הפרת כינוי מקור בשימוש בסימן "שמפניה" ודילול מוניטין תא (מחוזי ת"א) 22286-03-11 Comite Interprofessionnel נ' מעיינות עדן בע"מ (פורסם בנבו)

טענת הסף המרכזית של הנתבעים נסמכת על השימוש רב השנים הנעשה על-ידיהם בסיסמה שבמחלוקת (למן שנת 1984).

נפסק כי הטענה, כי מאז תחילת השימוש בסיסמה חלפה כבר תקופת ההתיישנות, אינה מועילה לנתבעים, כי מדובר ב'עוולה נמשכת', המקימה עילה חדשה עם כל שימוש מפר, כך שדי בכך שנעשה שימוש בביטוי לגביו נטענת הפרה ב-7 השנים שקדמו להגשת התביעה (14.03.2011), ועל כך אין הנתבעים חולקים, כדי לדחות את הטענה.

נפסק כי יתר טענות הנתבעים בהקשר הנוכחי: שיהוי, ויתור והשלמה ושינוי מצב לרעה, אינן, למעשה, טענות סף, שכן הכרעה לגביהן תלוייה בנסיבות העניין ובראיות שהובאו בפני בית-המשפט.  השימוש רב השנים של הנתבעים בסיסמה שהביאה להליך הנוכחי ובכלל זאת ב-Champagne אינו שנוי במחלוקת.  עמדת התובעת, היא שלא ידעה על הפרת זכויותיה קודם להגשת התובענה.

נפסק כי אין ראייה הסותרת טענה זו.  בית המשפט סבר כי מקום שאין התיישנות מכוח הדין לגבי הפרות ב-7 השנים שקדמו להגשת התביעה, הרי לא ניתן, בהעדר נסיבות חריגות (שאינן מתקיימות בענייננו), לשלול את זכות הקניין של התובעת מכוח הדין.

כאשר נעשה שימוש בסימן Champagne לצרכים שיווקיים על-ידי הנתבעים, הרי לא יכול להיות ששימוש מעין זה נעשה בתום לב.  כך למשל, בשיווק של תוצרת הנתבעים באירופה לא נעשה שימוש בסימן  Champagne וזאת ללא כל הסבר, ומבלי שאופן השימוש השונה בישראל הוסבר על-ידי איש מקצוע.  בנסיבות אלה נפסק כי אין ספק, שסימן השאלה הרובץ על עצם השימוש הנדון מצד הנתבעים, הייה ברור לנתבעים לכל אורך הדרך.  בהעדר תום לב מצד הנתבעים, טענות של שיהוי, ויתור והשלמה ושינוי מצב לרעה, אינן יכולות להישמע.  מקומן בשלב קביעת הפיצוי בלבד.

התובעת הציגה סקרים כי רוב הציבור בישראל יודע ש"שמפניה" היא יין תוסס שמקורו מחבל שמפין שבצרפת, וכי המונח אינו משמש בעברית לתיאור תכונה ואינו בעל משמעות סימנטית ללא קשר ליין התוסס מחבל שמפין.

הנתבעים הציגו הגדרות מילוניות ל"שמפניה", סקרים, כתבות וטורי עיתונים, ראיונות וטקסטים ספרותיים לביסוס הטענה, כי רוב הציבור סבור כי "שמפניה" היא מילה גנרית לתיאור יין תוסס, וכי "שמפניה" משמשת כמילה בעלת הקשרים עצמאיים – מילולים ומטאפוריים – של יוקרה, איכות, חגיגיות ושמחה.

הנטל להוכחת גנריות הוא נטל כבד, כפי שנקבע בע"א 8778/04 מחלבות יוטבתה נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית (פורסם בנבו, 30.04.2007), סעיפים י"ד – ט"ו לפסק דינו של  השו' א' רובינשטיין:

נפסק כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח ש"שמפניה" הפך לשם גינרי ליין לבן תוסס. הראיות שהוצגו, ובכלל זאת הסקרים שבוצעו מטעמם והגדרות מילוניות שצורפו לחוות הדעת מלמדות אמנם כי "שמפניה" משמשת בישראל גם כביטוי כללי ליין לבן תוסס.  עם זאת, הכינוי לא איבד מהמשמעות המקורית שלו ומסגולת האבחנה שלו עד כדי כך, שהציבור בכללותו אינו מקשר בינו לבין מוצר ספציפי. גם ניתן להניח שאם הסקר היה נעשה בקרב הצרכנים של יינות יוקרה, פלח השוק הרלבנטי לבחינת אופיו המבחין של הכינוי, אחוז גבוה יותר מהנשאלים היה יודע להגיד ששמפניה הוא יין תוסס שמקורו בצרפת.

בית המשפט הזכיר כי התובעת פועלת לשמירת זכויות חבריה בכל העולם. התובעת הציגה מבחר של פסקי דין וההחלטות שניתנו לבקשתה ברחבי העולם, ושאוזכרו לעיל בהקשר לטענות הסף.

זאת ועוד: ככל שנוגע לעילה של הפרת כינוי מקור, הרי שלפי הסדר ליסבון בדבר הגנת כינויי מקור ורישומם הבינלאומי שעל פיו נחקק חוק כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, תשכ"ה-1965, כינוי מקור אינו יכול כלל להפוך לשם גנרי.

לטענת התובעת, הסיסמא גורמת לשיוך תכונות השמפניה (איכות, יוקרה, חגיגיות, עידון) למים המינרליים של מי עדן ובכך מטעה לגבי התכונות של המים וגורמת שהמוצר ייחשב בטעות כמוצר שיש לו קשר לחבל שמפיין או ליצרני משקה השמפניה.

ביתה שמפט קיבל את הטענה בדבר שיוך התכונות.

השימוש ב"שמפניה" כמילת שבח עצמאית אינו מוכר ורווח בישראל. מכיוון שכך, והואיל והשימוש בסיסמא נעשה ביחס לסוג של משקה, בדומה למשמעות המקורית של "שמפניה", בהכרח נוצר קשר אסוציאטיבי חזק למשקה השמפניה.

סעיף 22 לחוק הגנת כינויי מקור וציונים גאוגרפיים, תשכ"ה-1965 (להלן – "חוק כינויי מקור") קובע כדלקמן: "שימוש שלא כדין בכינוי מקור רשום הוא הפרת זכות כינוי מקור, אפילו צויין המקור האמיתי של הסחורה על יד כינוי המקור, ואף אם הכינוי מופיע בצורה מתורגמת או מלווה בביטויים כגון "מין", "טיפוס", "סוג", "חיקוי" או ביטויים דומים".

"כינוי מקור" לפי סעיף 1 לחוק האמור הינו "השם הגיאוגרפי של ארץ, אזור או מקום, הכלול בשמו של מוצר ובא ללמד שמקורו שם ושאיכותו או תכונותיו הן, בעיקרן, פרי אותה סביבה גיאוגרפית, טבעה ואנשיה".

כינוי מקור רשום הינו כינוי מקור שנרשם בפנקס כינויי מקור המנוהל ברשות הפטנטים במשרד המשפטים תחת פיקוחו של רשם סימני המסחר. לגבי רישום של כינוי מקור של מדינה זרה, חוק כינויי מקור מחיל את הסדר ליסבון הנ"ל, לפיו "קיבל הרשם מהמשרד הבין-לאומי, הודעה שכינוי מקור פלוני של ארץ-חוץ נרשם בפנקס הבין-לאומי, יבדוק הרשם את הכינוי כאילו היתה בפניו בקשה לרישום כינוי מקור ישראלי … " (סעיף 17).

החוק, ככל שנוגע להגנה על כינויי מקור, נועד ליתן תוקף בישראל להסדר ליסבון.

השם  "CHAMPAGNE", כאמור לעיל,  הוא כינוי מקור רשום מס' 231 בישראל, והנתבעים עשו שימוש בכינוי מקור זה. השאלה אם הנתבעים הפרו זכות כינוי מקור תלויה בשאלה אם השימוש שנעשה הינו שימוש שלא כדין (סעיף 22 לחוק, כפי שצוטט לעיל). אם התשובה לשאלה האחרונה היא חיובית, עולה השאלה אם חרף ההפרה, החל מינואר 2000,  הנתבעים היו רשאים להמשיך להשתמש בכינוי מקור מכוח סעיף 33א לחוק [שהוסף בשנת 1999 במסגרת חוק לתיקון דיני הקנין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), תש"ס-1999).

נפסק כי חוק כינויי מקור, נועד להבטיח הגנה על כינויי מקור מפני חיקוי או גזילה, כלומר שימוש לצורכי עסק במוניטין שגלום בכינוי מקור של מוצר השייך לעוסק אחר ללא הסכמתו. שימוש כאמור אינו מחייב זהות בין המוצר של העוסק אחד למוצר של העוסק השני, אלא שהתכונות שהמוניטין מייצג – והן פרי  האזור הגאוגרפי שבכינוי המקור –  רלבנטיות גם להאדרת המוצר השני. לפיכך, אין מקום להגביל את ההגנה רק למוצרים מאותו סוג. מאידך, בית המשפט היה מוכן להניח (מבלי לטעת מסמרות), כי אין להחיל את ההגנה ביחס לכל מוצר שהוא, וכי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו.

בענייננו, נפסק כי מדובר בשני סוגים של משקאות – יין תוסס ומים מינרלים, שמקורם מהטבע, ומושפעים מטיב האדמה ומאיכות הסביבה. בנסיבות אלה התכונות של איכות, טעם וצלילות שכינוי המקור "שמפניה" מייצג בשל טיבו של חבל שמפיין בצרפת רלבנטיות גם לקידום המוצר של הנתבעים, ולכן יש כאן שימוש במוניטין שגלום בכינוי מקור, קרי שימוש שלא כדין בכינוי מקור, קרי הפרה של כינוי מקור.

נשאלה השאלה האם האם הנתבעים רשאים להמשיך להשתמש בכינוי מקור חרף הפרתו?

סעיף 33א לחוק הגנה על כינויי מקור קובע תנאים להמשך שימוש בסימן מסחר שכולל כינוי מקור (או ציון גיאוגרפי) מוגן.

סימן המסחר של מי-עדן הכולל את הסיסמא "השמפניה של הטבע" נרשם בשנת 2003, אך לפי טענת הנתבעים זכויותיהם בו נרכשו בדרך של שימוש לפני 1.1.2000 ולכן, לטענתם, הם רשאים להמשיך להשתמש בו מכוח הוראת סעיף 33א הנ"ל.

לטענת התובעת, חזקה על המחוקק שלא התכוון לפגוע בזכויות קניין מוגנות, ולכן יש לפרש את הסעיף כך שלא יחול בנוגע לכינוי מקור שנרשם על פי הסכם ליסבון.

נפסק כי הפתרון לקושי שמעלה הנתבעת נעוץ בדרישת תום הלב. מקום שכינוי מקור נרשם לפי הסכם ליסבון, לא בנקל ניתן יהיה להוכיח תום לב ברכישת זכויות בסימן מסחר זהה או דומה לאותו כינוי מקור לאחר מועד הרישום.  מסקנה זו של בית המשפט, המושתתת על הראיות שהובאו היא שזכויות הנתבעים בסימני מסחר רשומים ובסיסמה שבמחלוקת נרכשו שלא בתום לב, ולכן הגנת סעיף 33א הנ"ל אינה עומדת להם.

כאמור לעיל, מכיוון שהשימוש ב"שמפניה" כמילת שבח עצמאית אינו מוכר ורווח בישראל והואיל והשימוש כאן נעשה ביחס לסוג של משקה, בדומה למשמעות המקורית של הביטוי, בהכרח נוצר קשר אסוציאטיבי למשקה השמפניה. לפיכך, גם אם ניתן היה לקבל את הטענה, כי הנתבעים ביקשו לעשות שימוש במשמעות סמנטית שנוספה למותג "שמפניה", ברי כי בפועל המסר שהועבר לציבור הינו שלמים הטבעיים יש את התכונות והאיכויות של שמפניה וכי המשמעות המקורית של הביטוי היא שיהווה מוקד משיכת תשומת הלב של הציבור. סרטון הפרסומת של מי עדן המוגזים הנ"ל ושלט החוצות הגדול שנכתב במרכזו "השמפניה של הטבע" במנותק מ"מי עדן", העדר עדות אנשי הפרסום המעורבים ביצירת הקמפיינים בארץ ובאירופה, כל אלה מטים את הכף לכך, שהשימוש במשמעות המקורית של "שמפניה" היה מכוון.

בנסיבות אלה, גם אם אין בשימוש ב"שמפניה" לגרום לצרכן לחשוב בטעות שמדובר באותו מוצר או מותג,  הרי יש בכך ניצול של המוניטין.

סיכומו של דבר, נפסק כי השימוש ב"שמפניה" בסיסמא "מי עדן – השמפניה של הטבע" מהווה הפרת כינוי מקור.

נשאלה השאלה האם האם הכינוי "שמפניה" מוגן מכוח הגנת ציון גיאוגרפי?

 סעיף 21א לחוק הגנת כינויי מקור קובע לעניין ציון גיאוגרפי כדלקמן:

"שימוש בציון גאוגרפי ביחס למוצר שמקורו אינו באזור הגאוגרפי המצוין הוא שימוש שלא כדין בציון גאוגרפי, אם יש בציון הגאוגרפי כדי להטעות ביחס לאזור הגאוגרפי האמיתי של מקור המוצר, ויראוהו כהפרת זכות כינוי מקור לפי סעיפים 22 ו-23.

הגדרת ציון גיאוגרפי בחוק:

"ציון גאוגרפי" – ציון המזהה בישראל מוצר כמוצר שמקורו באזור גאוגרפי מסוים שהוא מדינה חברה, אזור או חבל ארץ בה, אם ניתן לייחס תכונה מסוימת, מאפיין מסוים או מוניטין של המוצר בעיקר לכך שמקורו באותו אזור גאוגרפי;

הנושא של ציון גיאוגרפי הוסף לחוק כינויי מקור במסגרת חוק לתיקון דיני הקנין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), תש"ס-1999 הנ"ל. הסכם הטריפס מחייב הגנה על "ציונים גיאוגרפיים". המונח "ציון גיאוגרפי" דומה במובנים רבים למונח "כינויי מקור". לפי דברי ההסבר להצעת החוק (הצ"ח 2819 מיום 27.7.1999, עמ' 542) ההתייחסות ל"ציון גיאוגרפי" נדרשת נוסף על ההגנה הניתנת כבר לכינוי מקור רשום, משום שכינוי מקור יכול להיות מורכב ממילים בלבד ואילו ציון גיאוגרפי יכול להיות מורכב ממילים או מביטויים אחרים המקשרים אותו למקום מסוים. "ציון גיאוגרפי יכול להיות שם של מדינה, אזור או מקום גיאוגרפי אחר, כמו השם "ים המלח". הוא יכול להיות גם התייחסות סימלית יותר למקום מסויים, כדוגמת תמונה של הכותל המערבי כסמל לירושלים. לציון גיאוגרפי נחוצים שני מרכיבים: שימוש בציון המזהה מוצר מסוים כמוצר שמקורו מאותו מקום, וזיקה בין מוניטין או תכונה אחרת של המוצר הרלוונטי לאותו אזור גיאוגרפי".

נפסק כי בנסיבות במקרה הנוכחי הציון הגיאוגרפי הוא גם כינוי מקור רשום, כך שהוכח שימוש בציון גיאוגרפי. אולם, לעניין ציון גיאוגרפי, שלא כמו לעניין כינוי מקור, חוק כינויי מקור קובע בסעיף 21א הנ"ל מהו שימוש שלא כדין – "אם יש בציון הגאוגרפי כדי להטעות ביחס לאזור הגיאוגרפי האמיתי של מקור המוצר".

בית המשפט לא סבר כי השימוש של הנתבעים ב"שמפניה" גרם לציבור לחשוב שמקור המים משמפיין. מכאן, שלא הופר ציון גיאוגרפי.

נשאלה השאלה האם הכינוי "שמפניה" מוגן מכוח הגנת סימן מסחר?

פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 קובעת בסעיפיה הרלבנטיים למקרה זה כדלקמן:

סעיף 46 (א):

"רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס".

סעיף 46א:

"(א) סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לענין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לענין טובין מאותו הגדר.

"(ב) סימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן גם לענין טובין שאינם מאותו הגדר, אם השימוש בסימן על ידי מי שאינו בעליו עשוי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום, ובעל הסימן הרשום עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור".

הגדרות לפי סעיף 1:

""סימן מסחר" – סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לענין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם".

"סימן מסחר מוכר היטב" – סימן המוכר היטב בישראל כסימן שבבעלות אדם שהוא אזרח מדינה חברה, תושב קבוע בה או שיש לו בה מפעל עסקי תעשייתי פעיל, ואפילו הסימן אינו סימן מסחר רשום בישראל או אין משתמשים בו בישראל; לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק".

"הפרה" –  שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –

(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;

(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;

(3) בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לענין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לענין טובין מאותו הגדר;

(4) בסימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו, לענין טובין שאינם מאותו הגדר, ובלבד שיש בשימוש זה כדי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום ובעל הסימן הרשום, עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור".

יין מבעבע ומים אינם אותו מוצר. לפיכך, גם אם נעשה שימוש בסימן מסחר, אין בכך כדי להפר את הזכויות בו, אלא אם מדובר בסימן מסחר מוכר היטב ואחד מהשניים: מים מינרליים ושמפניה הם מאותו הגדר או שהשימוש בסימן  עשוי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום, ובעל הסימן הרשום עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור.

הגופים המאוגדים בתובעת הם בעלי סימני מסחר נפרדים. התובעת הציגה שלושה סימני מסחר הרשומים על שמה: סימן מסחר מס' 73360 – "COMTES DE CHAMPAGNE", הרשום בסוג 33 לגבי: "יינות שמפניה" על שם: Taittinger Compagnie Commerciale Et Viticole Champenoise. סימן מסחר מס' 140491 – CHAMAPGNE KRUG 1988 – [מעוצב], הרשום בסוג 33 לגבי: "שמפניה" על שם: MHCS. סימן מסחר מס' 171564 [מעוצב] -CHAMPAGNE VICOMTE DE CASTELLANE EPERNAY – הרשום בסוג 33 לגבי: "יינות מוגזים (שמפניה)" על שם: Champagne De Castellane.

באף אחד מהסימנים האלה המילה "שמפניה" אינה עומדת לבדה. יתרה מכך, בכל שלושת הסימנים, מופיעה הודעות הסתלקות לגבי "שמפניה", ולפיה בעל הסימן מוותר על זכותו לשימוש בלעדי ברכיב זה.

הכיתוב "שמפניה" לכשעצמו אינו סימן מסחר. לא נעשה, איפוא, שימוש בסימן מסחר רשום. האם נעשה שימוש בסימן דומה?

המבחן המקובל לבחינת קיומו של דמיון מטעה הינו "המבחן המשולש, הכולל את מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות; ומבחן נסיבות העניין.

נפסק כי די בבחינת המבחן הראשון והמרכזי כדי לקבוע לא נעשה שימוש בסימן מסחר דומה, ומכאן שלא נעשתה הפרה. במרבית הפירסומים וכן על מוצרי הנתבעים הביטוי "השמפניה של הטבע" בא בהמשך ל"מי עדן". על מוצרי החברה מופיע, בדרך כלל, הביטוי באותיות קטנות יחסית, כאשר האלמנטים שבולטים ומודגשים הם הביטוי "מי עדן" ולוגו הקשת הצבעונית. הכיתוב והרקע הם בצבעים כחול, תכלת ולבן.

בנוסף נפסק כי התובעת לא הוכיחה כי סימני המסחר הנ"ל  של יצרני השמפניה, בניגוד לכינוי המקור "שמפניה", הם סימני מסחר מוכרים היטב בישראל. כאמור לעיל, מדובר בסימני מסחר שונים וסך המכירות של  יינות שמפניה בישראל מסתכם ב– 50,000 בקבוקים בשנה. היקף מכירות זה מהווה כ- 0.02% בלבד מסך מכירות השמפניה השנתיות בעולם. ברשימת שוקי הייצוא של שמפניה, ישראל נמצאת בין המקום ה-60 ל-70  (מרטין, עמ' 19-22 לפרט' 9.10.13). כמו כן, בסקרים שנערכו מטעם התובעת לא הוצגו לנשאלים סימני המסחר השונים.

האם הכינוי "שמפניה" מוגן מכוח הגנת גניבת עין?

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 קובע  כי: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

על עיקרה של עוולת גניבת העין ויסודותיה כדלקמן: המוקד של עוולת גניבת העין, על-פי לשונה, הוא בחשש מפני הטעייה. העוולה קמה, מקום בו אדם גורם לכך שנכס או שירות מבית מדרשו, ייחשבו בטעות כנכס או שירות של אחר. ואולם, לא תוטל אחריות מכוח עוולה זו, אלא מקום בו רכש האחר מוניטין בנכס או בשירות, לאמור – "כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע.

נפסק כי הערך המוגן בעוולת גניבת העין הוא המוניטין, אותו קנה לעצמו תובע כזכות, בעקבות השימוש בתיאור או בסימן, ובענייננו במילה Champagne. על התובע להוכיח את המוניטין שצבר הסימן (כמו בכל תביעה אחרת מכוח העוולה, מוניטין שבענייננו אינו שנוי במחלוקת), וכן עליו להראות שפעולות הנתבע מעבירות מסר מטעה שיגרום לחלק לא מבוטל של הציבור לחשוב שסחורותיו, (ואני מוסיף: פעילותו), זכו לאישור או המלצה של המותג הידוע.

מוניטין, מצג שווא של הנתבע המביא את הציבור לחשוב שטובין את שירותים של הנתבע הם אלה של התובע ונזק או חשש לנזק.

בע"א 45/08 מיגדור נ' בוריס גייל (פורסם בנבו, 29.12.2010), בסעיף 52 לפסה"ד  סיכם השופט ס' ג'ובראן, כי "עוולת גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של מוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין. ההגנה בעוולה הינה רחבה וחלה לא רק על נסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר (ראו בעניין זה פרופ' מ' דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר (תשס"ב-2002) בעמ' 57-58".

נפסק כי השימוש שעשו הנתבעים בסיסמה הכוללת את המונח Champagne בעברית איפשר להם למשוך את שימת-לבו של ציבור הצרכנים המוצף בסיסמאות פרסומת ובמודעות.  השימוש במילה שמפנייה לא רק שמייחד את המשתמש מהמתחרים האחרים על שימת-לבו של הצרכן, אלא עלול גם ליצור רושם של מעין אישור endorsement של הבעלים של המותג הידוע.  כל אלה פוגעים במוניטין של בעל הסימן/הכינוי/המותג, עליו נועדה העוולה של גניבת עין להגן.

לטענת התובעת, גם אם אין הטעיה לגבי מהות המוצר ומקורו, עדיין יש בסיסמא של הנתבעים כדי לפגוע ביצרני השמפניה, בכך שהיא מביאה לשחיקה וטשטוש של התדמית הייחודית והאיכותית של הכינוי או סימן המסחר "שמפניה". בסיכומי התשובה הבהירה התובעת, כי הערך של הכינוי "שמפניה" נפגע במיוחד כתוצאה מהקישור בין משקה השמפניה למשקה זול. פגיעה נטענת זו מכונה דילול מוניטין.

הפסיקה מכירה בעילה של דילול מוניטין כעילת תביעה בגין שימוש ללא הרשאה בסימן מסחר של עסק מפורסם, בעל הכרה בין-לאומית ומוניטין בעלי עוצמה החורגת מעבר למוצר ספציפי. אך גם נפסק כי המקרים בהם ראוי לקבוע שהתקיים דילול מוניטין גם אם לא הוכחה הטעיה כלשהי, הם מקרים יוצאי דופן (ע"א 563/11   ADIDAS SALOMON A.G נ' ג'לאל יאסין (פורסם בנבו, 27.8.2012), סעיף 19 לפסק הדין של השו' א' חיות).

הנתבעים השתמשו ב"שמפניה" במסגרת סיסמא לצורך שיווק המוצר שלהם והפיכתה של הסיסמה למותג מוכר. הסיסמא נועדה להעביר מסר חיובי לגבי מוצר ובכך למשוך את תשומת לב הצרכנים אליו ולגרום להם לרכוש אותו. אין ספק, ששימוש על-ידי פעילים בשוק ובתחרות על תשומת לבו של הצרכן בסימן הידוע בהיקף נרחב עלול לגרום לדילולו.  בהינתן היוקרה והפירסום של הסימן הנדון, נפסק כי ענייננו במקרה חריג המצדיק הכרה בדילול המוניטין כעילה העומדת לתובעת.

התובעת עתרה לפיצוי כספי לצד סעדים של צווי מניעה וצווי עשה. היא טענה לזכות לפיצוי בגין הפרת חוק הגנת כינויי מקור במסגרתה של העוולה של הפרת חובה חקוקה.  עוד טענה לפיצוי גם בגין העוולה של גניבת עין.

בית המשפט לא סבר כי ראוי לשלול את זכאותה של התובעת בעילות של שיהוי או התיישנות.  עם זאת, כי השיהוי בהגשת התביעה מצדיק התחשבות בעת הדיון בפיצוי הכספי.  סביר להניח שגם תאגיד בינלאומי כתובעת, שמרכז פעילותו באירופה, יכול הייה לשים לב למסע הפרסום של הנתבעים שנמשך שנים לא מעטות. בנסיבות הספציפיות של ענייננו לא סבר בית המשפט, כי האיזון הראוי הוא מתן צווי המניעה המבוקשים, וקביעת פיצוי כספי, על בסיס הוראת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות הדן בפיצוי ללא הוכחת נזק ועל בסיס הדין הכללי לרבות העוולה של הפרת חובה חקוקה המקימה עילה גם לעניין חוק הגנת כינויי מקור.

לאחר שבית המשפט שקל את כלל נסיבות העניין הוא קבע את הפיצוי לתובעת, על בסיס אמדן, בסכום של 400,000 ₪.