תביעה שהגישה NIKE International Ltd ונייקי ישראל בע"מ כנגד אלי אביטל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת ר. למלשטריך- לטר. ביום 11.11.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
עובדות: התובעות הגישו תביעתן לפיצוי בסך 75,000 ₪ בגין יבוא 300 צמידי יד ע"י הנתבע, אשר נשאו את סימן המסחר של נייק, ונמצאו מזויפים (תביעת סימני מסחר).
ביום 19.10.10 תפסו נציגי המכס בנתב"ג משלוח של 300 יחידות צמידי יד הנושאים את סימן המסחר של נייק וחשודים כמפרים את זכויות נייק. הטובין עוכבו.
בהתאם לפקודת המכס [נוסח חדש] ולפי דרישת רשויות המכס הפקידו התובעות ערבות וקיבלו את הטובין. בבדיקה שנערכה ע"י התובעות נמצאו הטובין כמפרים את סימן המסחר של נייק. התובעות ניסו לסיים תביעה זו מחוץ לכותלי בית המשפט בהצעה שהציעו לנתבע שעמדה על סכום של 5,000₪, אלא שהנתבע סרב לכך.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בסך של 10,000₪ וכן הוצאות משפט בסך 15,000 ₪.
ובנוסף ניתן צו קבוע המורה לנתבע להמנע ממכירה מוצרים הנושאים ללא הרשאה את סימני המסחר של NIKE.
הערת DWO: כלל לא ברור מדוע נפסק פיצוי כאשר על פניו לא נגרם כל נזק שכן המוצרים המזוייפים מעולם לא שווקו! מתיאור פסק הדין עולה כי ההתנהלות הדיונית של הנתבע לקוייה וגרמה טרחה והוצאות לתובעת ועל כן יתכן והיה מקום לחייב את הנתבע בהוצאות וזאת להבדיל מפיצוי בגין נזק שלא נגרם. המודבר גישה דומה ננקטה לאחרונה בעניין ROLEX בהליך שנדון בבית המשפט המחוזי בפני השופט גדעון גינת (ת.א. 47147-03-12).
בנוסף לא ברור מדוע אין כל התייחסות בפסק הדין לכך שהתובעת גילתה פרטי מו"מ שנכשל כאשר על פניו שהדבר אסור על פי הדין (יתכן כמובן שהנתבע הסכים לכך ואולם הדבר אינו מפורט בפסק הדין).
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:
טענת אי ידיעה בדבר משלוח מוצרים מזוייפים בנכס
הנתבע טען כי רכש את הצמידים בתום לב מספקים מוכרים בטורקיה, הטובין היו ארוזים בשקית שחורה שהוכנסה כפי שהיא למזוודתו ורק במכס ראה כי קיבל צמידים עם רישום נייק.
נפסק כי הנתבע לא הביא כל ראיה להוכחת טענה זו ועל כן טענה זו נדחתה.
בנוסף נפסק כי הפרת סימן מסחר איננה דורשת יסוד של כוונה לרמות או להטעות. לפיכך, טענת "תום הלב" שטוען לה הנתבע, דהיינו שלא ידע מה הוא נושא במזוודתו, מעבר לכך שכלל לא הוכחה, גם אין לה כל בסיס חוקי כהגנה במסגרת פקודת סימני מסחר.
דילול סימן מסחר
נפסק כי שנטען ולא נסתר כי כתוצאה מהבאת מוצרים מפרים על ידי הנתבע נגרם נזק של דילול סימני המסחר של נייק, דילול ייחודיות המוצרים המקוריים, פגיעה במוניטין הרב של מוצרי נייק הידועים כמוצרים איכותיים וכן פגיעה בהיקף המכירות של נייק כתוצאה מפגיעה במוניטין ודילול סימני המסחר.
הערת DWO: המוצרים לא שווקו ועל כן כלל לא ברור איזה נזק נגרם? ולא ברור מדוע הנתבע לא הכחיש את הטענה?
גניבת עין
ס' 1 לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 קובע – לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
הערך המוגן בעוולת גניבת עין מותנה בהוכחת שני יסודות: כי התובעות רכשו מוניטין באופן שהציבור מזהה תדמית חיובית למוצריהן, וכי מעשי הנתבע יכולים להביא לכך שהציבור יוטעה לחשוב כי הטובין המסופקים על ידי הנתבע הם למעשה טובין של התובעות.
יסוד ה"חשש להטעיה" הנדרש בעוולה זו, נבחן באמצעות שלושה קריטריונים מרכזיים – מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות; מבחן יתר נסיבות הענין והשכל הישר.
הערת DWO: אין דיון מפורט בפסק הדין המתיחס לשאלה מדוע יסוד ההטעיה מתקיים. כלל לא ברור כיצד יסוד יכול להתקיים כאשר מעולם לא שווקו מוצרים.
הפרת סימן מסחר רשום
סעיף 46 קובע כי לתובעות זכות לשימוש ייחודי בסימן המסחר שלהם. לא ניתנה כל רשות לנתבע או לאחר להטביע סימן זה על הצמידים.
פקודת סימני מסחר [נוסח חדש] תשל"ב-1972 קובעת בס' 1 שבה מהי הפרה:
"הפרה" – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –
(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;
(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;
(3) בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לענין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לענין טובין מאותו הגדר;
(4) בסימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו, לענין טובין שאינם מאותו הגדר, ובלבד שיש בשימוש זה כדי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום ובעל הסימן הרשום, עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור;"
נפסק כי לתובעות סימן מסחרי רשום לגבי סוג 25, הלבשה והנעלה וכי הנתבע עשה שימוש, ללא רשות, בסימן מסחר רשום של התובעות, על ידי יבוא הצמידים הנמצאים באותו הגדר ובכך הפר את זכותן הקניינית.
הפיצוי לעניין גניבת עין
התובעת וויתרה על הפיצוי בגין הפרת סימן מסחר בדרך של הוכחת נזק ובחרה בפיצוי ללא הוכחת נזק בעיל של גנית עין.
גוף שרכש מוניטין בתחום עסקו, זכאי לשמור על התדמית החיובית של המוצרים ועל זכותו להנות מהמוניטין שהשקיע בו. מטעם זה גם מעגנות התובעות את זכותן בסימני מסחר רשומים, שיש להם אופי מבחין, המבחין בין טובין של התובעות לטובין אחרים. האופי המבחין מלמד על המוניטין שצברו התובעות, מאמצי השיווק הפרסום והייצור המוקדשים לכך. בנוסף להגנה על הקנין, קיים הערך של הגנה על הציבור מפני הטעיה.
התובעות ביקשו לקבוע פיצוי סטטוטורי, פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי חוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 ולא להסתמך על הוכחת נזק. סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000₪.
בין השיקולים שבית המשפט רשאי לשקול בקביעת גובה הפיצוי לפי הסעיף הסטטוטורי ניתן לכלול את היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט, וכן רווח שצמח לנתבע בשל הפרה או שיכול היה לצמוח בשל ההפרה הנטענת.
בנסיבות אלו נפסק כי מדובר על היקף טובין מצומצם, בשווי יחסית נמוך. יחד עם זאת נפסק כי לא ניתן להתעלם מכך שצרופים של הפרות קטנות מביאים מבחינת התובעות למצב מצטבר של הפרות משמעותיות ולדילול המוניטין ולכן לא ניתן להקל ראש בכל הפרה שהיא גם אם מימדיה מצומצמים, מה גם שיש לשמר את הערך ההרתעתי.
