הליך ערעור שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת שרה דותן. ביום 19.01.23 ניתן פסק הדין.
הצדדים: המערערות: 1. תנועת מכבי ישראל 2. חברת מכבי תל-אביב כדורגל בע"מ; המשיבים: 1. קרנקורס ביגוד בע"מ 2. איתן קרנקורס.
העובדות: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (ת"א 67861-01-19), לפיו נדחתה תביעת המערערות לקבלת פיצויים ללא הוכחת נזק.
המערערת 1 היא בעלת סימני מסחר הרשומים בישראל, אשר הינם, לטענות המערערות, סימני מסחר מוכרים היטב של המערערת 2.
בין הצדדים התקיים בעבר הליך בבית המשפט המחוזי מרכז אשר הסתיים בהסדר שנתן תוקף לצווי מניעה זמניים שניתנו בראשית ההליך. לפי ההסדר, המשיבים נדרשו לחדול באופן מוחלט ומידי מייצור, שיווק, מכירה, הפצה, הצעה למכירה ושימוש, בכל אופן שהוא, של מדי קבוצת הכדורגל מכבי תל אביב בצבעים צהוב-כחול. עם זאת, ההחלטה בהליך זה קבעה גם כי לא יכולה להיות מניעה לייבא ולשווק חולצות כדורגל בצבע צהוב-כחול, בעיצוב העדכני כמו של הקבוצה עצמה, ולא יכולה להיות מניעה להדביק על החולצה איור של כדורגל בתוך עיגול באזור הלב, אך מצד שני אין לחבר אלמנטים שבהצטברותם גורמים להטעיה.
בחודש דצמבר 2018, נשלחה למערערות הודעה כי אגף המכס עיכב טובין שיובאו לארץ בידי המשיבים, החשודים כמפרים את זכויות המערערת 1 בסימן המסחר הרשום. המערערות אישרו כי הטובין שעוכבו נחזים כמפרים את הסימן הרשום, שילמו את הערבות הנדרשת ופנו לבית המשפט המחוזי מרכז בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. בבקשה טענו המערערות כי הטובין שעוכבו מפרים את צווי המניעה שניתנו על ידי בית המשפט בהליך הראשון. בהסכמת הצדדים, אשר קיבלה תוקף בהחלטת בית המשפט המחוזי, הושמדו הטובים במימון המשיבים.
לצד בקשה זו, בחודש ינואר 2019 הגישו המערערות תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בהמשך הוחלט כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית משפט השלום והתיק הועבר לבית משפט השלום בתל אביב. בית משפט השלום קבע כי מדובר בתביעה תיאורטית אשר אינה מזכה את המערערות בפיצויים מכוח סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות. מאחר שהטובין הושמדו ולא שווקו או נמכרו, בית משפט השלום עמד על הקושי לאמוד את היקף ההפרה, משך זמנה, חומרתה וקבע כי בשל השמדתם המיידית של הטובין לא נגרם נזק כספי למערערות או רווח כלשהו שצמח למשיבים. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי אין הצדקה לחייב את המשיבים בפיצויים ללא הוכחת נזק.
במסגרת הערעור לבית המשפט המחוזי, המערערות טענו כי בית משפט השלום שגה בקביעתו לפיה המערערות אינן זכאיות לפיצויים משום שלא הוכח נזק. הן טענו כי היה מקום להורות על פיצויים על מנת להרתיע את המשיבים אשר לדבריהן הם "מפרים סדרתיים" ולשם כך, לא ניתן להסתפק בהוצאות דמי האחסון של הטובין והשמדתם על ידי המשיבים.
כמו כן, המערערות טענו כי הן ביקשו גם סעד של צו מניעה רחב נגד המשיבים, אשר בית משפט השלום התעלם ממנו. הן טענו כי בית המשפט פטר את עצמו מלדון בשאלת הדמיון המטעה בין הטובין שהושמדו לבין סימני המסחר שלהן.
לאור האמור לעיל, המערערות ביקשו שיוענקו להן מלוא הסעדים שנתבעו וביניהם גם צו המניעה המבוקש.
תוצאות ההליך: הערעור נדחה בלא צורך בתשובת המשיבים מכוח הסמכות שניתנה לבית המשפט לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. נקבע כי לא נפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא שלא לחייב את המשיבים בפיצויים בלא הוכחת נזק. משלא נתבקשה תשובת המשיבים, לא ניתן צו להוצאות.
בקשת רשות ערעור לעליון: על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לעליון רע"א 2334/23, ביום 23.3.2023 ניתן פסק דין בעליון על ידי השופט סולברג אשר דחה את הבקשה נקבע כי: "המקרה אינו מציף שאלה משפטית כללית ועקרונית, החורגת מתחומי הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים; גם חשש שמא נגרם עיוות דין – אינו מתעורר".
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
פיצויים בלא הוכחת נזק
סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות קובע כי פיצוי בלא הוכחת נזק נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. השיקולים אותם בית המשפט נדרש לשקול בקביעת פיצויים בלא הוכחת נזק במקרה של עוולת גניבת עין, פורטו בעניין ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, נט(1) 873 (2004). בעניין זה נקבע כי שני עיקרים עומדים בבסיס הסעיף 13(א): (1) היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין; ו- (2) הרצון להרתיע מעוולים בכוח. כמו כן, נקבע כי רשימת השיקולים אותם ישקול בית המשפט בבואו לקבוע את גובה הפיצויים בהתחשב ברציונלים אלה, אינה סגורה. בין היתר, בית המשפט נדרש להתחשב בעוצמת ההפרות, במספרן ומשכן, באשם של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר וכדומה.
בית המשפט קמא מצא שהטובין הושמדו עוד בשלב הכניסה לישראל ולא הגיעו לשווקים. לאור זאת, ניתח בית המשפט קמא את השיקולים למתן פיצויים בלא הוכחת נזק וקבע כי אין הצדקה לפיצוי. בית המשפט קמא התייחס גם לרציונל ההרתעתי שבסעיף 13(א) וקבע כי העובדה שלמשיבים נגרם נזק כספי מהווה הרתעה, מאחר שהם רכשו את הטובין ונאלצו להשמידם לפני שמכרו אותם וכן שילמו את דמי אחסון הטובין במכס ועלויות השמדת המוצרים.
בית המשפט המחוזי קבע כי צדק בית המשפט קמא בהחלטתו שלא לפסוק פיצויים, לאור הנסיבות העובדתיות. ראשית, נודע למערערות על תפיסת הטובין במכס בשלב מוקדם ומבלי שקדמו לכך פעולות כלשהן מצידן, ובהסכמת הצדדים הטובין הושמדו, מלבד דוגמה אחת שנמסרה למערערות. כמו כן, על אף דחיית התביעה לא הוטלו על המערערות הוצאות.
בית המשפט המחוזי קבע כי בית המשפט קמא נימק את החלטתו שלא לפסוק פיצויים כראוי ולכן אין מקום להתערב בכך.
צו המניעה
בית המשפט המחוזי הסביר כי צו המניעה שהוטל בהליך הראשון עודנו בתוקף. בנוסף לצו שניתן בהליך הראשון, ביקשו המערערות מבית המשפט קמא ליתן צו מניעה קבוע חדש, שיורה למשיבים וכל הבאים בשמם או הפועלים מכוחם להימנע משימוש כלשהו בסימני המסחר של התובעת 2 ו/או בכל סימן הדומה להם עד כדי הטעיה. בית המשפט המחוזי הסביר כי לא הובהר מדוע יש צורך בצו נוסף, ולא הוכח כי ההפרה נעשתה על ידי מי שפועל מטעם המשיבים.
מכיוון שאין חידוש ממשי בצו המניעה המבוקש לעומת צו המניעה הקבוע שניתן בהליך הראשון, בית המשפט המחוזי קבע שהסעד שיצמח ממתן צו המניעה המבוקש אינו נדרש.
בית המשפט המחוזי הדגיש כי ההסכמות שהתקבלו במסגרת ההליך של ביזיון בית המשפט מהוות הודאה בכך שהטובין שעל השמדתם הוסכם, מפרים את הצו ואין צורך לחזור על קביעה זו.
