בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 22.6.2015 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 39345-11-14 [פורסם בנבו] (כב' השופטת א' כהן). הבקשה הוגשה על ידי שאול בר נוי כנגד עו"ד עמי סביר וחברת Google (משיבה פורמאלית). הבקשה נדונה בבית המשפט העליון, בפני כבוד השופט צבי זילברטל. ביום 8.3.2016 ניתנה ההחלטה בתיק.
העובדות: בר נוי הינו בעלים ומפעיל של אתר האינטרנט COURT.ORG.IL, באתר זה פורסם פסק דין שגוי אשר לפיו עו"ד סביר הורשע בבית הדין למשמעת וזאת כאשר עו"ד סביר רק ייצג את לשכת עורכי הדין בבית הדין למשמעת.
להלן הפרסום:
ההליכים הקודמים: במסגרת פסק הדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת א' כהן), נדחה ערעורו המבקש והתקבל חלקית ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ח' ינון), שבו נקבע כי יש לקבל את תביעת המשיב נגד המבקש בעילה של פרסום לשון הרע.
תוצאות ההליך: הבקשה נדחית. נפסק כי המבקש יישא בהוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח לכל אחד מהמשיבים.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
בית המשפט במסגרת ערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים
נפסק כי חלק ניכר מטענות המבקש מתייחס לקביעות עובדתיות קונקרטיות בנוגע לחלקו של המבקש באחריות לפרסום כמי שחיבר את הקוד הטכני, ובהמשך – סירובו לשנותו. ככלל, בית משפט זה אינו נוהג להתערב בקביעות מסוג זה, ואף כאן יש לקבל את מסקנת הערכאות הקודמות, לפיה אופן כתיבת הקוד הטכני על-ידי המבקש הוא שהוביל להופעת הפרסום המעוול, כאשר היה ביכולתו של המבקש להסירו או לשנותו בנקל. הצהרתו של המבקש על כך שהיה מוכן לערוך שינוי כאמור בתמורה להסרת התביעה נגדו, מעידה שאכן הכיר באפשרות זו, ולא ברורה טענתו לפיה שינוי הכותרת בקוד הטכני לא הייתה משפיעה על תוצאת החיפוש בגוגל.
פרסום לשון הרע כעוולה מתמשכת
בית המשפט ציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי ניתן להרהר אחר קביעותיהן של הערכאות הקודמות לפיהן הפרסום המעוול הוא בגדר "עוולה מתחדשת", באופן שמועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות נפתח מדי יום מחדש, אם כי אפשרות זו אינה בלתי סבירה.
כנגד קביעה זו ניתן לסבור, כי ביצוע העוולה הושלם במועד שבו לשון הרע פורסמה לראשונה במנוע החיפוש, וכי העובדה שהפרסום נצפה מאז בכל פעם שמבצעים חיפוש בגוגל, אינו בגדר פרסום חדש, אלא עיון נוסף בפרסום קיים (כשם שעוולת לשון הרע בגין פרסום בספר מתגבשת במועד פרסום הספר ואינה מתחדשת כל אימת שמעיינים בו).
מאידך גיסא, ניתן לטעון כי, בענייננו, כל חיפוש בגוגל "יוצר" מחדש את הפרסום.
השאלה באלו הקשרים ונסיבות ראוי לסווג עוולה כ"עוולה נמשכת" (אם כ"עוולה מתחדשת" ואם כ"עוולה מתארכת" בלשונו של ישראל גלעד במאמרו "התיישנות בנזיקין – הצעה לשינוי החוק" משפטים יט 81, 99 (1989)), אינה פשוטה כל עיקר, ונוגעת ליחס שבין מהות הערכים המוגנים מכוח העוולה העומדת על הפרק, ועילות התביעה שזו עשויה להקים בנסיבות, לבין חשיבות השיקולים העומדים ביסודו של מוסד ההתיישנות. כאשר עסקינן בעוולת לשון הרע שנגרמה בשל פרסום באינטרנט, מורכבותה של השאלה אף גוברת נוכח המאפיינים המיוחדים של פרסומים מסוג זה ודרכי החשיפה אליהם.
בפרשה שלפנינו, נפסק כי: אין חשד שהגשת התביעה נעשתה בחלוף תקופת ההתיישנות, ומשכך לא נזקק בית המשפט להכריע בשאלה עקרונית זו.
למי אחריות להסיר פרסום פוגעני?
נפסק כי מעת שנודע למבקש, עם פנייתו של המשיב אליו, כי החומר שפרסם באתרו "השתקף" במנוע החיפוש באופן שנוצר פרסום המהווה לשון הרע, התגבשה אחריותו כאמור.
בהקשר זה ייבחן כל מקרה לגופו, כאשר יובאו בחשבון חלקו של בעל האתר בשרשרת הסיבתית, טיבו של התוכן התורם לנזק אשר מופיע באתר, נכונותו של בעל האתר לפעול לצמצום הנזק או מניעתו, ויכולתו האפקטיבית לעשות כן.
במקרה דנא, כיוון שהמבקש סירב להיענות לבקשת המשיב ולתקן את הכתוב באתרו באופן שימנע את המשך הופעת הפרסום המעוול, אף-על-פי שביכולתו היה לעשות כן בקלות רבה וללא עלות כלשהי מצדו, הוא נעשה לחייב בנזקיו של המשיב.
בידי המבקש נמצא המפתח להסרת הפרסום המזיק, ומשעה שתשומת ליבו הופנתה לקיומו, היה עליו להסירו, גם אם התוצאה המזיקה נגרמה כתוצאה מהשילוב שבין הילוכו של המבקש לבין אופן פעולת מנוע החיפוש של גוגל; במיוחד שלא היתה בפי המבקש כל טענה ממשית מדוע לא יעשה כן.
נפסק כי מעשיו או מחדליו של המבקש אינם מוצדקים ועולים, בכל מקרה, כדי התרשלות (למצער, סירובו להסיר את הפרסום המעוול לאחר שהתבקש לעשות כן).
