תביעה שהוגשה על ידי רונית רפאל לייטרסדורף וחברת רונית רפאל מדע היופי בע"מ כנגד רונית אלטמן רפאל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 15.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: שתי נשים מכוּנות באותו שם פרטי ושם משפחה, ועוסקות באותו תחום עיסוק. האחת בונה מוניטין נרחב לשׁמה, המבוסס על עסקיה המצליחים, ואף משתמשת בו כמוּתג מסחרי מוּכּר, האחרת מבקשת אף היא לעשות שימוש בשם זה כמייצג את עסקיה, באופן, שלטענת הראשונה נהנה משימוש שלא כדין במוּתג אותו בנתה.
במסגרת דיון בבקשת התובעת לסעד זמני הוסכם בין הצדדים כי: הנתבעת לא תעשה שימוש במישרין או בעקיפין מותג "רונית רפאל".
וכן הוסכם כי בית-המשפט יפסוק, לפי שיקול-דעתו, בנושא סעדים כספיים, וזאת לאחר שיקבל טענות קצרות בכתב מאת עורכי-הדין (אין מדובר בהסכמה למתן פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט).
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעות (ביחד) פיצוי בסך כולל של 40,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבעת , תשלם לתובעות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 11,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הפרת סימן מסחר
התובעות טענו כי הנתבעת עשתה שימוש מפר בסימני המסחר הרשומים שבבעלותה, וכן כי הפרה את סימן המסחר המוּכּר היטב "רונית רפאל".
הנתבעת טענה כי עשתה שימוש בתום-לב בשמה הפרטי, ולפיכך לא ביצעה כל הפרה. כן טענה כי סימני המסחר הרשומים שבבעלות התובעות לא היו בתוקף בעת עשיית הנתבעת שימוש בשם זה.
היקף ההגנה על סימני מסחר מוגדר בסעיפים 46 ו-46א' לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה"] כדלקמן:
"46.(א) רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס.
[…]
46א.(א) סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לענין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לענין טובין מאותו הגדר.
(ב) סימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן גם לענין טובין שאינם מאותו הגדר, אם השימוש בסימן על ידי מי שאינו בעליו עשוי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום, ובעל הסימן הרשום עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור."
פעולה המהווה "הפרה" של סימן מסחר מוגדרת בסעיף 1 לפקודה באופן הבא:
"הפרה" – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –
(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;
(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;
(3) בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לענין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לענין טובין מאותו הגדר;
(4) בסימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו, לענין טובין שאינם מאותו הגדר, ובלבד שיש בשימוש זה כדי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום ובעל הסימן הרשום, עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור;"
הפרה של סימן נקבעת, כאשר נעשה שימוש בסימן "הדומה לו", וּלעניין טובין "מאותו הגדר". דרישת חשש להטעיית ציבור הצרכנים ולבלבולם בין המוצרים בשווקים המסחריים קיימת על-פי הסעיף האמור כאשר מדובר בסימן מסחר מוּכּר היטב שאינו רשום. בענייננוּ, טענו התובעות כי הסימן "רונית רפאל" בו נעשה השימוש על-ידי הנתבעת הוא סימן רשום, אך גם סימן מוּכּר היטב.
בענייננוּ מדובר בשימוש הנתבעת בסימן הדומה מאוד לסימני התובעות. בפסיקה פותחו מספר מבחני עזר לבחינת מידת הדמיון בין סימנים, כאשר העיקרי שבהם הוא "מבחן המראה והצליל". מבחנים נוספים עשויים לסייע בקביעת היקף ועוצמת ההפרה בהתאם לנסיבות המקרה, כגון: מבחן סוג הסחורות והשירותים, מבחן חוג הלקוחות ומבחן יתר הנסיבות.
בנסיבות האמורות, הרכיב הדומיננטי בסימני התובעות הוא שמה של התובעת 1: "רונית רפאל", אשר הפך למוּתג מוּכּר היטב ובעל מוניטין רב. רכיב זה מהווה הרכיב הדומיננטי אף בסימן בו עשתה הנתבעת שימוש "pure beauty – בהנהלת רונית רפאל". יתרה מכך, מאחר ושני הצדדים עוסקים באופן רחב בתחום מדע היופי והקוסמטיקה, אף התוספת לסימן הנתבעת "pure beauty" אינה תורמת ליכולת להבחין בין הסימנים, בפרט מאחר והתובעות עושות שימוש בסימנים רשומים אחרים דומים במשמעותם, וכן במראה וּבצליל שלהם לצירוף זה, כגון: "רונית רפאל- מדע היופי" ו "RONIT RAPHAEL – THE SCIENCE OF BEAUTY".
אשר למידת הדמיון בסוג הסחורות והשירותים, נפסק כי שני הצדדים עוסקים בתחום הקוסמטיקה והיופי, יש בכך כדי לתרום באופן משמעותי לבלבול בקרב הצרכן המצוי, ואף להטעייתו.
לעניין חוג הלקוחות של שני הצדדים ניתן לקבוע, כי גם כאן החפיפה אינה מועטה, ומביאה להפרה של סימן המסחר בפועל, בהטעיית לקוחות פוטנציאליים.
על כן נפסק כי שימוש הנתבעת בסימן "רונית רפאל" מפר את סימני המסחר שבבעלות התובעות.
הגנת שימוש אמת בסימן מסחר
לטענת הנתבעת, אף אם היווה השימוש אותו ביצעה בסימן "רונית רפאל" הפרה של סימנים שבבעלות התובעות, הרי עומדת לה הגנה בהקשר זה לפי סעיף 47 לפקודה, משום היות הסימן המוּפר שמה של הנתבעת. התובעות טוענות בהקשר זה, כי ההגנה המפורטת בסעיף האמור אינה מוחלטת, וכי הנתבעת עשתה שימוש שאינו בתום-לב בשמה, הכל על-מנת להיבנות מן המוניטין שצברו בו התובעות.
סעיף 47 לפקודה קובע כך:
"רישום לפי פקודה זו לא ימנע אדם מהשתמש שימוש אמת בשמו או בשם עסקו, או בשמו הגאוגרפי של מקום עסקו, שלו או של קודמיו בעסק, או מהשתמש בהגדר אמיתי של מהותם או איכותם של טובין שלו.".
הכלל האמור פורש במספר נסיבות בפסיקה, ונקבע כי ההגנה שמוקנית לאדם על שימוש אמת בשמו אינה מוחלטת. כך למשל קבע בית-המשפט העליון ב ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004):
"תכליתה של הוראת סעיף 47 היא לייצב איזון בין שני האינטרסים המתנגשים במאבק בין ההגנה על סימן המסחר לבין ההגנה על זכותו של האדם לעשות שימוש בשמו הוא. מן העבר האחד ניצב האינטרס של הציבור, המבקש להתיר לאדם להשתמש בשמו שלו. […]. מן העבר האחר, ניצב אינטרס חשוב אחר, שהפקודה באה להגן עליו, והוא עניינו של בעל סימן המסחר בשמירה על זכות הקניין שלו בסימן […] אין לומר כי ההגנה על זכותו של האדם בשמו היא מוחלטת. ההגנה, בהיותה פרי של איזון אינטרסים, הינה יחסית בלבד. אם נאמר אחרת, נאפשר לאדם לעשות שימוש לרעה בזכותו בשמו, ואין חולק שלא לכך כיוונה הוראת סעיף 47. אין ליתן לאדם רישיון בלתי מוגבל לעשות שימוש בסימן מסחר של אחר, תוך פגיעה בוטה בזכויותיו של האחר ותוך הטעיית הציבור. אין אדם רשאי לעשות כן אף אם רצה המקרה וסימן המסחר משמש גם כשמו שלו.
אשר על כן, קם הצורך לסייג את ההגנה המוענקת לאדם העושה שימוש בשמו שלו תוך פגיעה בסימן מסחר של אחר. זכות השימוש מותנה בכך שהשימוש שנעשה בשם יהא שימוש בתום לב.".
בהמשך הדברים מוסיף השופט א' ריבלין ומפנה אף לדרישת השימוש ה"הוגן" של אדם בשמו, על-מנת שתחול עליו ההגנה האמורה.
בענייננוּ נפסק כי הנתבעת עשתה שימוש בשם נעוריה המלא, הזהה לסימן שבבעלוּת התובעות, בתחום השירותים אותם הקנו התובעות ללקוחותיהן, בעודה מודעת היטב לקיומו של מוּתג התובעות בטרם עשתה בו שימוש, ואף למוניטין הרב שצבר מוּתג זה. לוּ ביקשה הנתבעת לעשות שימוש בתום-לב בשמה, יכלה להשתמש בשמה הפרטי בלבד, באופן שאינו מבלבּל צרכנים פוטנציאליים באשר לזהותה.
למעשה ההבדל המרכזי בין שירותי הנתבעת לבין שירותי התובעת הוא בגודל וּבהיקף, וזהו מצב קלאסי המהווה קרקע נוחה לנתבעת להיבנות מהמוניטין הרב שצברו התובעות בתחום עיסוקה.
שימושו של אדם בשמו צריך שייעשה באופן הוגן ובתום-לב במידת האפשר, ותוך שמירה על ערכים צרכניים אחרים המתנגשים עם חירותו זו. במקרה זה בית המשפט לא מצא כי השימוש שנעשה היה בתום-לב, וּלפיכך נפסק כי אין הוא חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 47 לפקודה.
עוולת גניבת עין
סעיף 1 לחוק קובע לעניין גניבת עין, כדלקמן:
"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."
על הטוען לקיומה של עוולת גניבת העין, להוכיח את התקיימות היסודות הבאים: (1) כי רכש מוניטין בטובין או בשירות באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית עימו; (2) כי מעשי הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה לחשוב או עלול לטעות לחשוב כי הטובין או השירות הניתנים על-ידי הנתבע הינם בעצם של התובע.
בענייננוּ, משמדובר בסימן אשר לא ניתן לחלוק על המוניטין שצבר, ואף לנוכח מסקנתיּ לעיל בעניין פוטנציאל הטעיית הציבור, נפסק כי מתקיימים אף יסודותיה של עוולת גניבת העין.
הגנת שימוש אמת במסגרת עוולת גניבת עין
בסעיף 1(ב) לחוק עוולות מסחריות מצויין סייג לעניין זה ואולם נפסק כי גם בהקשר זה נקבע זה מכבר בפסיקה כי ההגנה על עוסק בשמו בתום-לב אינה מוחלטת, אלא היא יחסית. בהקשר זה נקבע בעניין חליבה, כי:
"עצם השימוש בשמו של אדם כמבטא זהות אישית של בעל העסק מניח קיומה של מודעות מוקדמת בציבור כי עשויים להתקיים עסקים נוספים בשם דומה או זהה שייתכן שהם גם בעלי תכנים זהים או דומים. מכאן ברור גם הצורך החל על לקוח במקרים מתאימים לבדוק פרטנית אם העסק הנושא שם של אדם שעמו הוא מבקש ליצור קשר הוא אכן עסקו של מי שעמו הוא מבקש להתקשר או שמא של מתחרהו. לשון אחרת – השימוש בשמו של אדם בעסקו מאותת מלכתחילה לציבור הלקוחות על קיום אפשרות שיימצאו עסקים אחרים בעלי שם דומה ולפרקים גם בעלי תוכן עסקי דומה."
בהמשך פסק הדין האמור נקבע כי:
"מדובר בהגנה יחסית בלבד, במובן זה שהגנת השם כפופה בכל מקרה לתנאי כי אין בשימוש בשם כדי להעלות חשש סביר להטעיית הציבור."
על כן נפסק כי פוטנציאל הטעיית הציבור ברור, לנוכח השימוש בשם המדויק של תובעת 1, אשר הפך למוּתג מוּכּר בבעלוּת התובעות, וכן לנוכח הזהותּ בתחום העיסוק. במצב זה, לא סבר בית המשפט כי ההגנה האמורה הניתנת לאדם לעשות שימוש בשמו, חלה.
תוקף רטרואקטיבי של סימן מסחר
הנתבעת טענה כי הסימנים הרשומים כסימנים 219217 ו- 219218 אושרו רק ב-2011, ולכן לא היו בתוקף בתקופה בה עשתה היא שימוש בשם "רונית רפאל". טענו זו נדחתה על ידי בית המשפט נפסק כי תוֹקפּוֹ של סימן חל רטרואקטיבית מיום הגשת הבקשה [סעיף 31 לפקודה], וּבהקשר זה תוֹקפּם של הסימנים האמורים חל משנת 2009, כפי שניתן לראות במסמכי הרישום.
פיצוי נפרד לגניבת עין ולהפרת סימן מסחר
בסיכומיהן מפרטות התובעות מספר רכיבי פיצוי המבוקשים על-ידיהן, בסך כולל של 500,000 ₪. הסכום המבוקש מבוסס על עילת הפרת הסימן המסחר בגינה מבקשות התובעות פיצוי על דרך האומדן, בסך של 20,000 ₪ עבור הפרת כל אחד מהסימנים, וּבסך כולל של 140,000 ₪, על עילת גניבת העין בגינה מבקשות פיצוי נוסף ללא הוכחת נזק בסך של 300,000 ₪, וכן פיצוי נוסף בגין עגמת נפש, בסך 60,000 ₪.
ונשאלת השאלה האם מדובר בכפל פיצוי?
נפסק כי אכן, קיימים מספר הבדלים עקרוניים בין עילת התביעה לפי הפרת סימן מסחר לבין עילת גניבת העין. הבדל מהותי ביניהן נובע מהיותו של סימן המסחר זכות קניינית רשומה, ואִילו גניבת העין היא זכות קניינית הטעונה הוֹכחה, בהתבסס על הוֹכחת מוניטין.
קרי לגישת בית המשפט פיצוי בעוולת הפרת סימן מסחר נועד לפצות בגין פגיעה בזכות הקניינית ואילו פיצוי בגין עוולת גניבת עין נועד לפצות בגין פגיעה במוניטין.
פיצוי בגין הפרת סימן מסחר
הכלל הוא, כי ניתן לקבוע פיצוי בגין הפרת סימן מסחר על דרך האומדן [ר' ע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבוך פ"ד מט(1) 419, 413 (1995)]. ניתן בענייננו להתחשב בהיקף ההפרה היחסית מצומצם, בעובדה שהנתבעת אכן עשתה שימוש בשם נעוריה לזיהוי עם עִסקהּ, וּבעיקר בכך שהנתבעת הסכימה לקבל על עצמה צו מניעה קבוּע האוסר עליה המשך שימוש בשם זה, ואף הגיעה להסכמה עם התובעות לעניין השם בו תעשה שימוש בעתיד.
בהתחשב ביֶתר נסיבות העניין כמפורט לעיל, קבע בית המשפט כי בגין הפרת סימני המסחר של התובעות תחויב הנתבעת בפיצוי בסך של 20,000 (עשרים אלף) ₪.
פיצוי בגין גניבת עין
לעניין גניבת העין שביצעה הנתבעת, בפרט בהתחשב בכך שעִסקהּ של הנתבעת פונה לחתך דומה ביותר, אם לא זהה, של לקוחות פוטנציאליים, ניתן לקבוע כי אכן נגרם נזק מסוים למוניטין המוּתג שבבעלוּת התובעות. בהקשר זה קובע סעיף 13 לחוק כך:
"13.(א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים…."
בנסיבות העניין, פסק בית המשפט כי הנתבעת תחויב בפיצוי נוסף בסך של 20,000 (עשרים אלף) ₪ בגין עוולת גניבת העין.
