שתי תובענות אשר נדונו במאוחד: התביעה הראשונה הוגשה על ידי אפולו אדקס בע"מ, פרומו פולו בע"מ ופולו אוניברסל בע"מ כנגד שווק ישיר – קראוס בע"מ. התביעה השנייה הוגשה על ידי שיווק ישיר – קראוס בע"מ נגד אפולו אדקס בע"מ, פרומו פולו בע"מ ופולו אוניברסל בע"מ. התביעות נדונו בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופטת עירית וינברג-נוטוביץ. ביום 30.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: במסגרת התביעה הראשונה הוגשה על ידי אפולו נגד שיווק ישיר, נטען לזכויות קניין רוחני בתיק גב שיוצר עבור אגד. לטענת אפולו, שיווק ישיר הפרה סימן מסחר עת ייצרה ושיווקה תיק גב דומה עבור אגד תוך שימוש בסימן המסחר הרשום של אפולו – POLO STAR.
במסגרת התביעה השנייה שהוגשה על ידי שיווק ישיר נגד אפולו נטען כי אפולו הפרה זכויות יוצרים בכך שהעתיקה ללא רשות תמונות וקטעים עיצוביים מקטלוג של שיווק ישיר לקטלוג שהוציאה, ובכך שעשתה שימוש בתמונות בקטלוג ובאתר האינטרנט שלה.
תוצאות ההליך: תביעת אפולו בגין הפרת סימן מסחר ועילות נוספות נדחתה. נפסק כי אפולו תישא בהוצאות שיווק ישיר, לרבות שכר-טרחת עורך-דין, בסך 25,000 ₪.
תביעת שיווק ישיר בגין הפרת זכות יוצרים התקבלה, בית המשפט הורה לאפולו לשלם לשיווק ישיר פיצוי בסך של 24,000 ₪.
בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על אפולו לעשות שימוש בתמונות ובלקטים המופיעים בקטלוג 2009 של שיווק ישיר.
ובנוסף חייב בית המשפט את אפולו בהוצאות שיווק ישיר (כולל שכר-טרחת עורך-דין) בסכום כולל של 10,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הפרת סימן המסחר של אפולו (תביעת אפולו)
הפרת סימן מסחר מוגדרת בסעיף 1(1) לפקודת סימני המסחר באופן הבא:
""הפרה"- שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך-
(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר".
בענייננו אין חולק כי נעשה על-ידי שיווק ישיר שימוש בסימן המסחר של אפולו בתיקים שנמכרו לאגד, מבלי שזו הייתה זכאית לכך. השימוש בסימן המסחר נעשה ביחס ל"טובין שלגביהם נרשם הסימן", קרי תיקים.
נפסק כי השימוש שבוצע בסימן המסחר מהווה הפרה בהתאם לפקודת סימני המסחר.
תוקפו של סימן מסחר לאחר מחיקתו בשל אי תשלום אגרה
תוקפו של סימן המסחר פקע ביום 28.5.2010. מנסח סימן המסחר עולה כי הודעה בדבר אי חידוש הרישום נרשמה בפנקס ביום 28.6.2010, וכי בקשה לחידוש הרישום הוגשה על-ידי אפולו ביום 14.7.2010.
בהתאם להוראות סעיף 31 לפקודת סימני המסחר: "תקפו של רישום סימן מסחר הוא עשר שנים מיום הגשת הבקשה לרישום".
בית המשפט דחה את טענת שיווק ישיר כי השימוש בסימן המסחר על-ידה החל רק לאחר שתוקפו של הסימן פג (יוני 2010).
נפסק כי טענה זו של שיווק ישיר אינה עולה בקנה אחד עם סעיפים 33(ב) ו-34 לפקודת סימני המסחר. בהתאם לסעיף 33(ב) לפקודה, סימן מסחר שתוקפו פקע נותר רשום בפנקס למשך שישה חודשים נוספים שתחילתם במועד הפקיעה. בהתאם לסעיף 34 לפקודה, סימן מסחר שנמחק מפני שלא שולמה אגרת חידוש רישומו, יראו אותו כסימן מסחר רשום למשך שנה לאחר המחיקה.
מסעיפים אלה עולה כי זכותו הקניינית של בעל סימן מסחר רשום אינה פוקעת מיד עם פקיעת תוקף הסימן, והיא עומדת בתוקפה למשך תקופה של שנה נוספת מיום מחיקת הסימן מפנקס סימני המסחר.
תוקפו של סימן המסחר הרשום של אפולו פקע ימים ספורים בטרם הגיעו התיקים המפרים לארץ, הרי שבמועדים הרלוונטיים לתובענה עמדה בתוקפה הזכות הקניינית של אפולו בסימן המסחר נשוא התובענה. שימוש שיווק ישיר בסימן המסחר מהווה הפרה של זכות זו.
אין צורך בהוכחת הטעייה ביחס להפרת סימן מסחר
בית המשפט דחה את טענת שיווק ישיר כי השימוש שעשתה בסימן המסחר לא הוביל להטעיית צרכנים, ולפיכך אין לקבוע כי מדובר בהפרה של סימן מסחר.
בפסיקה נקבע כי מקום בו נעשה שימוש בסימן זהה לסימן המסחר הרשום- להבדיל מסימן דומה – מתקיימת הפרה אף אם בפועל השימוש אינו מטעה צרכנים.
הלכה זו נובעת מהתכלית הכפולה של דיני סימני המסחר, אשר מלבד הגנה על הצרכן מפני טעות בזיהוי המוצר, נועדו גם להגן על המוניטין של היצרן ועל קניינו בסימן המסחר.
בשים לב לכך ששיווק ישיר עשתה שימוש בסימן זהה לסימן המסחר של אפולו, הדבר מהווה הפרה אף אם יש ממש בטענות שיווק ישיר כי השימוש שנעשה על-ידה בסימן המסחר, אינו מטעה צרכנים.
שימוש בשגגה בסימן מסחר: הגנת תום לב
בית המשפט קיבל את טענות שיווק ישיר לפיהן השימוש בסימן המסחר נעשה בשגגה שנוצרה בשל טעותו של יצרן התיקים הסיני, אשר הטביע על התיקים את סימנה המסחרי של אפולו, למרות בקשה מפורשת של שיווק ישיר להסירו ולהטביע במקומו את סימנה המסחרי של שיווק ישיר.
נפסק כי שיווק ישיר הוכיחה טענה זו בתכתובות המיילים שנשלחו על ידה אל היצרן הסיני, בהם מצוין כי על היצרן הסיני להסיר את סימן המסחר של אפולו; במכתב ההתנצלות ששלח היצרן הסיני; בעדותו של עזרא שרעבי, אשר שימש מנהל הרכש של אגד.
שיווק ישיר הוכיחה כי ביצעה בדיקה מדגמית של התיקים עם הגעתם לארץ, ולא התגלה כי סימן המסחר של אפולו הוטבע על התיקים; נציג מטעם חברת אגד ביצע בדיקה מדגמית נוספת של התיקים, אך גם הוא לא איתר תיק עליו הוטבע סימן המסחר של אפולו.
על כן קיבל בית המשפט את טענת שיווק ישיר שהשימוש שעשתה בסימן המסחר של אפולו נעשה בתום לב ודחה את טענת אפולו כי יש לראות בשיווק ישיר כמי שלא נקטה באמצעים סבירים כדי למנוע את השגגה שהובילה להפרת סימנה של אפולו.
עם זאת, נפסק כי אין בכך כדי לשנות מהקביעה לפיה השימוש שעשתה שיווק ישיר בסימן המסחר של אפולו מהווה הפרה בהתאם לפקודה. ההלכה בעניין זה נקבעה בע"א 715/68 פרו-פרו ביסקוויט (כפר סבא) בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד כג (2) 43, 48 (1969), שם נקבע:
"ישנה הפרה אף שהמפר אינו יודע על קיומו של הסימן של זולתו אותו הוא מחקה או מפר בלא יודעין, ודי בה כדי לזכות את התובע שנפגע על ידה לסעדים הרגילים הניתנים במקרה זה…".
פיצוי בגין הפרת סימן מסחר בתום לב (תביעת אפולו)
למרות שנמצא כי בוצעה הפרה של סימן המסחר על-ידי שיווק ישיר, בית המשפט החליט כי אין לחייב את שיווק ישיר בפיצוי כספי לאפולו בגין ההפרה וזאת מאחר ולאפולו לא נגרם נזק כתוצאה מההפרה.
עוולת גניבת עין (תביעת אפולו)
אפולו טוענת כי הפצת התיק המועתק על-ידי שיווק ישיר, והטבעת סימן המסחר של אפולו עליו, יצרו חשש סביר כי הצרכנים אשר קיבלו את התיקים יוטעו לחשוב כי התיקים המפרים הינם תיקים של אפולו. לטענת אפולו, חשש זה להטעיית הצרכנים, יחד עם המוניטין שצברו מוצריה של אפולו, מקיימים את יסודותיה של עוולת גניבת עין.
סעיף 1(א) לחוק העוולות המסחריות קובע:
"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
עוולת גניבת עין נועדה להגן על התובע מפני פגיעה בזכותו הקניינית במוניטין שרכש כתוצאה ממצג שווא של הנתבע. על פי ההלכה יש צורך להוכיח קיומם של שני יסודות מצטברים: המוניטין שרכש התובע, והחשש הסביר להטעיה של הציבור כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה שירות או נכס של התובע.
לשם קביעת קיומו של חשש סביר להטעיה כאמור, יש לקיים את "המבחן המשולש" שיסודותיו הם: (א) המראה והצליל; (ב) סוג הסחורה וחוג הלקוחות; (ג) שאר נסיבות העניין.
מבחן המראה והצליל – מהותו של מבחן זה, שהוא העיקרי מבין המבחנים, הינה השוואת החזות של שני המוצרים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. בענייננו, אכן קיים דמיון בין התיק הסיני אותו סיפקה אפולו לאגד בשנת 2009 לבין התיק הסיני המשופר אותו סיפקה שיווק ישיר לאגד בשנת 2010. עם זאת, קיים שוני נראה לעין בין התיקים. שוני זה בין התיקים בלט לעין עת הוצגו התיקים בבית-המשפט, וברי כי הם היו בולטים אף בעיני צרכנים סבירים.
אשר למבחן חוג הלקוחות- במסגרת המבחן נבחנת השאלה כיצד משפיעה זהותם של הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה ביחס למוצר. נקבע בפסיקה כי ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן, כך פוחתת סכנת ההטעיה. הלקוחה בעניינו היא אגד, אשר רכשה את התיק הסיני בשנת 2009 בלבד. ברי כי בנסיבות העניין לא היה כל חשש להטעיית אגד, שכן היא בחרה במודע להתקשר עם שיווק ישיר חלף ההתקשרות עם אפולו, ולפיכך ידעה מי עומד מאחורי המוצר אותו רכשה.
נפסק כי אין חשש ממשי להטעיה, ועל כן אין עוד צורך להכריע בשאלה האם לאפולו מוניטין בתיק נשוא התובענה, אם לאו מאחר והתנאים להוכחת העוולה הינם מצטברים ודי בכך שחלקו אינו מתקיים.
למעלה מן הצורך, יצוין כי על פני הדברים, נפסק כי לא נראה שלאפולו ולסימן המסחר שלה יש מוניטין מובהק בתיקים נושא התובענה, באופן שסימן המסחר או עיצובו של התיק זכו להכרה אצל קהל לקוחות, שמייחס חשיבות לכך שהתיק שנרכש שייך לאפולו ולא למשווק או ליצרן אחר. בית המשפט דחה את הטענה כי עצם השימוש בתיק הסיני ובסימן המסחר של אפולו על-ידי שיווק ישיר מצביע על קיומו של מוניטין לאפולו, וזאת לאור קביעת בית המשפט כי עיצוב התיק הסיני המשופר נעשה לבקשת אגד, והטבעת סימן המסחר נעשתה בשל טעות.
מטעמים אלה, דין הטענה בדבר ביצוע עוולת גניבת עין על-ידי שיווק ישיר- להידחות.
עוולת עשיית עושר ולא במשפט (תביעת אפולו)
אפולו טוענת כי דגם התיק המופיע בקטלוג מוצריה ואשר אותו בחרה אגד לספק לקייטנים, הוא דגם שעוצב באופן ייחודי ומקורי על-ידי אפולו, באמצעות המעצב שי סויסה. הספקת דגם זה לאגד על-ידי שיווק ישיר שנה לאחר מכן, תוך שימוש בסימן המסחר של אפולו על גבי התיק, הביאה להתעשרות שיווק ישיר שלא כדין, שכן שיווק ישיר חסכה את עלויות העיצוב ונהנתה מעיצובו ומהמוניטין אותו צברה אפולו בגינו.
על התובע בעילת עשיית עושר ולא במשפט להוכיח כי הנתבע קיבל שלא על פי זכות שבדין טובת הנאה, שבאה לו מהתובע (סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979).
בהתאם להלכת א.ש.י.ר ולפסיקה שבאה בעקבותיה, חיקוי והעתקה כשלעצמם אינם מבססים חובת השבה בהתאם לדיני עשיית עושר, ויש צורך להצביע על "יסוד נוסף" בעל מטען ערכי שלילי המתלווה לחיקוי או להעתקה.
לאחר בחינת הראיות, נפסק כי לא הוכחו יסודות עילה זו.
נפסק כי שיווק ישיר לא התעשרה על חשבון אפולו. בנוסף נפסק כי לא מתקיים בעניינו "היסוד הנוסף" שהינו תנאי להקמת העילה, וזאת בשים לב לכך שהשימוש בדגם אותו עיצבה אפולו לא נבחר על-ידי שיווק ישיר במטרה ליהנות שלא כדין ממאמציה ומהשקעתה של אפולו. הבחירה בדגם נעשתה על-ידי אגד, ששינתה מעיצוב הדגם המקורי בהתאם לרצונה, ואשר רצתה ליהנות מעיצוב דומה גם בשנה לאחר מכן.
זכויות יוצרים בתמונות ולקט תמונות (תביעת שיווק ישיר)
בית המשפט קיבל את טענת שיווק ישיר להפרת זכויות יוצרים בתמונות בהן מוצגים מוצרים מסחריים- חולצות וג'קטים מפליז, וכן בלקטים של התמונות, אשר מורכבים ממספר תמונות של חולצות מדגם זהה אך בצבעים שונים, כאשר התמונות מסודרות אחת מאחורי השנייה באופן מדורג. התמונות והלקטים הוכנו לצורך הפקת קטלוג 2009 הכולל את מוצריה השונים של שיווק ישיר.
בהתאם לחוק ולהלכה הפסוקה, צילום וכן לקט צילומים יכולים להיות מושא זכות יוצרים. כמו כל יצירה אחרת, על יצירת צילום לקיים את דרישת החוק בדבר מקוריות היצירה כתנאי להגנה על הזכויות ביצירה. לקט תמונות עשוי אף הוא לעמוד בדרישת המקוריות, כאשר המקוריות מתבטאת בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים בו (סעיף 4(ב) לחוק).
דרישת המקוריות נבחנת על פי שני מבחנים עיקריים- מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות.
הפסיקה הכירה גם בצילום שאינו עומד בסטנדרטים אומנותיים, כצילום החוסה תחת הגנת זכויות יוצרים. גם אם אין לצילום ערך אומנותי מיוחד, די במאמץ ובכישרון הכרוכים בסידור ועריכה של הנושא המופיע באותם צילומים כדי להקנות זכות יוצרים בהם. קביעה דומה נעשתה בפסיקה גם ביחס לצילום של מוצר מסחרי.
בחינת התמונות והקטלוג נשוא התובענה, וכן העדויות השונות בדבר הליך הפקתם, מובילה למסקנה כי התכנים נשוא התובענה מקיימים את מבחן ההשקעה ואת מבחן היצירתיות.
הבחירה בתאורה המתאימה ובזווית הצילום; האופן בו עובדו התמונות והלקטים לאחר הצילום; והאופן בו הם הוצגו לבסוף בקטלוג- כל אלה הם יסודות מקוריים ויצירתיים, פרי עמלם והשקעתם של עובדי שיווק ישיר.
זכויות יוצרים ביצירה מוזמנת (תביעת שיווק ישיר)
מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת לשאלה למי שייכות זכויות היוצרים בתכנים נשוא התובענה. בעוד שיווק ישיר סבורה כי זכויות היוצרים שייכות לה, באשר התמונות והלקטים הם פרי עמל של עובדיה, וכן נוצרו כיצירה מוזמנת לבקשתה, אפולו סבורה כי זכויות היוצרים בתמונות המקוריות שייכות לעמיחי ארליך, אשר צילם את התמונות. לטענת אפולו, היות ואין לשיווק ישיר זכות בתמונות המקוריות שצולמו, הרי שאין לה זכות אף ביצירות הנגזרות.
בית המשפט פסק כי זכויות היוצרים בתמונות ובלקטים אשר הופיעו בקטלוג 2009 של שיווק ישיר, ולאחר מכן בקטלוג 2010 של אפולו, שייכות לשיווק ישיר.
אשר לבעלות בתמונות המקוריות שצולמו על-ידי הצלם ארליך, בהתאם לדין החל בנסיבות המקרה, זכות היוצרים בתמונות שייכת לשיווק ישיר.
נפסק כי הקביעה למי שייכת זכות היוצרים בתמונות המקוריות- למזמין (שיווק ישיר) או לצלם היוצר (מר ארליך), תוכרע בהתאם לחוק זכות יוצרים, 1911 – "החוק הישן" (החוק שהיה בתוקף עד 2007).
סעיף 5(1) לחוק הישן קובע: "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה…". בהתאם לסעיף זה, הכלל הוא שהבעלות הראשונית בזכות היוצרים ביצירה שייכת ליוצר. עם זאת, יש לכלל זה מספר חריגים, שהרלוונטי בעניינו מופיע בסעיף 5(1)(א) לחוק הישן, הקובע:
"… היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים".
כלומר, יצירת צילום שהוכנה לפי הזמנה ובתמורה, שייכת למי שהזמין את הנגטיב, ולא ליוצר או לצלם.
בענייננו, אין חולק כי התמונות הוזמנו על-ידי שיווק ישיר, וכי לצלם ארליך שולמה תמורה עבור צילום התמונות.
זכויות יוצרים ביצירה של עובד (תביעת שיווק ישיר)
אשר ליצירות הנגזרות- התמונות והלקטים אשר הופיעו בקטלוג שיווק ישיר לשנת 2009- אלה עוצבו על-ידי בושמת רוזנצוויג – עובדת של שיווק ישיר, אשר החלה לעצבם בחודש דצמבר 2008 (מועד תחולה של החוק החדש).
בהתאם להוראת סעיף 34 לחוק זכות יוצרים 2007 – החוק החדש, מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על-ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת.
על כן נפסק בהתחשב בכך שהגב' רוזנצוייג שימשה עובדת של שיווק ישיר, שהיצירות נוצרו במסגרת עבודתה על קטלוג שיווק ישיר, ולא נטען כי הוסכם אחרת בין הצדדים, יש לקבוע כי אף הזכויות בתמונות ובלקטים נשוא התובענה שייכות לשיווק ישיר.
הפרת זכות יוצרים (תביעת שיווק ישיר)
אפולו טוענת כי השימוש שנעשה בתמונות הינו שימוש מורשה, ולפיכך על אף העתקת התמונות, אין לקבוע כי מדובר בהפרת זכויות יוצרים. שיווק ישיר טוענת מנגד כי אכן אישרה לאפולו לעשות שימוש בתמונות, אולם מדובר בהרשאה מצומצמת ביותר שנועדה לקדם את מכירות מוצריה של שיווק ישיר בלבד. מעבר לכך, ההרשאה ניתנה ביחס לתמונות בלבד ולא ביחס ללקטים.
בית המשפט דחה את טענת אפולו לפיה ניתנה לה רשות לעשות שימוש חופשי בתמונות המופיעות בקטלוג.
הוכח כי בוצעה העתקה של תמונות ולקטים אשר הופיעו בקטלוג 2009 של שיווק ישיר על-ידי אפולו, במסגרת הקטלוג שהוציאה בשנת 2010, וכן במסגרת אתר האינטרנט בבעלותה.
מספר ההפרות (תביעת שיווק ישיר)
בכתב התביעה ובסיכומיה עתרה שיווק ישיר כי יפסק לטובתה פיצוי על פי ההנחה כי כל תמונה שהועתקה מהווה מעשה הפרה נפרד, וכי העתקת הקטלוג מהווה מעשה הפרה נוסף. לגישתה, יש לקבוע כי בוצעו 8 הפרות בזכויות שיווק ישיר על-ידי אפולו, שכן הופרו הזכויות ב-7 תמונות ובקטלוג (המהווה לכשעצמו יצירה).
סעיף 56(ג) לחוק זכויות יוצרים קובע: "לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת". קיימות דעות שונות בשאלה מהי הפרשנות הראויה של סעיף זה, והאם יש לראות בהפרות של זכויות ביצירות שונות, הנעשות במהלך אירוע יחיד, כמסכת אחת של הפרות. בפסק-דינו של כב' השופט זילברטל בת"א (מחוזי י-ם) 3560/09 ראובני נ' מפה- מיפוי והוצאה לאור בע"מ (פורסם בנבו, 6.11.2011) ניתנה סקירה מקיפה של הפסיקה והספרות ושל השיקולים הצריכים לעניין, ובהם התכלית ההרתעתית של החוק, שמטרתו להגן על זכויות היוצרים, קידום היצירה המקורית וצמצום ככל הניתן, של כמות ההפרות. במסגרת פסק-הדין נקבע כי הפרת זכות יוצרים ב-15 צילומים שונים שפורסמו בספר אחד, לא תיחשב כהפרה אחת אלא כהפרות אחדות שמספרן הוא כמספר היצירות שהזכויות בהן הופרו.
בדומה לפסק-הדין בעניין מפה, גם בעניינו נפסק כי מדובר במספר הפרות נפרדות, ולא במסכת אחת של מעשי הפרה, וזאת על אף שההפרה כללה פרסום התמונות בעמוד אחד של קטלוג אפולו. כל תמונה בה עשתה אפולו שימוש מפר עוסקת בדגם אחר של חולצות או ג'קטים. בכל צילום של תמונה כאמור נזקק הצלם להשקיע עבודה נפרדת, גם אם דומה בצורתה ובאופן עריכתה. בנוסף, לכל תמונה שהופרה ערך כלכלי עצמאי, באשר היא מפרסמת מוצר שונה. לפיכך נפסק כי שימוש בכל אחד מהלקטים, אשר עוצב באופן אחר ומהווה יצירה נפרדת, יסווג כהפרה נפרדת. בנוסף נפסק כי בפרסום התמונות והלקטים באתר האינטרנט, בנוסף על הפרסום בקטלוג אפולו, עשתה אפולו מספר מעשי הפרה נוספים.
על כן נפסק כי אפולו ביצעה 8 מעשי הפרה.
הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים (תביעת שיווק ישיר)
סעיף 56(א) לחוק זכויות יוצרים קובע כי "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים". סעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים מפרט את השיקולים שבית המשפט רשאי לשקול בקביעת פיצויים לפי החוק, שהם: היקף ההפרה; משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; חומרת ההפרה; הנזק הממשי המוערך שנגרם לתובע; הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה; מאפייני פעילותו של הנתבע; טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; ותום לבו של הנתבע.
בית המשפט קבע לאחר שבחנתי את השיקולים המפורטים בסעיף 56(ב) לחוק, כי יש להתחשב בשיקולים הבאים:
א. בית המשפט לא שוכנע כי נגרם לשיווק ישיר נזק כלכלי של ממש כתוצאה ממעשי ההפרה של אפולו.
ב. כמות המוצרים המפורסמים בקטלוג מוצריה של אפולו ובאתר האינטרנט שלה רבה מאוד. הפרת זכויות היוצרים נעשתה בחלק קטן ממנו בלבד, ובכך יש כדי להפחית מעוצמת ההפרה.
ג. סוג היצירות שהזכות בהן הופרה, תמונות לא מורכבות של מוצר מסחרי וקטלוג מוצרים, אינו מצוי ב"גרעין הקשה" של היצירות, שלהגנתן נועדו דיני זכויות יוצרים. בכך יש כדי להפחית מחומרת ההפרה.
ד. הפצת הקטלוג נעשתה בעותקים רבים לקהל לקוחות פוטנציאלי של שיווק ישיר, וזאת לאורך תקופה ארוכה. בכך יש כדי להחמיר את אופי ההפרה. בנוסף, לאפולו צמח רווח מכך שנהנתה מפרסום מוצרים מבלי שהייתה צריכה לשאת בעלויות הפקתם.
ה. ניתן משקל לחוסר תום הלב של אפולו, אשר הצהירה הצהרות שאינן נכונות בפני בית-המשפט בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים, שבעקבותיהן נאותה שיווק ישיר לוותר על תביעתה.
בשים לב לשיקולים שפורטו, ובהתחשב בתכליתו של הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק כאמצעי הרתעה מפני הפרת זכויות יוצרים, נפסק כי לשיווק ישיר פיצוי בסך 3000 ₪ עבור כל הפרה שבוצעה. בסך הכל סך 24,000 ₪.
