תביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה ונדונה בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 11.7.2017 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים:
– התובעת: Gewiss
– הנתבעים: 1. על הדרך לבניה (2000)בע"מ; 2. תחסין חסן; 3. אעתדאל חסן
– הצד השלישי: תמנע מוליכים בע"מ
העובדות: בתביעה נטען כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעת באביזרי חשמל מסוג מתאמים לשקעי חשמל, המיוצרים על ידי התובעת, בכך שמכרו ושיווקו מתאמים מפרים, הנושאים על גביהם או על אריזתם את הסימן המפר GEWSS הדומה עד כדי הטעייה לסימן המסחר הרשום (מס' 185025) של התובעת GEWISS וכן העתיקו סממנים מסחריים נוספים המעלים את האפשרות להטעיה.
הנתבעים טענו כי הם רכשו 30 מתאמים 3 ומסגרות בתום לב מצד ג' את המוצרים וחשבו שמדובר במוצרים מקוריים והללו נמכרו בחנותם בתום לב ומיד לאחר קבלת מכתב ההתראה הם פעלו לאלתר להסרת המתאמים המפרים ממדפי החנות והשמדם. צד ג' לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון בתובענה זו.
התובעת עתרה לצווי מניעה, צווים הצהרתיים ופיצוי בסך 100,000 ₪ (שהוגבל מטעמי אגרה עד למתן חשבונות).
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה.
ניתן צו הצהרתי – לפיו כל זכויות הקניין הרוחני במתאמים נשוא התובענה הינם בבעלותה הבלעדית של התובעת וחל איסור על כל צד שלישי לעשות בהם שימוש ללא רשותה המפורשת של התובעת.
ניתן צו מניעה – המורה לנתבעים להימנע מכל שימוש במתאמים המפרים.
נפסק כי הנתבעים ישלמו פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הפרת זכויות התובעת בסימן המסחר שבבעלותה.
נפסק כי הנתבעים ישלמו פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עוולת גניבת העין.
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת בסך 1,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪.
כמו כן, ניתן צו המחייב את הצד השלישי לשפות ולשלם לידי הנתבעים או מי מהם כל סכום שישולם על ידי הנתבעים או מי מהם לתובעת. בנוסף, הצד השלישי חוייב בהוצאות הנתבעים ושכר טרחת עורך דינם בסך 2,500 ₪.
פסק דין קודם ניתן באותו עניין כנגד תמנע מוליכים: תא (מחוזי חי') 4250-07-14 Gewiss S.P.A נ' חשמל תמנע בע"מ (פורסם בנבו).
הערת DWO: בפסק הדין בחישוב הפיצוי בגין הפרת סימן מסחר לוקח בית המשפט בחשבון שיקולים הרתעתיים וזאת למרות ששיקולים אלו מהווים חריג לכלל הנזיקי של השבת המצב לקדמותו וספק אם נכון להשתמש בשיקולים אלו במסגרת פסיקת פיצוי נזיקי בגין הפרת סימן מסחר.
כמובן ששיקולים של הרתעה יכולים לבוא בחשבון בפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין עוולה של גניבת עין (אשר נועדה לשקף היבט נזיקי וכן הביט הרתעתי).
בנוסף, פסיקת פיצוי מקביל בגין גניבת עין והפרת סימן מסחר בנסיבות שתוארו בפסק הדין מהוות כפל פיצוי.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הפרת סימן מסחר
סעיף 1 לפקודת סימני מסחר מגדיר שימוש בידי מי שאינו זכאי לעשות שימוש בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לגבי טובין לגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר – כ"הפרה" של סימן מסחר רשום.
נפסק כי ממכלול הראיות ומעדות החוקר עולה כי התובעת הרימה את הנטל המונח על כתפיה להוכיח כי הנתבעים מכרו במסגרת עסקם את המתאמים אשר נשאו את סימן המסחר המפר הדומה עד כדי הטעיה לסימנה של התובעת.
די בכך, כדי לקבוע כי התגבשה והוכחה "הפרה" של סימן המסחר הרשום של התובעת על ידי הנתבעים – בדרך של מכירת מתאמים הנושאים סימן המפר את זכויות התובעת בסימן המסחר הרשום על שמה, שכן על פי הוראת סעיף 46 לפקודת סימני מסחר – מוקנית לתובעת הזכות הייחודית לעשות שימוש בסימנה הרשום לצרכיה המסחריים.
בידי בעל סימן מסחר רשום קיימת זכות קניינית וההגנה המוקנית מכוחה נועדה להגן על הזכות של בעל הסימן לשימוש ייחודי ובלעדי בסימן המסחר לצרכיו המסחריים והשיווקיים, בלא שצד שלישי כלשהו יפגע בזכותו זו. נפסק כי כאשר צד שלישי כלשהו עושה שימוש מסחרי בסימן הרשום, או בסימן הדומה לו, ללא רשות מבעל הסימן – עולה הדבר כדי הפרה של זכויות בעל הסימן הרשום והוא רשאי להגיש תביעת הפרה נגדו.
בית המשפט ציין כי קיים דמיון ברור בין סימנה הרשום של התובעת לסימן המפר נשוא התביעה, כמעט עד כדי זהות – למעט השמטת האות I. ברי אפוא, כי קיים חשש ממשי כי הצרכן לא יוכל להבחין בין המוצר המקורי הנושא את סימן המסחר הרשום, לבין מוצרים הנושאים את הסימן המפר, לרבות סימן הדומה לסימן הרשום, ויטעה לחשוב כי טובין אלה וגם אלה הם מאותו מקור מסחרי, קרי: בעל סימן המסחר הרשום – התובעת.
בנוסף נפסק כי אין גם ספק כי כל רכיבי "המבחן המשולש" – מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות ומבחן שאר נסיבות העניין (להלן – המבחן המשולש) – מתקיימים במקרה דנן. בית המשפט מזכיר כי המבחן המשולש משמש לצרכי בחינת טענה של הפרת סימן מסחר כמו גם לבחינת טענה לגניבת עין.
סימן המסחר של התובעת הינו סימן רשום בעל אופי מאבחן מולד (סימן דמיוני שאינו תיאורי או מרמז); המתאמים המיוצרים והנמכרים על ידי התובעת ואלו הנמכרים על ידי הנתבעים הינם טובין מאותו הגדר, בסוג בינלאומי 9, המתייחס לאביזרי חשמל. המתאמים נמכרים לאותו קהל צרכנים – קבלני בניין וחשמלאים וייתכן כי גם לאנשים פרטיים הזקוקים למתאמים. המתאמים נמכרים לעיתים בכמויות לא קטנות, כך שסכנת ההטעיה של הצרכנים מתעצמת עוד יותר עד כדי ודאות כמעט מוחלטת להטעיה כאמור.
בנוסף, לא קיימת מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים מכרו גם מתאמים מפרים אך מכרו גם אביזרי חשמל מקוריים של התובעת. עובדה זו מגבירה את סכנת ההטעיה של הצרכנים, שכן כפי שהובהר לעיל, כמעט שלא ניתן להבחין בשוני שבין הסימן הרשום של התובעת לבין הסימן המפר. המכירה ה"מעורבת" כאמור יש בה כדי להקטין עד כמעט לאיין את הסיכוי כי הצרכן הממוצע ייבחן בצורה דקדקנית את אביזרי החשמל הנרכשים על ידו מהנתבעים.
אשר על כן נפסק כי בהעמדתם למכירה ובמכירת המתאמים המפרים – הפרו הנתבעים את זכויות התובעת בסימן המסחר הרשום על שמה.
אין הגנת תום לב בהליך להפרת סימן מסחר
הנתבעים מבססים הגנתם מפני התביעה בעיקר על הטיעון כי רכשו את המתאמים המפרים בתום לב מצד ג' וכי לא היו מודעים לכך כי מדובר במוצרים שאינם מקוריים.
נפסק כי לא קיימת בפקודת סימני מסחר הוראה מפורשת המעניקה לנתבע בתביעת הפרה של סימן מסחר את האפשרות להתגונן מפני תביעה כאמור על ידי טיעון בדבר שימוש בתום לב בסימן מסחר רשום.
בנוסף, הפסיקה והספרות המשפטית מבהירות כי תום לב סובייקטיבי של נתבע לעניין אי מודעות לקיומו של סימן המסחר הרשום אינה מקימה הגנה של שימוש בתום לב.
"השאלה האם ניתן להתבסס על טענת תום הלב מפני תובענה בגין הפרת סימן מסחר, נהיית מעניינת ומשמעותית יותר, כאשר טענה זו איננה נובעת מנסיבות מסחריות של שימוש מקביל, שזכה לגושפנקה מאת רשות סימני המסחר, אלא בהישען על אופיו של המאבחן החלש של הסימן המקורי או על מהות השימוש שנעשה בסימן הרשום בפועל. מבחן תום הלב המקובל לעניין זה הנו מבחן אובייקטיבי, כך שלא די למפר להוכיח שהוא סבר בתום לבו הסובייקטיבי שהוא איננו פוגע בזכויות קנייניות של גורם אחר." (עו"ד עמיר פרידמן, סימני מסחר דין, פסיקה ומשפט משווה, מהדורה שלישית עמ' 867).
בית המשפט מזכיר כי גם לפי דיני זכויות יוצרים, והמבחנים שנקבעו בפסיקה בעניין טענת הגנת תום לב, הכלל הוא כי הגנה כאמור תהא מוכרת רק במקרים חריגים, לרבות כאשר מדובר במפר שאיננו המפר הישיר (היינו – איננו היצרן של המוצר המפר הנושא את הסימן) אלא מפר עקיף (משווק או מוכר).
בית המשפט מפנה לספרו של עו"ד עמיר פרידמן, סימני מסחר דין, פסיקה ומשפט משווה, מהדורה שלישית עמ' 869-871 והאסמכתאות המאוזכרות שם:
"על מנת שתוכר הגנת תום לב בתחום סימני המסחר, יש צורך באלמנט נוסף לחיזוק, אשר בדרך כלל יימצא באופיו המאבחן המולד החלש של סימן המסחר הרשום, אשר הוביל את הנתבע להאמין בכנות ובתום לב שהסימן שבו הוא משתמש איננו מוגן כסימן מסחר. טענה לפיה הנתבע לא התכוון להפר את הסימן הרשום לא תקים טענת הגנה רק בשל העובדה שהנתבע פעל בתום לב סובייקטיבי ולא היה מודע לקיומו של הסימן הרשום. על הנתבע להוכיח בראיות אובייקטיביות שלא עלה בדעתו שהמילה החלשה שנרשמה כסימנו המסחרי של המתחרה העסקי הופקעה מרשות הכלל. בכל מקרה, עצם העובדה שהנתבע לא ידע ולא היה מודע לקיומו של הסימן הרשום, רחוקה מלהוביל לגיבושה של טענת ההגנה בדבר שימוש בתום לב.
בעת גיבוש ההכרעה לפיה השימוש בסימן הרשום בוצע בתום לב, ניתן להסתייע באמת המידה שנקבעה בפסיקה לעניין הגנת תום הלב בענף זכויות היוצרים. בהתאם לפסיקה זו, הגנת תום הלב תוכר רק במקרים חריגים בהם לגורם המפר לא היה יסוד לחשוד בדבר קיומה של הזכות הקניינית. בהתאם לגישה זו, די ברמת מודעות של "עצימת עיניים" על מנת שתישלל הגנת תום הלב. …
טענת תום הלב תתקבל רק במקרים חריגים בהם יוכיח המפר, כי מבחינה אובייקטיבית לא ניתן היה להבין את המונופולין הנובע מהסימן הרשום בשל אופיו המולד החלש. בעת בחינת תום הלב, אין להתייחס לעמדתו הסובייקטיבית של המפר המתחרט, אלא לשאלה האם מתחרה ממוצע בתחום הרלוונטי היה מבחין בקיומו של הסימן או מודע לזכויות הנובעות ממנו."
על כן נפסק כי טענת תום הלב המועלית על ידי הנתבעים במקרה הנדון ולפיה לא היו מודעים לכך כי מדובר במוצרים שאינם מקוריים – אין בה די על מנת לבסס הגנה של תום לב.
טענת תום לב כטענה רלוונטית לפיצוי בגין הפרת סימן מסחר
בית המשפט מבהיר כי בדומה לדיני זכויות יוצרים בכל הקשור והמתייחס ל"מפר התמים" כאמור בסעיף 58 לחוק זכויות יוצרים, הגנת תום הלב אין פירושה כי הנתבע לא הפר את זכותו של בעל סימן המסחר, אלא כי הפרה תמימה זו ראויה להתחשבות לצורך הטלת הפיצוי. לפיכך, גם אם תתקבל טענת הנתבעים כי לא ידעו על ההפרה, ואף כי לא היה עליהם לדעת על ההפרה, אין בה כדי להביא לתוצאה לפיה לא הפרו הנתבעים את זכויות התובעת. כאמור, טענה זו יכול ותשפיע על הפיצוי שייפסק בגין ההפרה.
בית המשפט מזכיר את העמדה שהובעה בפסיקה (ת.א. (ת"א) 2322/04 Louis Vuitton Malletier נ' אסי קרדיט ליין בע"מ [פורסם בנבו] (2007)) לפיה מדיניות שיפוטית ראויה היא שלא לסווג את פקודת סימני מסחר כדין המגבש אחריות מוחלטת מצד המפר, וכי יש ליתן משקל למצבו הנפשי של המפר בעת ביצוע מעשה ההפרה ולתום ליבו – הרי שהלכה למעשה , טענת הגנה של תום לב מהסוג המועלה על ידי הנתבעים כאן שבעיקרה מבוססת על המבחן הסובייקטיבי בלבד – לא נקלטה בדין הישראלי.
בית המשפט סבור כי ראוי שתהיה אחידות בדיני הקניין הרוחני בכל הקשור והמתייחס לטענת הגנה של תום לב. לפיכך, כשם שעל מנת ליהנות מההגנה המוקנית לפי דיני זכויות יוצרים נדרשת עמידה הן במבחן הסובייקטיבי והן האובייקטיבי, כך ראוי שגם בתחום סימני המסחר תידרש עמידה בשני מבחנים אלה.
נפסק כי הנתבעים לא הרימו את הנטל הכבד המונח על כתפי הטוען טענת תום לב. לא ניתן לקבל טענת הגנה כזו מקום בו הנתבע אינו מוכיח כי ביצע בדיקות אלמנטריות טרם רכישת מוצרים מצד שלישי – שאינו יבואן או משווק מורשה של התובעת, על מנת לוודא כי מדובר במוצרים מקוריים. לא כל שכן שעה שעסקינן במוצרי חשמל, אשר מכירתם לציבור מחייבת זהירות יתרה על מנת שהללו יהיו בטוחים לשימוש ועומדים בתקינה הישראלית. כל זאת, לא נעשה על ידי הנתבעים.
נפסק כי גם אם היה בית המשפט נכון לקבל את טענת הנתבעים לפיה בפועל לא ידעו כי רכשו מוצרים שאינם מקוריים מצד ג', הרי שהיה על הנתבעים לבדוק ולברר מבעוד מועד והיה עליהם לדעת כי מדובר במוצרים שאינם מקוריים.
על כן, לכל הפחות במבחן הידיעה בכוח – אין הנתבעים עומדים ועל כן לא ניתן לקבל את טענת ההגנה שהועלתה על ידם.
על כן נפסק כי לא עומדת לזכות הנתבעים הגנת תום הלב במכירת המתאמים המפרים.
הפרת סימן מסחר מוכר היטב
התובעת טענה גם כי סימן המסחר שלה הוא בבחינת סימן מסחר מוכר היטב וכי זכויותיה בו הופרו על ידי הנתבעים במכירת המתאמים המפרים הנושאים על גביהם את הסימן המפר.
על פי הוראות פקודת סימני מסחר היקף ההגנה המוענק לסימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן בעל מוניטין רב, חוצה גבולות, חובק עולם ובעל כוח מבחין מובהר – הוא רחב וניכר יותר. ההגנה לסימן מסחר מוכר היטב משתרעת גם על שימוש בסימן או בסימן הדומה לו גם ביחס לטובין שאינם מאותו הגדר. זאת, מתוך הכרה במוניטין הנרחב של סימני מסחר מוכרים היטב, ככאלה ש"שמם הולך לפניהם" ואשר מוכרים כמעט בכל בית בעולם.
נפסק כי המדובר בסימן מסחר רשום, והטובין המפרים הם מאותו הגדר, ולפיכך אין צורך להיזקק להגנה המוגברת הניתנת לסימן מסחר מוכר היטב. במישור הסעדים להם זכאית התובעת בשל הפרת זכויותיה בסימן המסחר – אין לכך משמעות ואין בקביעה כי הסימן הינו סימן מוכר היטב או בהעדר קביעה שכזו – כדי להוסיף או לגרוע מן הסעדים להם זכאית התובעת.
עוולת גניבת עין
סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות מגדיר את עוולת גניבת עין, והוא קובע:
"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."
עוולת גניבת העין נועדה להגן על מוניטין שרכש אדם בעסק לממכר טובין או שירותים.
התנאים המצטברים הנדרשים לצורך הוכחת עוולה של גניבת עין הם: (א) קיומו של מוניטין שיש לטובין או לשירותים שבעסקו של התובע; (ב) והתנאי השני הוא חשש סביר להטעיית הציבור, העלול לטעות ולחשוב כי הטובין או השירותים המוצעים על ידי הנתבע הם טובין או שירותים של התובע, או קשורים אליו.
ככל שלא יוכח אחד משני היסודות האמורים – לא יכול שתקום כלפי הנתבע חבות בעוולה של גניבת עין.התובעת טענה לקיומו של מוניטין רב למוצריה תוך שהיא מסתמכת על תצהירו של מר ליבטק. מר ליטבק לא נחקר בעניין זה על ידי ב"כ הנתבעים, ועל כן עמדת התובעת באשר למוניטין של מוצריה לרבות המתאמים נשוא התביעה – לא נסתרה.
אשר לתנאי השני הנדרש לצורך הוכחת יסודות עוולת גניבת העין – החשש הסביר להטעיית הציבור – תנאי זה הוכיחה התובעת, כפי שפורט לעיל בפרק הדן בהפרת סימן המסחר, וממילא, כאמור לעיל, לא חלקו הנתבעים על קיומו של חשש זה, ואף טענו להטעייתם שלהם.
פיצוי בגין הפרת סימן מסחר בדרך של אומדנה
הוראת סעיף 59 לפקודת סימני מסחר קובעת כי:
"(א) במשפט על הפרה יהיה התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו, וכן יהא זכאי לסעדים המנויים בסעיף 59א."
בנוגע להפרת סימן המסחר, קיים קושי מובנה בהוכחת הנזק הכספי שנגרם לבעל סימן מסחר רשום בגין הפרת זכויותיו בסימן. עם זאת, הפסיקה קובעת כי יש להעניק פיצוי על דרך האומדנא, הגם שלא קיימת הוראה בפקודת סימני מסחר בדבר פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, כפי שקיים בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים ובסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות (ראו: ע"א 261/64 פרו פרו ביסקוויט (כפר סבא) בע"מ נ' ל' פרומין בע"מ פ"ד יח(3) 275; ע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ פ"ד נט(6) 490, 502).
פיצוי בגין הפרת סימן מסחר – שיקול השבת המצה לקדמותו
העיקרון המנחה בפסיקת פיצוי כספי לבעל סימן רשום שזכויותיו הופרו הוא העיקרון של השבת המצב לקדמותו – השבת נזקים והפסדים שנגרמו בפועל, ככל שנגרמו (ראו: ספרו של עו"ד עמיר פרידמן עמ' 966-967)
בקביעת שיעור הפיצוי לקח בית המשפט בחשבון את אופיו המאבחן המובהק של סימן המסחר של התובעת, את עוצמת ההפרה של זכויות התובעת, את הנזק הכלכלי שנגרם לה בדמות הפסד ההכנסות ממכירות המתאמים.
בית המשפט נתן את דעתו לכך שהתובעת לא הביאה ראיות באשר לנזק הריאלי שנגרם לה כתוצאה מההפרה שבוצעה על ידי הנתבעים. לא הובאה בפני ראיה באשר למחירים שבהם נמכרים מתאמים מקוריים של התובעת, ואף לא הובאה ראיה כלשהי באשר למרכיב הרווח של התובעת במכירת מוצרים שכאלה.
התובעת ויתרה על הסעד של מתן חשבונות.
פיצוי בגין הפרת סימן מסחר – שיקול הרתעתי
בנוסף, בקביעת סכום הפיצוי בהיבט ההרתעתי, נתן בית המשפט את דעתו לעובדה כי במקרה הנדון עסקינן באביזרי חשמל, שהינם מוצרים אשר קיימת חשיבות רבה לדאגה לבטיחות הציבור בשימוש בהם, בשים לב גם לעדותו של מר ליטבק באשר לתביעות הנזיקיות המוגשות כנגד התובעת בשל מוצרים מפרים שאינם עומדים בתנאי התקינה הנדרשים לשם שמירה על בטיחות הציבור. אמנם, אין המדובר בתביעות כלשהן הקשורות לנתבעים, אך בהיבט ההרתעתי – יש לקחת סיכון זה בחשבון בקביעת הפיצוי.
פיצוי בגין הפרת סימן מסחר – שיקול התנהגות המפר
מנגד לקח בית המשפט בחשבון את גודלו של העסק של הנתבעים כעולה גם מסרטון הרכישה, את העובדה כי הנתבעים חדלו מיד ממכירת המוצרים המפרים לאחר קבלת מכתב ההתראה של התובעת ואף הצהירו כי הטובין המפרים הושמדו. בית המשפט לקח בחשבון גם את העובדה כי עסקינן בהפרות על דרך של מכירה ולא על דרך של ייצור טובין מפרים.
לאחר שיקלול כל הפרמטרים שצויינו לעיל, נפסק פיצוי כספי לתובעת בגין הפרת סימן המסחר של התובעת בסך של 10,000 ₪, תוך שנקבע כי מדובר באירוע הפרה אחד.
פיצוי בגין גניבת עין
פיצוי בגין עוולת גניבת עין קבוע בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות.
לעניין זה לקח בית המשפט בחשבון את את היקף ההפרה, מהותה, משכה וכמות המוצרים המדוברים בתביעה.
ולאחר ששקלל את כל הפרמטרים האמורים, כפי שפורטו גם ביחס להפרת סימן המסחר, קבע בית המשפט כי התובעת זכאית לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק מכוח הוראת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות בסך של 10,000.
אחריות אישית של אורגן
הנתבעים 2 ו- 3 טענו טען כי יש לדחות את התביעה נגדם מאחר ואין בסיס להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ואין מקום להגשת התביעה נגדם באופן אישי.
בית המשפט דחה טענה זו. בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח' פ"ד מח(5), 661, בעמ' 664-670 התווה בית המשפט העליון את המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לאחריות בנזיקין של אורגן או נושא משרה בחברה. בפסק דין זה נקבע כי יכולה לקום אחריות בנזיקין לאורגן של החברה, אם הוא ביצע בעצמו את העוולה בכובעו כאורגן של החברה:
"ראינו כי חברה עשויה להתחייב בנזיקין מכוח אחריות ישירה או מכוח אחריות שילוחית. האחריות הישירה צומחת כל אימת שאורגן החברה מבצע עוולה בנזיקין. מעשי האורגן מיוחסים לחברה. אם האורגן ביצע עוולה בכושרו כאורגן, משמע: החברה ביצעה עוולה. מעשי העובד אשר אינו אורגן אינם מיוחסים לחברה. עם זאת, אם מתקיימים תנאי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת אחריות שילוחית על החברה. הוא הדין אם שלוחה של החברה עוול, כקבוע בסעיף 14- שאז אחריותה של החברה היא שילוחית. ….
אחריות אישית הינה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעתים אורגן הוא בעל מניות. לעתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי.
ועוד נקבע ספציפית בעניין צוק אור בהתייחס לעוולות מתחום הקניין הרוחני, כי:
על-פי הכללים אשר הותוו למעלה, אם אורגן מסוים פועל לשם עריכת חיקויו של מוצר, ואותו חיקוי עלול להטעות צרכן סביר של אותו מוצר – הרי מוטלת עליו אחריות בגין גניבת עין. הדגשנו כי כללי האחריות הרגילים מוחלים על הסיטואציה. לכן, אם האורגן מורה לאדם לחקות את המוצר של אחר ואותו מוצר, שהוא פרי ההוראה, מטעה כהגדרתו בסעיף 59 לפקודה, הרי שחבות האורגן תקום מכוח סעיף .12 הוא הדין, למשל, אם האורגן ממנה שלוח ומייפה את כוחו לעשות את המעשה הנזיקי של גניבת העין (סעיף 14 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). כללי האחריות הרגילים פירושם – הן כללי האחריות לגבי היסוד העובדתי של העוולה, והן כללי האחריות באשר ליסוד הנפשי של העוולה. לכן, אם עוולה מסוימת דורשת יסוד נפשי של מודעות לרכיבים העובדתיים של העוולה – אותו יסוד נפשי יידרש מהאורגן בטרם נבוא להטיל עליו אחריות. אם היסוד הנפשי הנדרש בעוולה הוא יסוד נפשי של רשלנות, אותה דרישה תחול על האורגן. הוא הדין אם העוולה היא עוולה של אחריות חמורה, היינו: עוולה אשר אין בה דרישה ליסוד נפשי לצורך צמיחת האחריות וכנגד גובה האחריות. טענות אלו, עשויות שתיטענה בפי האורגן כפי שהן נטענות בפי כל מזיק אחר. דין האורגן כדין כל אדם אחר.
אשר על כן, מקום בו מעדותו של הנתבע 2 עצמו עולה כי הוא מקבל ההחלטות בנתבעת 1, הוא זה שנטל על עצמו אחריות לפעילותה של הנתבעת 1, והוא טען לרכישת המוצרים נשוא התביעה ולא הכחיש מכירתם במסגרת עסקה של הנתבעת 1, ומקום בו נתבע 3 לא הגיש כלל תצהיר מטעמו – נפסק כי הנתבעים 2 ו- 3 חבים באחריות נזיקית אישית כלפי התובעת.
