הליך שנדון בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופטת זהבית אלדר. ביום 24.04.23 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובע: עידן גיל; הנתבעת: ריצ' אופנה ואביזרים בע"מ
העובדות: התובע הינו צלם מקצועי שמצלם בין היתר תמונות עבור בעלי נכסים, אדריכלים ומעצבי פנים. הנתבעת הינה חברה שמתמחה בייבוא והפצה סיטונאית של מוצרי עיצוב בית וריהוט, ומפעילה דף עסקי בפייסבוק בשל "Contrast" – חנות קונספט לעיצוב הבית.
התובע טען כי בין הצדדים אין כל היכרות ולא התקיים ביניהם שיתוף פעולה עסקי כלשהו. למרות זאת, גילה התובע שבחודש יוני 2020 פרסמה הנתבעת בדף העסקי 13 תמונות אשר צולמו על ידו וזאת מבלי שציינה את שמו ומבלי שקיבלה את הסכמתו ואישורו לעשות שימוש בתמונות.
תמונות אלו צולמו על ידי התובע במסגרת פרויקט צילום שביצע עבור חברת סוויט אין מגורים בע"מ ("החברה המזמינה"), שרכשה את זכויות השימוש בתמונות בלבד.
התובע טען שמאחר שהתמונות מהוות יצירה אמנותית כמשמעותה בחוק זכות יוצרים, הרי שהשימוש כפי שנעשה על ידי הנתבעת ללא הסכמה וללא ציון שמו של התובע מהווה הפרה של זכויותיו, באופן המזכה אותו בפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 56 לחוק זכות יוצרים בסך של עד 100,000 ₪ (סכום התביעה).
הנתבעת טענה שהיא ביצעה דקורציית פנים לחברה המזמינה בהתאם להוראת המעצבת מטעם החברה המזמינה. הנתבעת טענה שבסיום העבודה הועברו אליה תמונות של החדרים שהופיעו באתר החברה המזמינה, ללא אזכור שמו של הצלם. החברה המזמינה לא מסרה לנתבעת שמדובר בתמונות המוגנות בזכות כזו או אחרת.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 65,000 ₪, בצירוף אגרה בסך של 2,617 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,500 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הגנת מפר תמים
סעיף 58 לחוק זכות יוצרים קובע: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
במסגרת ראיות הצדדים הוגש תצהירו של מר ניר כהן מטעם הנתבעת. ניר טען כי ביצע עיצוב פנים עבור החברה המזמינה בהתאם להראות המעצבת הגב' קורקוס, כאשר לאחר סיום העבודה הועברו אליו התמונות ללא ציון שם הצלם באמצעות הודעת דוא"ל.
לתצהירו של ניר צורף העתק הודעת הדוא"ל אשר נשלחה אליו ממעצבת החברה המזמינה, הכוללת קישורים לתמונות. הקישורים מפנים לאתר האינטרנט של החברה המזמינה. ניר טען שהחברה המזמנה והמעצבת מטעמה לא אמרו לו שמדובר בתמונות המוגנות בזכות כזו או אחרת.
ניר טען כי הוא מבצע עבודות אספקת ריהוט מעוצר לעשרות פרויקטים וכי הוא יודע אישית "שחייב להיות הסכם מסודר עם צלם". לתצהירו של ניר צורפו העתקי הסכמים עם צלמים בהם נכתב באופן מפורש למי שייכות הזכויות התמונות שצולמו.
במסגרת עדותו של ניר הו חזר על הדברים ובמהלך עדותו אף הוגשו הסכמים נוספים, מהם עולה שהנתבעת מודעת לזכויות יוצרים של צלמים בתמונות המצולמות על ידם ואף מודעת להסדרים כאלה ואחרים שנעשים על ידי המזמין מול הצלם בכל הנוגע לזכות השימוש והבעלות בתמונות.
בית המשפט הסביר כי האמור בתצהירו ובעדותו של ניר, והנספחים שצורפו לתצהירו, מדידים כאלף עדין כי דבר זכויות יוצרים של צלמים בתמונות הינם בתחום ידיעתה הברורה של הנתבעת.
כבר נקבע בפסיקה כי נטל ההוכחה להוכחת הגנת "מפר תמים" רובץ על הנתבע שצריך להוכיח שלא ידע ולא היה עליו לדעת.
כמו כן, נקבע כי גם אם לא "מופיע על היצירה שם כלשהו, יש להניח שנוצרה בידי מישהו, שכן יצירות אינן נעשות מעצמן. נתבע שנמנע מביצוע בדיקה לגבי קיום זכות היוצרים ביצירה או לגבי זבבות בעל זכות היוצרים בה לא יוכל ליהנות מההגנה" (ט.גרינמן "זכויות יוצרים" מהדורה שנייה (2008) פרק 12 עמודים 803-805).
כלומר, מפר שנמנע מביצוע בדיקה לגבי קיומה של זכות היוצרים ביצירה או לגבי זהות בעל זכות היוצרים בה, לא יוכל ליהנות מההגנה.
בית המשפט קבע כי בעניין זה עולה כי הנתבעת לא בדקה למי שייכות זכות היוצרים ביצירה. מדובר בחברה מסחרית אשר מההסכמים שצורפו על ידה עולה כי היא מודעת לקיומן של זכויות יוצרים בתמונות ולהסדרת זכות השימוש והבעלות התמונות מול צלמים. לפיכך, בית המשפט לא מצא כי עלה בידה להראות כי עומדת לה הגנת מפר תמים.
האם הנתבעת קיבלה את אישורה של החברה המזמינה לשימוש בתמונות בדף העסקי?
ניר טען כי לנתבעת אישור בעל פה מטעם המעצבת של החברה המזמינה לעשות שימוש בתמונות. ראשית, בית המשפט הסביר כי מדובר בטענה שלא הוזכרה בתצהירו של ניר, שם נטען כי החברה המזמינה והמעצבת שהעבירה את התמונות לא אמרו לנתבעת שמדובר בתמונות המוגנות בזכויות יוצרים. שנית, ככל שהיה ממש בטענה זו (למרות שבית המשפט לא קבע כי יש בה כדי להעניק לנתבעת הגנת מפר תמים), הרי שהמעצבת או נציג אחר מטעמה של החברה המזמינה, אשר נטען שנתן את האישור הטלפוני, היו צריכים להיות מובאים לעדות מטעמה של הנתבעת וצורך הוכחת הטענה למתן הרשאה לשימוש בתמונות. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין יש לזקוף לחובתה של הנתבעת את הימנעותה מהבאת עד רלוונטי שהיה יכול לתמוך בגרסתה בהתאם להלכות הנהוגות בעניין זה.
כמו כן, בית המשפט ציין כי גם אם היה עולה בידי הנתבעת להוכיח מתן אישורה של החברה המזמינה לשימוש בתמונות בדף העסקי של הנתבעת, עדיין היה על הנתבעת להוכיח כי החברה המזמינה רכשה במסגרת ההסכם עם התובע את הבעלות בזכויות היוצרים בתמונות מעבר לזכות השימוש בתמונות על ידה.
לפיכך, בית המשפט קבע כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח בעדותו היחידה של ניר הסכמה של החברה המזמינה לשימוש בתמונות בדף העסקי של הנתבעת, ובית המשפט גם לא מצא כי יש לדבר נפקות לעניין תחולת הגנת המפר התמים.
הבעלות בזכויות היוצרים בתמונות
מדובר ביצירה מוזמנת כמשמעותה בסעיף 35(א) לחוק זכות יוצרים: "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".
בית המשפט הסביר כי אין מחלוקת שהתובע אשר צילם את התמונות הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בתמונות, אך הנתבעת טענה כי הנטל להוכיח את הסיפא של סעיף 35(א), מוטל על התובע.
בית המשפט לא קיבל את טענת הנתבעת. פרסום התמונות האתר האינטרנט של החברה המזמינה, אין משמעו כי התובע העניק לה את זכויות היוצרים, גם לא במשתמע. הנתבעת לא טרחה לזמן מי מנציגי החברה המזמינה על מנת להוכיח את העברת זכות היוצרים מן היוצר אל המזמינה. ככל שלטענת הנתבעת זכות היוצרים הועברה מהיוצר אל המזמינה, הרי שהנטל להוכחת הטענה מוטל על כתפיה. בית המשפט קבע שהנתבעת לא עמדה בנטל זה, מכיוון שלא הביאה ולא בדל ראייה להוכחת הטענה. גם בעניין זה, יש לזקוף לחובתה את החבקה בדבר הימנעות מהבאת עד.
מאחר שאין מחלוקת שהתובע הוא בעל זכויות היוצרים בתמונות, הנטל על הנתבעת להוכיח את טענותיה ובכלל זה הטענה להעברת הזכות לאחר או למתן רישיון שימוש בלתי מסויג לצג ג'.
הנתבעת לא עמדה בנטל ולא הובאו ראיות לעניין מערכת היחסים ההסכמית שבין התובע לחברה המזמינה. על מנת להוכיח את הטענה להסכמה אחרת בין המזמין והמיוצר היה על הנתבעת לזמן לעדות את מי מנציגי החברה המזמינה. לפיכך, בית המשפט דחה את טענות הנתבעת.
בית המשפט גם ציין כי לא מצא ממש בטענות הנתבעת בדבר אי צירוף הצעת המחיר שעמדה בבסיס הזמנת התמנות מטעם החברה המזמינה מאת התובע. ראשית, למרות שדבר הצעת המחיר צוינה השולי החשבונית שהופקה לחברה המזמינה, לא נטען שהנתבעת ביקשה לקבל לידה העתק מהצעת המחיר. כמו כן, התובע, העיד שלא היה לו הסכם בכתב עם החברה המזמינה בעניין התמונות נשוא התביעה מעבר להצעת המחיר ובכל מקרה, לא נסתרה טענתו כי לא נתן לחברה המזמינה רישיון בלתי מסויג לשימוש בתמונות או לחלופין הסכמה לפיה הבעלות הזכויות היוצרים בתמונות הועברו לידה. לכן, בית המשפט לא מצא כי יש לזקוף לחובתו של התובע את אי צירופה של הצעת המחיר, ואין באי צירופה כדי לגרוע מזכותו לפיצוי בהתאם לחוק.
פיצוי ללא הוכחת נזק
סעיף 56 לחוק זכות יוצרים מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, בשל כל הפרה בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪: "(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים. (ב)בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע. (ג)לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת. (ד) השר רשאי, בצו, לשנות את הסכום הקבוע בסעיף קטן (א)."
מספר ההפרות לפי מספר האובייקטים המצולמים
התובע טען כי מספר ההפרות הינו כמספר התמונות שפורסמו (13). מנגד, ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי יש לראות את הפרסומים כולם "כמסכת אחת של מעשים".
בית המשפט הסביר כי סקירת פסיקת הערכאות הדיוניות בקשר ליצירות מוגנות שהן תמונות מעלה תמונה לא אחידה. בפסק הדין בעניין ת"א (נ"צ) 682-10-12 פאתנה דחלה נגד ג'אבר מדיה בע"מ (נבו, 18.7.18)) נעשתה סקירה של הפסיקה בעניין זה ונמצא כי בחלק מהפסיקה נקבע כי כל תמונה מהווה יצירה נפרדת שבה זכות יוצרים עצמאית ולכן שימוש מפר בכל תמונה בנפרד מהווה הפרה נפרדת, וזאת גם אם התמונות פורסמו במסגרת פרסום אחד. כמו כן נמצא כי מתוך הפסיקה עולה כי לצורך סיווג מספר ההפרות במקרה מסוים, ניתן בין היתר משקל למהות התמונות ומאפייניהן, כלומר, האם מדובר בתמונות העלות סממנים ומאפיינים זהים או דומים מבחינת מהות האובייקט המצולם בהם נסיבות עריכת הצילום ונסיבות השימוש במפר, באופן ישיש לראותן בגדר "מסכת אחת".
בית המשפט הסביר כי על רקע הפסיקה האמורה ניתן לראות כי בפרסום תמונות של אותה דמות או של אותו אובייקט נפסק כי הדבר יהווה כמסכת אחת וכהפרה אחת. עיון בתמונות בעניין זה מעלה כי מדובר בתמונות בהם מצולמים אובייקטים שונים אשר בית המשפט לא מצא כי יש לראות בהם כהפרה אחת ומסכת אחת של מעשים. אכן, מדובר בתמונות המתעדות ריהוט ועיצוב פנים של חללים שונים בדירת מגורים, אך כל תמונה שונה מהאחרת, הן מבחינת זירת הצילום והן מבחינת זהות האובייקטים. מעיון בתמונות ניתן להתרשם שבכל אחת מהתמונות בהן נראים חללים ואובייקטים שונים, הושקעה השקעה נפרדת של זמן, מאמץ כישרון ומקוריות. לפיכך, בית המשפט קבע שלעניין הפיצוי מדובר ב-13 הפרות נפרדות.
קביעת גובה הפיצוי
סעיף 56 לחוק מונה את שורה של שיקולים שיש לבחון בעת קביעת הפיצוי.
בכל הנוגע להיקף ההפרה, מדובר ב-13 תמונות שפורסמו בדף הפייסבוק העסקי של הנתבעת, כאשר הודות משף ההפרה ניתן ללמוד מהעובדה שבתצהיר גילוי המסמכים ציינה הנתבעת כי התמונות נשלחו אליה מהחברה המזמינה באמצאות המייל, בחודש ספטמבר 2017. כמו כן, מהכיתוב על גבי התמונות ניתן ללמוד כי השימוש בתמונות בוצע לכל הפחות, "לפני שנתיים". התובע לא הראה כי נגרם לו נזק כספי עקב הפרום הלא מורשה של התמונות, לא הוצגו נתונים כלשהם מצד התובע לגבי הערך הכספי של התמונות והמחיר שהיה בידו לקבל בעבור פרסומן בהסכמתו. מנגד, צורפה חשבונית בדבר התשלום ששילמה החברה המזמינה לתובע בעבור התמונות בסך של 7,956 ₪. למרות שלא מדובר מבחינת הנזק הכספי בנזק ממשי, כבר נפסק בעניין דחלה כי "יש להביא בחשבון את הפגיעה האישית הלא ממונית מעצם ההפרה של זכויות היוצרים של התובע". בכל הנוגע לרווח שצמח לתובעת, לא הובאו בעניין זה ראיות כלשהן מטעם הנתבעת. בשל מאפייני פעילותה של הנתבעת כחברה מסחרית בכל הנוגע לתום ליבה, נוכח ניסיונה המקצועי בהסכמים עם צלמים, הרי שהיא נמנעה מלברר על הזכויות בתמונות לצורך השימוש בהן. בית המשפט הסביר כי נסיבות אלה מהוות שיקול לחומרא, משום שאחד מעקרונות היסוד של חוק זכות יוצרים, הינו השיקול ההרתעתי המאפשר לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק. בנוסף, בקביעת שיעור הפיצוי יש לקחת בחשבון לקולא, כי התמונות צולמו על ידי התובע במסגרת פרויקט צילום עבור החברה המזמינה, למרות שכפי שקבע בית המשפט כל תמונה בפני עצמה מהווה הפרה המזכה בפיצוי. כמו כן, יש להתחשב בעובדה שהנתבעת הסירה את התמונות מדף הפייסבוק מיד לאחר פנייתו של התובע במכתב ההתראה.
בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו לעיל, ובשים לב לסכומי הפיצויים שהוכרו בפסיקה ביחס להפרות של זכויות יוצרים מהסוג של התובע, בית המשפט פסק בגין כלל ההפרות סך כולל של 65,000 ₪ (5,000 ש"ח לכל הפרה).