הליך שנדון בבית משפט השלום בחדרה, בפני השופטת יפעת אונגר ביטון. ביום 10.09.22 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים: – התובע: שרון צרפתי; הנתבעת: אורות 2000 עיצובים בע"מ.
העובדות: התובע (שרון צרפתי), הינו צלם במקצועו, הוא הוזמן על ידי מעצבת לצלם פרויקט אדריכלי במסגרתו הוצגו וצולמו גופי תאורה שייצרה הנתבעת (אורות 2000 עיצובים בע"מ).
התובע טען כי הנתבעת עשתה שימוש בשש מהתמונות שצילם עבור הפרויקט ופרסמה אותן באתר שלה, מבלי לקבל את רשותו ומבלי שנתנה לו קרדיט.
התובע הגיש תביעה לבית משפט השלום בחדר ועתר לפיצויים ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪, בהתאם לסעיף 56 לחוק זכות יוצרים.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נקבע כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים ואת הזכות המוסרית של התובע בצילומים. בית המשפט קבע כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 9,000 ₪ בגין הפרת הזכות הכלכלית וכן פיצוי בסך 1,800 ₪ בגין הפרת זכותו המוסרית. נוסף על אלה, הנתבעת תישא בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
יצירה מוגנת
סעיף 4(א) לחוק זכות יוצרים מגדיר באילו יצירות יש זכות יוצרים: "זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".
"יצירה אומנותית" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כדלקמן: "לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית ובכלל זה (typeface)".
גם בפסיקה נקבע כי צילום נכנס תחת הגדרת יצירה שיש בה זכות יוצרים. לפיכך, בית המשפט קבע כי הצילומים הם יצירות מוגנות.
בית המשפט הסביר כי יש לעמוד על האבחנה בין הצילומים, שהינו היצירות נושא התביעה, לבין גופי התאורה המתועדים בהם, שלטענת הנתבעת גם הן יצירות מוגנות. בית המשפט קבע כי טענה זו של הנתבעת מקומה בהליך נפרד, ככל שתמצא לנכון לפתוח הליך כזה כנגד מי שהפר את זכות היוצרים שלה באותם גופי תאורה. הנתבעת טענה כי התובע הוא זה שצילם "ללא רשותה" את גופי התאורה ובכך הוא זה שהפר את זכויות היוצרים שלה. עם זאת, הנתבעת לא הגישה תביעה שכנגד. בית המשפט הסביר כי בהיעדר תביעה מצד הנתבעת, בית המשפט אינו נדרש לשאלה האם גופי התאורה הם יצירה מוגנת, משום שאינה רלוונטית להכרעה בהליך זה.
הבעלות בזכות היוצרים
מדובר ביצירה מוזמנת – מחלוקת כי המעצבת הזמינה את התובע לצלם את הפרויקט.
סעיף 35 לחוק זכות יוצרים קובע כי "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".
הנתבעת ביקשה ליישם את סעיף 35(א) באופן שגוי, בהתבסס על הסברה שהיצירה המוזמנת היא הפרויקט, וכבחלק ממנו גם גופי התאורה. בית המשפט הסביר כי ייתכן שהפרויקט לרבות גופי התאורה הוא יצירה שנוצרה לפי הזמנת בעל הנכס שעוצב, אך תביעה זו עוסקת בצילומים ולא בעיצוב כשלעצמו. הצילומים הוזמנו מהתובע, אך אין בכך כדי לקחת ממנו את העלות בזכות היוצרים, משום שעל פי החוק היוצר הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה מוזמנת. בית המשפט קבע כי במקרה זה לא הוכח כי הוסכם אחרת בין התובע למעצבת.
מנהל הנתבעת העיד שהנתבעת פרסמה את הצילומים באתר האינטרנט, שנה לאחר שפורסמו בעמוד הפייסבוק של המעצבת ולאחר שהנתבעת ביצעה "שיתוף" בעמוד שלה. הוא טען שאך החד לא התלונן בפני הנתבעת על השיתוף. כמו כן, הוא טען כי בפרסום המעצבת לא היתה אינדיקציה לזיקה של התובע לצילומים. המעצבת הזכירה בפרסום את כל הגורמים שהיו מעורבים בפרויקט מלבד התובע. הנתבעת לא צירפה תיעוד של פרסום המעצבת על מנת לתמוך בגרסה זו, אך עדות המנהל לא נסתרה בנקודה זו.
בית המשפט הסביר כי פרסום הצילומים בעמוד הפייסבוק של המעצבת אין משמעו שהתובע העניק לה את זכות היוצרים, גם לא במשתמע. הנתבעת היא הטוענת להעברת זכות היוצרים מהיוצר אל המזמינה ולכן עליה הנטל להוכיחה. בית המשפט קבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל זה, מכיוון שלא הביאה, ולו צל של ראיה, להוכחת הטענה. בנסיבות אלה, ניתן להחיל את הכלל לפיו צד הנמנע מלהביא ראיה במשפט, ללא מתן הסבר, חזקה שזו היתה משמשת לחובתו. ההימנעות מזימון המעצבת להעיד בבית המשפט, למרות שהיא יכולה הייתה בקלות לאשר את טענות הנתבעת, עומדת לחובתה.
רישיון שימוש בצילומים
התובע העיד כי נתן למעצבת רישיון להשתמש בצילומים ולפרסמם. בנתבעת טענה כי בהתאם לסעיף 37 לחוק זכות יוצרים, מתן רישיון טעון הסכם בכתב, ומאחר שהתובע לא הציג הסכם כזה, הוא לא הוכיח את טענתו. לפיכך, לטענת הנתבעת, לא ניתן רישיון, או שניתן שלא כדין, ולכן על התובע להפנות טענותיו אל המעצבת ולא אל הנתבעת. בית המשפט דחה טענה זו. בית המשפט הסביר מפר זכות יוצרים אחד אינו פוטר מאחריות מפר אחר. לכן, גם אם המעצבת הפרה את זכות היוצרים של התובע, הנתבעת אינה פטורה מאחריות לפרסום המפר שלה. כל מי שהפרו את זכות היוצרים שלו זכאי לבחור אם לתבוע את המפרים, או מי מהם.
יתר על כן, בית המשפט הסביר כי על פי סעיף 37 לחוק, רק מתן רישיון ייחודי, המונע מבעל הזכות להרשות לאחר לבצע את הפעולה לשמה ניתן הרישיון הייחודי, טען מסמך בכתב. במקרה זה, התובע לא טען למתן רישיון ייחודי, ולכן אינו נדרש למסמך בכתב. לכן, לפי החורף זכויות היוצרים בצילומים שייכת לתובעף גם אם נתן רישיון שימוש למעצבת.
בעל הזכות המוסרית
בתובע טען כי מלבד זכות היוצרים, נפגעה גם זכותו המוסרית.
סעיף 45 לחוק קובע למי שייכת הזכות המוסרית: "(א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה…; (ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".
מכיוון שהתובע הוא בעל זכות היוצרים, כפי שקבע בית המשפט, אזי הזכות המוסרית בצילומים שייכת לו בלעדית.
הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית
זכות היוצרים מעניקה לבעליה את הזכות הבלעדית לעשות ביצירה שימוש ו/או לאפשר לגביה שימוש מן השימושים במפורטים בסעיף 11 לחוק. סעיף 47 לחוק קובע שמי שעשה פעולה מהפעלות המפורטות בסעיף 11, ללא רשותו של בעל זכות היוצרים, הפר את זכות היוצרים, אלא אם מדובר בפעולה מותרת.
התובע טען כי הנתבעת פרסמה את הצילומים באתר האינטרנט הפרטי שלה, מבלי לבקש את רשותו ואישורו לכך, ומבלי לתת לו קרדיט עליהם. הנתבעת לא חלקה על טענה זו.
הזכות המוסרית מוגדרת בסעיף 46 לחוק: "זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר – (א) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (ב) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
טענת בתובע לעניין הפגיעה בזכותו המוסרית, התמקדה בנושא בקרדיט בלבד, כלומר, קריאת היצירה בשמו, ולא נטען כי הנתבעת פגמה בצילומים או כיוצא בזה. הנתבעת גם לא הכחישה כי לא נתנה לתובע קרדיט בפרסום. היא טענה כי לא ידעה שהתובע הוא שצילם את הצילומים, והעתיקה אותם כפי שהם מעמוד הפייסבוק של המעצבת.
הגנות
סייגים לתחולה לעניין פיצויים ללא הוכחת נזק
הנתבעת טענה כי היא עומדת בתנאי סעיף 56א לחוק, הקובע סייגים לתחולה לעניין פיצויים ללא הוכחת נזק: "(א) הוראות סעיף 56 לא יחולו על אדם שהעמיד לרשות הציבור ברשת האינטרנט יצירה אמנותית שהועמדה קודם לכן לרשות הציבור או שהרשה לאחר להעמיד לרשות הציבור יצירה כאמור, ובלבד שהתקיימו כל אלה: (1) המפר חדל מההפרה בתוך זמן סביר לאחר שקיבל הודעה מבעל הזכות או מי מטעמו בדבר ההפרה; (2) היצירה לא הועתקה מקטלוג, שמטרתו מכירה של היצירות הכלולות בו או מתן רישיון לשימוש ביצירות הכלולות בו, שהועמד לרשות הציבור ברשת האינטרנט; (3) התקיים אחד מאלה: (א) הפרת הזכות כאמור לא הייתה למטרה מסחרית; (ב) המפר הוא עמותה…".
סעיף 56א לחוק מקנה פטור מתשלום פיצויים בהתקיים שלושה תנאים מצטברים. כלומר, מספיק שאחד התנאים אינו מתקיים, על מנת שהנתבעת לא תזכה בפטור. התנאי הראשון הוא שהנתבעת הסירה את הצילומים מאתר האינטרנט שלה תוך זמן סביר לאחר שקיבלה הודעה מהתובע לגבי ההפרה. הנתבעת טענה שהסירה את הצילומים מהאתר שלה עם פניית התובע. טענה זו לא נסתרה על ידי התובעה ולכן בית המשפט קבע כי תנאי זה התקיים.
התנאי השני הוא שהיצירה לא הועתקה מקטלוג שמטרתו מכירת היצירות הכלולות בו, או מתן רישיון לשימוש ביצירות הכלולות בו. בית המשפט הסביר כי אין חולק שהתמונות הועתקו מעמוד הפייסבוק של המעצבת ולא מקטלוג. בית המשפט קיבל את עמדת הנתבעת לפיה הפרסום בעמוד המעצבת ועד להציג את הפרויקט ולא למכור את הצילומים. לכן בית המשפט קבע שגם התנאי השני מתקיים.
לגבי התנאי השלישי, הנתבעת טענה כי הפרסום לא נועד לתכלית מסחרית. היא טענה כי הפרסום נעשה בתום לב ולא למטרת רווח כספי. בית המשפט לא קיבל את טענת הנתבעת. בית המשפט הסביר כי אין חולק שהנתבעת מקיימת עסק מסחרי של עיצוב, שיווק ומכירה של גופי תאורה. פרסום גופי התאורה שלה כחלק מפרויקט אדריכלי, ובאתר האינטרנט שהיא מנהלת, הוא פרסום למטרה מסחרית לכל גבר ועניין. מנהל הנתבעת אישר בעדותו כי המטרה היתה לפרסם את עצמו. בית המשפט קבע כי פרסום כזה אינו פרסום אישי אלא פרסום עסקי. כמו כן, לא ברור כיצד פרסום צילום של עיצוב אדריכלי מפרסם את המנהל אישית, כאשר בצילום לא מופיע דבר הקשור במנהל אישית, והקשר היחיד אליו הם גופי התאורה שמייצרת הנתבעת. בנסיבות אלה, בית המשפט קבע כי התובעת אינה זכאית ליהנות מהגנת סעיף 56א לחוק.
הגנת "מפר תמים"
הנתבעת טענה גם להגנת "מפר תמים" בהתאם לסעיף 58 לחוק זכות יוצרים: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
הנתבעת טענה שהוצג לפניה מצג, בפרסום המעצבת, לפיו הצילומים הם של המעצבת ופתוחים לשימוש הציבור הרחב, בייחוד כשהנתבעת לקחה חלק בפרויקט.
בית המשפט קבע שהנתבעת אינה בגדר "מפר תמים". הגנת מפר תמים עומדת למי שלא ידע ולא היה עליו לדעת על קיומה של זכות יוצרים ביצירה בה נעשה שימוש. כמו כן, הגנת מפר תמים היא הגנה מצומצמת למקרים חריגים בלבד, למשל כאשר מדובר ביצירות ישנות, שהניתן להניח כי זכויות היוצרים שהן עברו לנחלת הכלל. נטל ההוכחה לקיומה של הגנת מפר תמים מוטלת על הנתבע.
הנתבעת טענה שהמעצבת פרסמה את הצילומים מבלי שציינה שהם צולמו על ידי התובע, וכי זכויות היוצרים בהם שייכות לו, ולכן הסיקה כי מדובר בצילומים הנתונים לרשות בציבור והיא יכולה להשתמש בהם. עם זאת, מנהל הנתבעת הודה שלא בדק עם המעצבת, טרם הפרסום, אם ניתן לפרסם את הצילומים באתר הנתבעת. כמו כן, הוא אישר שכלל לא סבר כי עליו לבקש אישור להשתמש בצילומים.
הנתבעת טענה שמי שכלל את הצילומים באתר הנתבעת היא חברת הפרסום. אך בית המשפט הסביר שאתר האינטרנט הוא של הנתבעת והיא הנהנית מהפרסום. העובדה שבפועל העלאת הצילומים לאתר הנתבעת נעשתה על ידי גוף אחר, שפעל עבור הנתבעת אינה מקנה הגנה לנתבעת.
בית המשפט הסביר כי בתור מפעילת עסק, הנתבעת נכנסת תחת ההגדרה "היה עליו לדעת, משום שכבעלת עסק העובד עם אתר אינטרנט ועמוד פייסבוק, עליה להיות מודעת לכך שהפרסום צילומים שלא צולמו על ידה דורש, לכל הפחות, בירור. הנתבעת יכלה לנקוט פעולה פשוטה, על מנת לברר אם הצילומים מוגנים בזכות יוצרים ובזכות מוסרית אך לא טרחה לעשות זאת. בהתאם לדין, התעלמותה מהאפשרות לקיום זכויות בצילומים שוללת ממנה את הגנת "המפר התמים".
בית המשפט קבע כי לא עומדת לנתבעת הגנת מפר תמים.
גובה הפיצוי
ראשית, בית המשפט בחן האם מדובר בשש הפרות או בהפרה אחת. סעיף 56(ג) לחוק קובע: "… יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת". הנתבעת טענה שמדובר במכלול של צילומים של אותו פרויקט, שהעבודה נערכה במועד אחד, ושכל הצילומים פורסמו על ידי המעצבת כמקשה אחת. בית המשפט קיבל אלמנטים אלה, והדגיש כי מדובר בשתי הפרות: האחת – של זכות היוצרים, והשנייה – של הזכות המוסרית.
סעיף 56(ב) לחוק קובע את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואוו לפסוק פיצויים בגין הפרת חוק זכות יוצרים: "(1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע".
בית המשפט הסביר כי מדובר בצלם אדריכלות שצילם פרויקט אדריכלי, בו צולמו גופי התאורה של הנתבעת. המפרסמת פרסמה את הצילומים בעמוד הפייסבוק שלה, ללא ציון שמו של התובע כצלם הפרויקט. תחילה הנתבעת רק שיתפה את הצילומים בעמוד הפייסבוק שלה, אך תובע טען י לא מצא בשיתוך הצילומים הפרת זכויות היוצרים שלו. זאת, ככל הנראה, מכיוון ששיתוף הפרסום מהווה "קישור" לפרסום המקורי, לו נתן רישיון. כשנה לאחר השיתוף, ומכיוון שלא קיבלה כל תלונה על כך, החליטה הנתבעת לפרסם את הצילומים באתר האינטרנט שלה, מבלי לברר עם המעצבת את מצב הזכויות בצילומים. בית המשפט ציין כי לא ברור האם התנהלותה של הנתבעת נובעת מתמימות או היתממות, אך בכל מקרה העדר בירור מינימלי ופשוט ביותר, מהווה לכל הפחות עצימת עיניים. בית המשפט הסביר כי על הדברים לקבל ביטוי בפסיקת הפיצויים.
מנגד, בית המשפט הסביר לא ניתן לדעת את משך הזמן בו פורסמו הצילומים באתר הנתבעת, וכי לא ברור תוך כמה זמן הוסרו. כמו כן, לא נטען לרווח של הנתבעת כתוצאה מפרסום הצילומים, מכיוון שהיא לא נתבקשה להגיש נתוני חשיפה ו/או נתוני מכירות בתקופת הפרסום. התובע, שבחר לתבוע ללא הוכחת נזק, לא הראה מה הנזק נשגרם לו, פרט לעובדה שנעשה שימוש ביצירותיו ללא רשותו. בתובע טען הנזק שלו הוא לא נזק ספציפי לפרויקט אחד, וכי אם הוא נתקל במקרים כאלה יום אחרי יום אז זה נזק ארוך טווח. בית המשפט הסכים עם טענה זו של התובע, והסביר כי כיום, בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, יוצרים רבים מגלים בדיעבד שימוש ביצירותיהם, ברחבי האינטרנט, מבלי לבקש את אישורם טרם הפרסום, כאשר מדובר בפרנסתם. התובע העיד, כי לו הייתה הנתבעת מבקשת את רשותו לפרסם את הצילומים, היה דורש תמורה בסך 1,500 ₪ + מע"מ.
לאחר שבית המשפט שקל את מכלול השיקולים הנ"ל, הוא קבע כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 9,000 ₪ בגין הפרת הזכות הכלכלית וכן פיצוי בסך 1,800 ₪ בגין הפרת זכותו המוסרית.
