תביעה שהוגשה על ידי קבוצת לנקסטר 1. JOOP! GmbH, 2. ZINO DAVIDOFF, 3. NIKOS GmbH, 4. CHOPARD HOLDING S.A, 5. JIL SANDER AG, 6. LANCASTER GROUP GmbH כנגד כל פרפיום בע"מ ומולטי סחר שיווק משקאות ובשמים בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופטת ד. קרת-מאיר. ביום 18.6.2006 ניתן פסק הדין בתיק.
עובדות: התובעות קבוצה לנקסטר, משווקות בישראל את מוצריה (בשמים) באמצעות מפיץ בלעדי, חברת נובל קוסמטיקס. הנתבעות הינן חברות העוסקות ביבוא ובמכירה של בשמים, ובכלל זה בשמים של התובעות.
לטענת התובעות, הנתבעות מוכרות בשמים של התובעות שלא כדין, בין היתר בכך שהן פוגמות באריזות על ידי הסרת הקידוד המציין את מקור הסחורה. לטענת התובעות, במכירת בקבוקים אשר הוסר מהם הקוד – מתעשרות הנתבעות שלא כדין ומבצעות עוולה של גרם הפרת חוזה.
עוד טענו התובעות כי הנתבעת 1 הפרת את זכויות קנין הרוחני בכך שהיא עושה שימוש בסימני המסחר של התובעות – על ידי הטבעתם בקטלוג אשר במסגרתו מוצגים מוצרים מקוריים של התובעות.
תוצאות ההליך: התביעה מתקבלת בחלקה, נפסק כי יבוא, שווק ומכירה של מוצרי התובעות מהם הוסר הקוד – מהווה עוולה של גרם הפרת חוזה ועשיית עושר שלא במשפט.
ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות לשווק או למכור במישרין או בעקיפין מוצרים בצורה זו. כמו כן, ניתן צו למתן חשבונות, כדי שניתן יהיה לפצות את התובעות בגין רווחים שנעשו שלא כדין.
בנוסף נפסק כי הנתבעות ישאו בהוצאות התובעות בסך 75,000 ₪ + מע"מ.
הערת DWO: בפקודת סימני מסחר יש את סעיף 47 המסדיר את סוגיית שימוש אמת בסימן מסחר. לא ברור מדוע אין התייחסות לסעיף זה בפסק הדין.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
גרם הפרת חוזה בהסרת הברקוד
התובעות טענו כאמור כי מעשי הנתבעות מהווים עוולה של גרם הפרת חוזה לפי הוראות סעיף 62 לפקודת הנזיקין.
סעיף 62 (א) לפקודת הנזיקין קובע :-
"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".
היסודות העומדים בבסיס העילה: (א) גרימה (ב) הפרת חוזה מחייב (ג) ביודעין (ד) בלי צידוק מספיק.
הוכחתו של יסוד "נזק הממון" הנזכר בסיפת סעיף 62 לפקודת הנזיקין, נדרשת לצורך תביעת פיצויים בלבד להבדיל מסעד אחר.
לטענת התובעות, רוכשות הנתבעות מוצרים מגורמים בחו"ל, בידיעה כי אלה קשורים במערך הפצה סלקטיבי של התובעות, בלא שיש לתובעות צידוק להפרת אותו מערך הפצה, למעט אינטרס עצמי.
נפסק כי הנתבעות היו מודעות למטרה העומדת ביסוד הקידוד ולסיבה בגינה הוסר הקידוד ממוצרים שנרכשו על ידי הנתבעות. ויש להם ידיעה בדבר קיומה של "בעייתיות" ברכישתם של המוצרים על ידי הנתבעות.
על מנת שתקום עילה בגין גרם הפרת חוזה, אין הנתבעות חייבות לדעת את פרטי החוזה, ודי אם היתה להן ידיעה כללית על קיומו וכך היה בענייננו.
על כן נפסק כי יש לקבל את טענת התובעות על פיה ביצעו הנתבעות עוולה של גרם הפרת חוזה.
הפרת סימן מסחר
סעיף 46(א) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב–1972 (להלן: "פקודת סימני מסחר"), קובע כי"רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס".
סעיף 57 (א) לפקודת סימני מסחר קובע כי בעל סימן מסחר רשום או בעל סימן מסחר מוכר היטב רשאי להגיש תובענה על הפרה.
במסגרת סעיף 1 לפקודת סימני מסחר, מוגדר המונח "הפרה" באופן הבא –
"שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –
(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;
(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;
(3) בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לעניין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לעניין טובין מאותו הגדר;
(4) בסימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו, לעניין טובין שאינם מאותו הגדר, ובלבד שיש בשימוש זה כדי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום ובעל הסימן הרשום, עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור".
מלשון סעיף החוק עולה כי לצורך הגדרת הפרה של סימן מסחר, נדרש כי יתקיימו שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון כי מדובר ב"שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך" והתנאי השני – התקיימותו של אחד מהמצבים המתוארים בסעיפי המשנה של סעיף 1 האמור.
נפסק כי בנסיבות אשר תוארו לעיל ביחס לגרם הפרת חוזה, יש לראות בשימוש אותו עושות הנתבעות בסימן המסחר של התובעות, ביחס למוצרים מהם הוסר הקידוד, כשימוש בידי "מי שאינו זכאי לכך", כאמור ברישת סעיף 1.
ואולם לא די בכך שהנתבעות אינן זכאיות לעשות שימוש בסימן המסחר, שכן חייב להתקיים גם תנאי נוסף כדי לקבוע הפרת סימן מסחר לפי ס"ק (1), והוא התנאי שהשימוש נעשה שלא בקשר לסחורה המקורית של בעל סימן המסחר.
שימוש אמת בסימן מסחר
התובעות טענו כי בכך שהנתבעות הסירו את הברקוד הם הפרו את סימן המסחר שלהן.
לעניין זה בית המשפט מאזכר את קביעת כב' השופט ויתקון במסגרת פס"ד גייגי בעמ' 707:
"הדין הוא שאין אדם מפר את זכותו של בעל סימן מסחר לשימוש בלעדי בסימנו כשהוא משתמש בו בקשר ל"סחורה האמיתית"".
את השאלה האם מדובר בסימן מסחר המתייחס ל"סחורה אמיתית" כהגדרת בית המשפט בפס"ד גייגי, ניתן לבחון בשני מישורים:
* המישור הראשון אליו ניתן להתייחס הוא האם מדובר בטובין מאותו מקור. במקרה הנדון, נפסק כי אין לומר כי הסרת הקוד על ידי הנתבעות מבטלת את קישור סימן המסחר עם המקור לטובין. גם לאחר הסרת הקוד נותרת אריזתו המקורית של המוצר וגם בבקבוק עצמו לא נעשה שינוי, כלומר הסחורה נשארת הסחורה המקורית.
* מישור נוסף שבו ניתן לבחון את "אמיתות הסחורה" במקרה הנדון, בו מדובר בהסרת הקוד, הוא מהות השינוי שנעשה בטובין. נפסק כי צריך שיעשה שינוי בטובין, כך שלא ניתן יהיה עוד לראותם כטובין של בעל סימן המסחר.
נפסק כי אין מקום לקבל את טענת התובעות, על פיה הסרת הקוד פוגעת בתכונות ואיכויות הטובין, כך שמהותם משתנה.
לאור כל האמור לעיל, אין לראות את השימוש בסימן המסחר על ידי הנתבעות ביחס לטובין המקוריים, מהם הוסר הקידוד, כהפרת סימן מסחר כמשמעותו בס"ק (1) להגדרת המונח "הפרה" בפקודה.
התובעות טענו להפרת זכויות התובעות ע"י הטבעת סימני המסחר בקטלוגים.
נפסק כי משנקבע שמחיקתם של הקודים איננה פוגעת בהגדרם האמיתי של הטובין, הרי שפרסום הטובין של התובעות תחת סימני המסחר שלהן, אינו עולה לכדי פרסום של טובין "מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר".
לפיכך נפסק כי, הנתבעת 1 רשאית לעשות שימוש בסימני מסחר של התובעות במסגרת הקטלוגים שלהן לצורך פרסום מוצרי התובעות.
הפרת זכויות יוצרים בסימני המסחר של התובעות
התובעות טענו כי הטבעת סימני המסחר שלה בקטלוגים של הנתבעת 1 מהווה הפרה של זכויות היוצרים בסימני המסחר.
נפסק כי גם אם תתקבל טענת התובעות כי סימן מסחר הינו נשוא לזכויות יוצרים, הרי שאין להחיל את דיני זכויות יוצרים במקביל לדיני סימני מסחר.
משמעותה של החלה כאמור של דיני זכויות יוצרים על סימני מסחר הינה, כי אף מקום בו נעשה שימוש בסימן מסחר ביחס לסחורה אמיתית של יצרן – שימוש שהינו בגדר התנהלות מסחרית תקינה – ייראה הדבר כהפרת זכויות יוצרים. תוצאה שכזו אינה תוצאה ראויה.
