושים בשם "מזרח ומערב" הוא שימוש אמת בשמם.
נפסק כי נתבעת 1 הוקמה רק בעקבות חתימת ההסכם, לאחר רכישת הזכויות בשם "מזרח ומערב" מכליף. פירושו של דבר שהנתבעים לא עושים שימוש מסחרי בשמם האמיתי, אלא הם בחרו את שמן של הנתבעות בהתאם לזכויות בשם המסחרי שרכשו מכליף. מאחר והזכויות נרכשו בתחום הקמעונאי בלבד, יש להגביל את השימוש שעושים הנתבעים בשם המסחרי "מזרח ומערב" לתחום זה. אחרת יצא שבאמצעות בחירת שם החברה, יהיו הנתבעים זכאים להפר את סימן המסחר של התובעת.
הגנת "שימוש אמת" קבועה בסעיף 47 לפקודת סימני המסחר, המורה:
"רישום לפי פקודה זו לא ימנע אדם מהשתמש שימוש אמת בשמו או בשם עסקו או בשמו הגיאוגרפי של מקום עסקו, שלו או של קודמיו בעסק, או מהשתמש בהגדר אמיתי של מהותם או איכותם של טובין שלו".
בע"א 5207/08 World ORT נ' אורט ישראל [פורסם בנבו] (1.2.11; להלן: "עניין אורט") דן בית המשפט העליון ב"הגנת השם" מכח סעיף 1(ב) לחוק עוולות מסחריות, הקובע: "שימוש של עוסק בשמו בתום לב לשם מכירת נכס או מתן שירות לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".
וכה נאמר בעניין אורט:
"כבר נפסק, כי הגנת השם קשורה בהכרת זכותו של אדם להשתמש בשמו האמיתי בעיסקו כסימן זהותו בהקשר הפרטי, המשפחתי ואף הלאומי. השימוש בשם האמיתי של האדם טומן בחובו הנחה מובנית כי הוא נעשה בתום לב, ועל פי רוב החשש להטעיית הציבור בנסיבות אלה קטן יותר מאשר במצב רגיל. השימוש בשמו האמיתי של אדם לצורך עיסקו מצביע, מלכתחילה, על הצורך לבדוק בדיקה קפדנית יותר מיהו העסק שעמו מתקשרים, במיוחד אם מדובר בשם נפוץ, נוכח האפשרות שיימצאו גם עסקים אחרים בשם זהה, או בשם דומה…
נשמעה דעה לפיה הגנת השם אינה חלה על שמות תאגידים, אלא על שמות יחידים בלבד… אולם, ספק אם יש הצדקה לשלילה גורפת של הגנה על שמות תאגידים, במקום שבו תאגיד נושא שם עסק בתום לב במשך תקופה ארוכה ביותר, בנסיבות בהן השם הופך סימן זיהוי מובהק של העסק, בדומה לשמו של אדם…".
עם זאת, בית המשפט ממשיך ומציין כי הגנת השם לא תעמוד, אפילו אם השימוש בשם הוא בתום לב, כאשר קיים חשש להטעיית הציבור:
"הגנת השם" היא, על פי טיבה, הגנה יחסית בלבד, במובן זה שהיא כפופה בכל מקרה לתנאי כי אין בשימוש בשם כדי להעלות חשש סביר להטעיית הציבור (ענין פרוינדליך, בעמ' 869, 873-874; ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 341 (2004)); יוצא מכך, כי גם שימוש בשמו האמיתי של עוסק בתום לב לא יהיה מוגן באופן מוחלט אם השימוש בו עלול להטעות את הציבור…".
שתי שאלות עולות, אם כן, בנוגע להגנת "שימוש אמת בשם":
– האם מדובר בשימוש בשם בתום לב?
– והאם קיים חשש להטעיית הציבור עקב השימוש בשם על ידי הנתבעים?
נפסק כי לא ניתן לומר שהשימוש שהחלו לעשות בשם בתחום הסיטונאי עם הקמת הנתבעת 1 היה בתום לב. לכאורה, עצם הבחירה בשם זה עבור חברה העוסקת בתחום הסיטונאי איננו בתום לב, ומכל מקום ודאי שהנתבעים אינם יכולים לקנות לעצמם בדרך זו זכויות שאינן שלהם בדין.
בנוסף נפסק כי השימוש שעושה נתבעת 1 בשם "מזרח ומערב" עלול להטעות את הציבור, וככל הנראה אף גורם להטעיה בפועל. כאשר שתי חברות עוסקות באותו תחום ועושות שימוש באותו שם מסחרי, קשה לראות כיצד ניתן להימנע מבלבול ביניהן.
על נפסק כי אין לנתבעת 1 הגנת "שימוש אמת".

שיהוי וויתור על זכות קניינית

בית המשפט לא סבר כי התובעת ויתרה על זכותה בשם "מזרח ומערב" בתחום הסיטונאי, ולכן הנתבעים זכאים לעשות בו שימוש.
ההלכה בנוגע לויתור על זכויות קניין רוחני הינה כי רק לעיתים רחוקות יסיק בית המשפט כי אדם וויתר על זכותו הקניינית בנכס בעל שווי ממשי, רק בשל כך שהשתהה בהגשת תביעה לשם מימושה. אכן, בעל זכות קניין רוחני המפגין שתיקה ממושכת נוכח הפרה מתמשכת של זכותו הידועה לו – עלול להיות מנוע מלתבוע בגין הפרה זו, אם התנהגותו עולה כדי ויתור על הזכות. אולם כל זאת בתנאי שמעבר לשיהוי ולידיעה על ההפרה, היה מצג של בעל הזכות, באמירה או בהתנהגות, לפיו מעשי הנתבע אינם מהווים בעיניו הפרה, או שהוא איננו מתנגד להפרה, והוכח שהנתבע הסתמך על מצג זה ופעל לפיו.
במקרה דנן, נפסק כי גם אם התובעת התמהמהה מעט באכיפת זכויותיה, לא מדובר בשיהוי העולה כדי ויתור.
בית המשפט העיר כי השיהוי בהגשת התביעה, כמו גם העובדה שהתובעת לא פנתה אל הנתבעים, עובר להגשת התביעה, בדרישה לחדול מהשימוש בשם "מזרח ומערב" בתחום הסיטונאי, עשוי להוות שיקול רלוונטי בהקשר לשאלת זכותה של התובעת לפיצוי ולסעד של מתן חשבונות (ראה, למשל, דברי כב' השופט ד"ר ע' בנימיני בת"א (תל-אביב-יפו) 2960/00 Gianni Versace S.p.A נ' ורסצ'ה 83 בע"מ (לא פורסם [פורסם בנבו] – 9.8.09).

הודעת הסתלקות בסימן מסחר

בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי סימן המסחר שרשמה התובעת אינו מקנה לה זכויות בשם "מזרח ומערב". טענה זו של הנתבעים מבוססת, בעיקרה, על מספר מסמכים בהם הודיעו באי-כח התובעת, כי היא מוותרת על זכות שימוש ייחודית במילים "מזרח ומערב".
בתגובה לבקשת ב"כ התובעת לרשום סימן מסחר המורכב מן המילים "מזרח ומערב", בצירוף לוגו המורכב מעיגול ובתוכו צמד המילים ביפנית ותחתן המילים East & West, דרש הרשם מן התובעת לחתום על הודעת ויתור לפיה רישום הסימן לא יקנה לבעל הסימן זכות לשימוש ייחודי במילים "מזרח ומערב". התובעת נעתרה לדרישה, והודיעה לרשם כי היא מוותרת על הזכות לשימוש ייחודי בהרכב המילים "מזרח ומערב".
ואולם הסימן נרשם בסופו של דבר ללא המגבלה הנ"ל, והנתבעים לא ערערו על תוקפו.
רשם סימני המסחר הגיע בסופו של דבר למסקנה כי מדובר בצירוף מילים הראוי להגנה, ולכן בתעודת רישום סימן המסחר לא נאמר כי הסימן לא יקנה הגנה בצירוף המילים "מזרח ומערב", אלא רק כי ההגנה לא תשתרע על המילים "מזרח" או "מערב", לחוד.
הרשם סבר כי צמד המילים "מזרח ומערב" מוגן על ידי סימן המסחר, ורק כשהמילים "מזרח" ו"מערב" מופיעות לחוד, הן אינן ראויות להגנה.

חזקה לתוקף של סימן מסחר

סעיף 64 לפקודת סימני מסחר קובע כי רישומו של סימן מסחר מהווה ראיה לכאורה לתוקפו. בע"א 7919/11 חברת מעדני הצפון בע"מ נ' יהודה גואטה [פורסם בנבו] (16.6.13) הדגיש כב' השופט י' עמית כי לעצם רישום הסימן השלכות במישור הראייתי:
"…עובר לרישום הסימן, הנטל להראות כי הסימן כשיר לרישום מוטל על מבקש הרישום. בשלב זה, רשאי כל המעוניין להגיש התנגדות לרישום סימן המסחר (סעיף 24 לפקודה) ונטל השכנוע רובץ לפתחו של מבקש הרישום. לעומת זאת, משעה שנרשם הסימן, נקודת המוצא היא כי הסימן עומד בתוקפו, וצד הטוען אחרת, כגון נתבע בתביעת הפרה או צד שנפגע המעוניין להביא למחיקת הסימן מהמרשם, הם הנושאים בנטל להראות כי הסימן לא היה כשיר לרישום מלכתחילה או כי מתקיימת עילה למחיקתו (בג"ץ 144/85 קליל, תעשיות מתכת אל-ברזליות בע"מ נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, פ"ד מב(1) 309, 318 (1988) (להלן: עניין קליל)".
הנטל, אם כן, מוטל על הנתבעים להראות כי המילים "מזרח ומערב", המופיעות בסימן המסחר הרשום של התובעת, אינן ראויות להגנה. אך הנתבעים בחרו שלא לטעון זאת לפני הרשם ולא ניסו להביא למחיקת רישום הסימן על שם התובעת.

האם השם "מזרח ומערב" ראוי להגנת סימן מסחר?

במכתב לרשם החברות מיום 1.9.08 טען בא-כח התובעת (בזמן תהליך רישום החברה) כי המילים "מזרח ומערב" הן מילים גנריות, המצויות בנחלת הכלל.
פסק הדין המנחה, בנוגע להיקף ההגנה הניתנת לשמות מסחריים, הוא ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933 (להלן: "עניין משפחה"). באותו עניין התייחס כב' השופט מ' חשין לקטגוריות השונות של שמות מסחריים, ולרציונל העומד בבסיס ההגנה השונה הניתנת לכל קטגוריה, כדלקמן:
"הקטגוריה האחת מכילה שמות גנריים… שם גנרי אינו זכאי להגנה בעוולה של גניבת עין. טעם הדבר: אין אדם זכאי להשתלט על שם גנרי, שכן זכותם של כל העוסקים במקצוע לתאר מוצריהם בשמם הגנרי. עורך-דין לא יוכל להשתלט על "עריכת-דין" ומוכר מנועים לא יקנה מונופולין ב"מנועי דיזל"…קטגוריה שנייה כוללת שמות תיאוריים, דהיינו שם המתאר תכונות או רכיבים של נכסים או של שירותים… בדין סימני המסחר, כך אף בדין גניבת עין, לא יזכה שם מתאר לרישום ואף לא יזכה להגנה, שהרי אין זה ראוי כי יינתן לבעל עסק להשתלט על מילה השגורה בשפה. חריג לכלל יהיה במקום שבעל העסק רכש במהלך עסקו אופי מבחין לשם הטובין, אופי המייחד אותו שם מיתר הטובין בני-מינו. במקרה זה יכול בעל השם שיזכה בהגנה, ושימוש באותו שם בידי מתחרה יהא בבחינת הטעיה… קטגוריה שלישית כוללת שמות רומזים (מרמזים), והם שמות שכשמם כן-הם: מרמזים הם על הטובין בלי שמתארים הם אותם מפורשות. בסימנים אלה יש "…זיקה מחשבתית מסויימת בין הסימנים לבין הטובין נושאי הסימנים, אך הקשר בין הסימנים לבין הטובין מצריך מחשבה קצרה מטעם הצרכן, בטרם יוכל הצרכן לקשר בין הסימנים לבין מקור הטובין נושאי הסימנים"… שמות אלה זוכים להגנה. נוסיף כי אפשר ששמות מסוימים יהיו תיאוריים לטובין מסוימים אך באשר לטובין אחרים יהיו אך מרמזים או דמיוניים. קטגוריה רביעית כוללת שמות "שרירותיים" או שמות דמיוניים. אלה הם שמות – או צירופי אותיות, מילים, סימנים וכיו"ב – שהומצאו מעיקרם כסימנים בעלי אופי מבחין לטובין מסוימים. סימנים אלה לא נועדו, מלידתם, אלא כדי לייחד טובין מסוימים. שמות אלה הם בעלי העוצמה המרבית, וזוכים הם להגנה רחבה הן בדיני גניבת עין הן בדיני סימני מסחר…" (פסקאות 11-12; וראה גם ע"א 8981/04 אבי מלכה -"מסעדת אווזי הזהב נ' אווזי שכונת התקוה (1997) ניהול מסעדות בע"מ [פורסם בנבו] ( 27.9.06), בפסקה 16, להלן: "עניין אווזי").
על הרציונל בבסיס ההגנה המצומצמת המוענקת לסימני מסחר תיאוריים או גנריים אמר כב' השופט מ' חשין בעניין משפחה את הדברים הבאים:
"צימצומה והגבלתה של ההגנה הניתנת למילת תיאור או לשם שגור בשפה נועדו, כמובן, למניעת הקנייתו של מונופולין לבעל עסק ולעידוד התחרות החופשית באורח המשרת למרב את קהל הצרכנים. המשפט לא יתיר לפלוני להפקיע מילה מן השפה לטובת עסקו, ומכאן זהירות-היתר שאנו מחוייבים בה" (פסקה 14).
בעניין משפחה קבע בית המשפט כי השם "משפחה" שייך לקטגוריה של שמות תיאוריים, ולכן אינו זכאי להגנה, אלא אם יוכח כי רכש משמעות משנית עקב שימוש בפועל (פסקה 13).
כלל דומה מצוי בסעיף 11(10) לפקודת סימני המסחר, המכליל בין הסימנים שאינם כשירים לרישום –
"סימן המורכב מספרות, אותיות או מילים, הנוהגות במסחר לציונם או לתיאורם של טובין או סוגי טובין או הנוגעות במישרין למהותם או לאיכותם, זולת אם הוא בעל אופי מבחין כמשמעותו בסעיפים 8(ב) או 9".
בית המשפט סבר כי הרכב המילים "מזרח ומערב" הם כינוי מרמז ולא תיאורי וזאת בניגוד לעמדתו של ב"כ התובעת במכתבו לרשם החברות, ובניגוד לעמדה שעולה ממכתבו הנזכר לעיל של רשם סימני המסחר.
בית המשפט סבר כי מדובר בשם המצוי על הרצף שבין סימן מתאר לסימן מרמז, הראוי להגנה.
בנוסף נפסק כי התובעת הוכיחה כי הסימן "מזרח ומערב" רכש אופי מבחין והוא מזוהה כיום עם מוצריה. ההלכה היא כי אם מדובר בשם תיאורי – ניתן להכשירו אם בעל הסימן יוכיח כי השם רכש משמעות משנית מיוחדת, היוצרת זיקה בלעדית בין הסימן לבעליו (ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר הימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, בפסקה 9; עניין אווזי, פסקה 16; עניין משפחה, פסקה 13).

מונח מקובל במסחר לתיאור סחורה

הנתבעים טענו כי המונח "מזרח ומערב" הינו מונח מקובל במסחר לתיאור סחורה המיובאת מן המזרח הרחוק, ולכן אינו ראוי להגנה. אכן, לפי סעיף 11(10) לפקודת סימני המסחר, שם הנוהג במסחר לתיאור הטובין אינו ראוי להגנה. בע"א 2673/04 קופי טו גו שיווק (1997) בע"מ נ' ישראל שקד [פורסם בנבו] ( 15.4.07) הדגיש בית המשפט כי גם מונח שהיה חדשני וייחודי מלכתחילה, עלול להפוך עם השנים למונח מקובל, ואז הוא איננו ראוי להגנה. כב' השופטת ד' ברלינר הבהירה: "אין מניעה כי סימנים שהוכרו בעבר כסימנים ייחודיים, יהפכו במרוצת הזמן לנחלת הכלל, ולא יהיו כשרים עוד לרישום המייחד את הסחורה נושאת הסימן" (שם, בפסקה 8).
נפסק כי על מנת לשלול את ההגנה היה על הנתבעים להראות כי השם הפך עם השנים לשם מקובל במסחר, לתיאור סחורה המיובאת מן המזרח הרחוק. השאלה אם השם הפך ל-"מונח מקובל" הינה שאלה עובדתית, והנתבעים לא הניחו תשתית ראייתית לביסוס טענתם זו.

הפרת סימן מסחר

סעיף 46 לפקודה קובע כי:
"(א) רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם…".
ואילו סעיף 1 לפקודה מגדיר הפרה של סימן מסחר, בין היתר, כך:
"שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –
(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;
(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר".
בניגוד לעוולת גניבת עין, בכל הנוגע להפרת סימן מסחר אין צורך להוכיח קיומו של מוניטין לבעל הסימן. די בעצם השימוש בסימן דומה. השאלה העיקרית המתעוררת בהקשר של הפרת סימן מסחרי היא שאלת הדמיון המטעה בין סימן התובע לסימן הנתבע, אשר מבסס את החשש שציבור הצרכנים יבלבל בין סחורת התובע לסחורת הנתבע. נפסק כי "כאשר אדם משתמש בסימן זהה לחלוטין, שאלת ההטעיה אינה מתעוררת, אך כאשר מדובר בסימן דומה, המבחן לקיומו של דמיון זה הוא מידת הסכנה שהציבור יטעה לחשוב שמדובר בסימן המסחרי הרשום והמוגן" (כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 1400/97 פיקנטי תעשיות מזון (ישראל) בע"מ נ' אסם תעשיות מזון בע"מ [פורסם בנבו] (29.4.97) בפסקה 1; להלן: "עניין פיקנטי").
כלומר, כאשר אין זהות בין הסימן הרשום לבין הסימן אשר נטען כי הוא מפר, יש להראות כי קיים חשש להטעיה. המבחנים המקובלים בשאלת קיומו או העדרו של דמיון מטעה בין סימני מסחר הם אלו שנקבעו בפסיקה לגבי העוולה של גניבת עין ("המבחן המשולש"): מבחן המראה והצליל, סוג הסחורה וחוג הלקוחות וכן נסיבות העניין (עניין פיקנטי בפסקה 3). עם זאת, כפי שהבהירה כב' השופטת שטרסברג-כהן בעניין פיקנטי, למרות שהמבחנים לעניין סימן מסחר ועולת גניבת עין דומים, "מושא הבדיקה בהפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין הוא שונה: בהפרת סימן מסחר, בודקים אם הסימן לגביו נטען שהשימוש בו מפר סימן מסחר רשום, דומה באופן מטעה לסימן הרשום. ואילו בגניבת עין בודקים אם מכלול מעשי הנתבע הוא מטעה או מבלבל לאור המוניטין של התובע במוצר".
לצורך בחינת יסוד ההטעיה יש לשאול האם קיים חשש סביר להטעיית הציבור, ואין צורך להוכיח כי כל הצרכנים יוטעו: די בכך שקיימת סכנה כי חלק מן הציבור עלול לטעות (בג"צ 476/82 אורלוגד בע"מ נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, פ"ד לט(2) 148, 158; ע"א 3471/98 סאלם נ' חלבי, פ"ד נד (2) 681, 694).
בעת בחינת קיומו של דמיון מטעה אין לפרק את הסימן לגורמיו. יש להשוות את הסימן האחד בשלמותו לסימן האחר בשלמותו, ולבחון האם הדמיון בין שני המכלולים עולה כדי דמיון מטעה (ע"א 1123/04 Canali S.P.A נ' Canal Jean CO [פורסם בנבו] (13.1.05). מכאן שאין צורך להראות זהות בין הסימנים, או אפילו בין חלק ממרכיביהם, אלא יש לבחון את הרושם הכללי שהם מותירים. המבחן הוא: "האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא" (ע"א 8441/04 Unilever PLC נ' אלי שגב [פורסם בנבו] ( 23.8.06, פסקה 16).
עיון בסימנים מראה, כי הסמליל בשלמותו אינו זהה. השימוש בשם "מזרח ומערב" על ידי הנתבעים מעורר לכל הפחות חשש להטעיה של ציבור הלקוחות.

גניבת עין 

נפסק כי מעשי הנתבעים עולים גם כדי גניבת עין. על מנת לבסס עוולה של גניבת עין על התובע להוכיח שני תנאים מצטברים: ראשית, מוניטין שיש לטובין או לשם העסק; שנית, חשש סביר להטעיית הציבור לחשוב כי הטובין שמציע הנתבע הם טובין של התובע, או כי הם קשורים אליו.
עיקר ההבדל בין הפרת סימן מסחר לבין עוולת גניבת עין נעוץ במושא הבדיקה – בעוד שבמקרה הראשון בוחנים רק את הדימיון המטעה בין הסימנים, במקרה השני בוחנים את מכלול התנהגותו של הנתבע, והאם היא יוצרת סכנת הטעיה.
מן העדויות עולה כי נוכח התנהלותם של הנתבעים, לא זו בלבד שקיים חשש להלכה שלקוחות יחשבו שהם סוחרים עם התובעת בעוד שבפועל הם סוחרים עם הנתבעים, אלא שמקרים כאלו ארעו למעשה.
בנוסף נפסק כי התובעת הוכיחה מוניטין בשם "מזרח ומערב". מוניטין בהקשר הנדון, בדומה ל"אופי המבחין" שרכש הסימן המסחר, פירושם: "קיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, שהודות לה קיים שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו" (ראה: ע"א 634/89 ריין נ' Fuji Electronics Mfg. Co. פ"ד מה(4) 837, 846). קיומם של מוניטין בטובין, משמעו כי הציבור מזהה את הטובין עם עסקו של התובע (או ליתר דיוק, עם מקור מסוים כלשהו). כפי שהובהר בעניין משפחה, על התובע להוכיח כי "השם, הסימן או התאור רכשו להם הוקרה והכרה (Reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן, בתאור או בשם את ציון עסקו או את ציון סחורותיו של התובע…" (כב' השופט מ' חשין בפסקה 9).
נפסק כי התובעת הוכיחה כי רכשה מוניטין בשם "מזרח ומערב" ואף הוכיחה קיומו של חשש להטעייה. מכאן, שהתובעת הוכיחה את היסודות הדרושים לביסוס עוולה של גניבת עין מצד הנתבעים.

אחריות אישית של אורגן

לטענת התובעת, נתבעים 3-4 אחראים באופן אישי להפרת זכויותיה של התובעת. חיובם נסמך על ההלכה, לפיה היותו של אדם אורגן בחברה איננו מקנה לו חסינות מפני אחריות לביצוע עוולה: "המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין – קיום יסודות האחריות" (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, בפסקה 21).
נפסק כי לא הוכחה עילת תביעה אישית נגד הנתבעים 3-4, וככל שיש לתובעת טענות יש להפנותן כנגד הנתבעת 1 בלבד.
התובעת לא מצאה מקום לפרט את פעולותיהם של הנתבעים 3-4 המצדיקות חיובם באופן אישי, והסתפקה בטענה כי נתבעים 3-4 הם מנהלי הנתבעות ובעלי השליטה בהן. אין די בטענה זו כדי לחייב את הנתבעים 3-4, אם מתברר כי כל פעולותיהם בוצעו במסגרת תפקידם ומעמדם בנתבעות, ונועדו להעשיר את קופתן של הנתבעות. העוולות המיוחסות לחברות (נתבעות 1-2) אמנם בוצעו באמצעות האורגנים שלהן, אך עצם אמירה זו אינה מספיקה כדי לחייב את האורגנים באופן אישי, אחרת יווצר מצב שבו כל מעשה או מחדל של תאגיד יזקף לחובתו או לזכותו של האורגן בחברה.
על המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה, ישנה החובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה, ולהניח תשתית ראייתית אשר ממנה ועלה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה. לצורך גיבושה של חובת זהירות של אורגן או נושא משרה בחברה יש להצביע על כך כי בין האורגן או נושא המשרה למאן-דהוא התקיימה מערכת יחסים החורגת מגדר פעילותו הרגילה של האורגן או נושא המשרה בחברה.
ראוי להדגיש כי הטלת אחריות אישית בנזיקין על אורגן בחברה, אין משמעותה הרמת מסך ההתאגדות של החברה. חיובו של האורגן הוא בשל ביצוע עוולה על ידו, תוך שמירת הכלל בדבר אישיותה הנפרדת של החברה.  התובעת לא ביקשה לעשות שימוש בדוקטרינה של הרמת מסך ולא הוכיחה כי התקיים אחד המצבים המתוארים בסעיף 6 לחוק החברות (קרי, שהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה; או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. בנוסף, קובע סעיף 6 לאחר התיקון כי השימוש בהרמת מסך יעשה במקרים חריגים בלבד.
ניתן לחיובם נתבעים גם מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, הקובע כך:
"לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם".
השימוש בסעיף 12 לפקודת הנזיקין מוגבל לנסיבות מיוחדות, מאחר שהוא  "מרחיב את היקף החייבים באחריות הנזיקית". נקבע כי ההוראה המופיעה בסעיף 12 היא "הוראה כללית. לכן, היא מוחלת על אורגן ועל נושא משרה בחברה" (עניין צוק אור, בעמ' 697).
במקרים שבהם הטילה הפסיקה אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין היו המעוולים שותפים למעשה באופן ישיר. הפסיקה התנתה את הטלת האחריות במספר תנאים, כפי שפירט המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין בענין נשאשיבי (פסקה 6):
"התנאי הראשון, הוא יסוד נפשי של מודעות. כך, "אדם המשתף עצמו בהרפתקה, אשר הביאה בסופו של דבר לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך" (פרשת רינת, פס' 9; וראו גם פרשת הילמן, בעמ' 6). יש אף מלומדים הסבורים כי תנאי לקיומה של אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין הוא "כוונת המשדל שהמשודל יבצע עוולה" (ברק, בעמ' 117). התנאי השני, הוא קיומו של קשר סיבתי בין ההוראה שנתן השולח, לבין העוולה שבוצעה (פרשת רינת, פס' 10; ברק, בעמ' 117-116). במקרה שלפנינו, לא די בכך שהמערערים כיהנו כמנהליהן של החברות בכדי לקיים את התנאים האמורים; לא הוכחה מודעותם של המערערים לביצוע עוולת הפרת החובה החקוקה, ובוודאי שלא הוכחה כוונתם לכך, ומכל מקום עמידתם של המערערים במבחנים הקפדניים שנקבעו בפסיקה לתחולת סעיף 12 כלל לא נבחנה. אף מן הטעם הזה אין מקום להטיל עליהם אחריות מכוחו של סעיף 12 לפקודת הנזיקין".
ואולם בית המשפט הגיע למסקנה כי אין מקום לחייב את הנתבעים באחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, וזאת משני טעמים: ראשית, השימוש באפשרות להטלת אחריות אישית על נושאי משרה מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין נעשה עד כה בפסיקה באופן מוגבל ביותר, ורק בנסיבות מיוחדות שבהן "התנהגותו העסקית [של האורגן] חרגה באופן משמעותי ממתחם הסיכונים העסקיים ואינה ראויה להגנה". שנית, לא הוכח כי נתקיימו יסודות העוולה במקרה דנן בנתבעים באופן אישי, בשונה מהמקרה שנדון, למשל, בענין צוק אור, שם נקבעה אחריותם האישית של מנהלי החברה בעוולה של גניבת עין.
נפסק כי לא הוכח כי הנתבעים ביצעו פעולות החורגות מגדר פעילותו הרגילה של נושא משרה בחברה, ולא הוכח או נטען כי היתה קיימת מודעות מצידם לכך שהם שותפים באופן אישי לביצוע העוולות המיוחסות לחברה.
לפיכך התביעה נדחתה כנגד הנתבעים 2-4.

צו למתן חשבונות

נפסק כי התובעת זנחה את סעד הפיצויים, הן במהלך שמיעת העדויות והן בסיכומים. למעשה, לא נעשה מצד התובעת כל ניסיון לגבש את הנזקים הנטענים, או להשתית את הדרישה לפיצויים על עקרונות שבדין. התובעת ציינה כי היא בוחרת בסעד של פיצוי לאחר קבלת חשבונות, ומכאן שאין לדון בשלב זה בסעד הפיצויים עצמו.
בנוגע לצו למתן חשבונות נאמר בסיכומי ב"כ התובעת, כי בית המשפט מתבקש  "להושיט לתובעת את כל הסעדים הנעתרים, תוך קביעת מועד להמשך בירור שלב החשבונות/נזקי התובעת". הנתבעים לא התייחסו לדרישה זו בסיכומיהם ולא העלו כל טענה לגביה. לפיכך, הדרישה להמצאת חשבונות מתקבלת.

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם

היעדר זכויות יוצרים בתמונה שיצרה בינה מלאכותית Thaler v. Perlmutter et al., case number 1:22-cv-01564, in the U.S. District Court for the District of Columbia (August 18, 2023)

הליך שנדון בבית המשפט המחוזי במחוז קולומביה שבארצות הברית, בפני השופט Samuel Beryl A. Howell. הצדדים: התובע: Stephen Thaler; הנתבעים: Shira Perlmutter (רשמת זכויות היוצרים ומנהלת

>>>