רמי מור נ׳ ברק – חשיפת זהות גולשים אנונימיים באינטרנט

ברע״א 4447/07 רמי מור נ׳ ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע״מ (25.3.2010), דחה בית המשפט העליון, ברוב דעות של המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין והשופט אדמונד לוי, נגד דעתו החולקת של השופט אליקים רובינשטיין, ערעור על סירוב לחשוף את זהותם של גולשים שפרסמו תגובות אנונימיות נגד המבקש בפורום אינטרנט. נקבע כי הדין האזרחי בישראל אינו מספק מסגרת דיונית מתאימה לחיוב ספקית גישה לאינטרנט למסור פרטים מזהים על גולש אנונימי לצורך הגשת תביעת לשון הרע נגדו, וכי אין ליצור הליך כזה בדרך של חקיקה שיפוטית. השופט רובינשטיין סבר בדעת מיעוט כי אפשר להכיר בעילת גילוי נגד הספקית בכפוף לבקרה שיפוטית. הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

לנוסח המלא של פסק הדין (PDF)

התגובות האנונימיות והבקשה לחשיפת הכותבים

רמי מור עסק בטיפול אלטרנטיבי במחלות עור. בשלהי שנת 2006 פורסמו בפורומים העוסקים ברפואה ובטיפולים, ובהם פורום באתר doctors.co.il, תגובות אנונימיות שהתייחסו אליו בכינויי גנאי והטילו ספק במהימנותו המקצועית. מור סבר כי הדברים מהווים לשון הרע ופוגעים בשמו הטוב ובמשלח ידו, וביקש לתבוע את מי שפרסם אותם.

הקושי היה זהותם הלא ידועה של הכותבים. במסגרת ההליכים שניהל הצליח מור לקבל את כתובות ה-IP שמהן נשלחו שלוש מהתגובות, אך לא ידע מי השתמש בכתובות אלה במועדי הפרסום. משום כך פנה נגד חברת ברק, ספקית שירותי הגישה לאינטרנט, וביקש כי תחויב למסור את פרטי המנויים שהוקצו להם הכתובות הרלוונטיות. החברה עצמה לא הואשמה בכתיבת ההודעות או בפרסום לשון הרע.

בית משפט השלום דחה את בקשת הגילוי. בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה קבע השופט יצחק עמית כי ניתן להורות בנסיבות מתאימות על חשיפת זהותו של מפרסם אנונימי, והתווה מבחנים לביצוע הגילוי. עם זאת, החליט להחיל את ההלכה שהתווה מכאן ולהבא בלבד, כך שגם מור לא קיבל את פרטי המשתמשים המבוקשים.

מור פנה לבית המשפט העליון וטען כי משהכיר המחוזי באפשרות לחייב ספקית למסור את המידע, לא היה מקום למנוע ממנו את הסעד. ברק תמכה בדחיית הבקשה וטענה כי אין מקור חוקי המטיל עליה חובה לחשוף מידע על לקוחותיה כדי לאפשר לאדם אחר להגיש נגדם תביעה, וכי הגילוי יפגע בפרטיותם ובאפשרות להתבטא בחופשיות ברשת.

האיזון בין שמו הטוב של הנפגע לאנונימיות ברשת

המשנה לנשיאה ריבלין הכיר במתח שבין זכותו של אדם לשם טוב ולגישה לערכאות לבין חופש הביטוי והזכות לפרטיות של מי שבחר להתבטא בעילום שם. העובדה שאדם מפרסם באינטרנט אינה מוציאה את הפרסום מתחולת חוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965. מנגד, חשיפת זהותו של אדם שפרסם תגובה אינה צעד טכני בלבד. היא עשויה לפגוע בזכויותיו גם אם תביעה עתידית נגדו לא תתקבל.

בית המשפט עמד על חשיבותה של האנונימיות לשיח הציבורי. היא מאפשרת לעיתים להשתתף בדיון ללא חשש מהתנכלות אישית או מקצועית, ומעניקה אפשרות ביטוי גם למי שאינם יכולים או אינם מעוניינים להזדהות. האינטרס הזה אינו מצדיק פרסום משמיץ, אך הוא מחייב להבחין בין עצם קיומה של עילת תביעה בגין תוכן פוגעני לבין השאלה אם ניתן לכפות על גורם שלישי לסייע בזיהוי הכותב.

חשיפת זהות יוצרת פגיעה בלתי הפיכה באלמוניותו של הדובר. גם כאשר מי שמבקש את הגילוי סבור שיש לו תביעה מבוססת, הכותב האנונימי טרם קיבל הזדמנות מלאה לטעון את טענותיו ולבסס הגנות אפשריות. משום כך בחינת הבקשה מחייבת הסדר הליכי שמגן על שני הצדדים ואינו הופך בקשת גילוי למכשיר של הרתעת יתר מפני ביטוי.

ריבלין הבהיר שהשאלה איננה אם יש להעניק חסינות למעוולים אנונימיים, אלא אם הדין הקיים מאפשר להפעיל כלפי ספק השירות הליך לחשיפתם. הבחנה זו הייתה הבסיס להכרעת הרוב.

מדוע נדחתה האפשרות לתבוע ״פלוני״ ולחשוף את שמו

בית המשפט המחוזי הציע להגיש תביעה נגד מפרסם שכונה בינתיים ״פלוני״, ולבקש בתוך ההליך צו המורה לספקית הגישה למסור את הפרטים המזהים. בדרך זו אמורה הייתה בקשת הגילוי להיחשב סעד ביניים במסגרת התביעה העיקרית, תוך מתן אפשרות לכותב האנונימי להתנגד לחשיפתו בטרם יימסר שמו לתובע.

המשנה לנשיאה ריבלין דחה את ההסדר המוצע. תקנות סדר הדין שהיו בתוקף באותה עת לא יצרו מסלול להגשת תביעה אזרחית נגד נתבע שזהותו אינה ידועה, בנוסח תביעת John Doe המוכרת בשיטות משפט אחרות. גם ההצעה לאפשר לנתבע האלמוני להתגונן בלי להזדהות בפני התובע או בפני בית המשפט חייבה, לשיטתו, עיצוב של סדרי דין חדשים שאינם מצויים בתקנות.

הוא הבחין בין הסמכות להורות על גילוי מסמכים או להזמין עד במסגרת הליך אזרחי קיים לבין יצירת הליך חדש שמטרתו גילוי זהותו של נתבע עתידי. במצב השני אין עדיין תביעה שניתן לברר כנגד אדם מזוהה, והספקית המחזיקה במידע איננה הנתבעת בעוולה הנטענת. לכן לא ניתן להישען על כלי גילוי רגילים כאילו מדובר בסכסוך אזרחי המתנהל בין צדדים ידועים.

לגישתו, הקושי אינו רק טכני. קביעת מנגנון שיכלול הודעה לכותב, גילוי מדורג של פרטים, ייצוג עמדתו של הגולש ודיון בשאלת תום הלב מחייבת בחירות עקרוניות בנוגע לזכויותיהם של התובע, הכותב וספק השירות. הכרעות אלה אינן יכולות להיווצר בדרך אגב במסגרת בקשת גילוי אחת.

סעיף 75 לחוק בתי המשפט וסמכות לסעד נגד צד שלישי

אחד ממקורות הסמכות שעליהם הסתמך בית המשפט המחוזי היה סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ״ד-1984, המאפשר לבית משפט הדן בעניין אזרחי להעניק סעדים שונים, ובהם צו עשה וסעד הצהרתי. מקור נוסף שהוזכר היה הוראות פקודת הנזיקין העוסקות בסעדים בגין עוולות.

דעת הרוב קבעה כי הוראות אלה אינן מספיקות. סעיף 75 מרחיב את מגוון הסעדים שניתן להעניק במסגרת עניין אזרחי שבית המשפט מוסמך לדון בו, אך אינו יוצר עילת תביעה נגד כל אדם שבידיו מידע שעשוי להועיל לתובע. במקרה של מור לא נטען שספקית האינטרנט עוולה כלפיו, ולכן לא ניתן לבסס על הוראות הסעד הכלליות חיוב עצמאי שלה לחשוף את זהותו של אדם אחר.

בית המשפט בחן גם את האפשרות לאמץ את ההסדר האנגלי המוכר כצו Norwich Pharmacal, שבאמצעותו ניתן בתנאים מסוימים לחייב גורם שלישי המעורב בנסיבות עוולה למסור מידע שיסייע בזיהוי הנתבע. אולם לדעת הרוב, קליטת מנגנון כזה בישראל בלי הסדרה נורמטיבית ודיונית מתאימה הייתה מרחיקה לכת מעבר לסכסוך הנקודתי ומצריכה קביעת הסדר ראשוני.

ריבלין ציין גם כי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ״א-1981, כולל הוראה הנוגעת למסירת מידע על פי צו בית משפט. מכיוון שהצדדים לא העלו ולא ביררו את תחולתה של הוראה זו על ספקית הגישה בנסיבות העניין, הוא הותיר את השאלה בצריך עיון. פסק הדין לא קבע כי ניתן להיעזר בסעיף זה כדי לעקוף את הקושי שנמצא במקרה הנדון.

כתובת IP אינה ראיה לזהותו של מי שכתב את התגובה

לצד הקושי המשפטי, בית המשפט התייחס למגבלות הזיהוי הטכנולוגי. אתר האינטרנט עשוי להחזיק בכתובת IP ששימשה לשליחת הודעה, וספקית הגישה עשויה לדעת למי הוקצתה אותה כתובת בזמן מסוים. גם צירוף הנתונים האלה אינו מוכיח בהכרח כי בעל המנוי הוא האדם שכתב את הדברים.

מחשב אחד יכול לשמש בני משפחה, עובדים או אורחים. כתובת IP יכולה להיות מוקצית באופן משתנה, וייתכנו נסיבות שבהן הנתונים לא נשמרו או אינם מספיקים לזיהוי אדם מסוים. חשיפת פרטי המנוי עשויה אפוא לפגוע בפרטיותו בלי להוביל בהכרח למפרסם האמיתי.

הדברים אינם שוללים את האפשרות שמידע טכנולוגי יסייע באיתור מפרסם. הם מלמדים שיש להבחין בין חשיפת זהותו של מנוי אינטרנט לבין הוכחת אחריותו האישית לפרסום. גם מקום שבו הדין מאפשר גילוי, שני השלבים אינם שקולים זה לזה.

דעת המיעוט: אפשר להכיר בעילת גילוי בפיקוח שיפוטי

השופט אליקים רובינשטיין הסכים לחשיבותם של חופש הביטוי והפרטיות, אך סבר כי דחיית הבקשה מותירה נפגעי פרסומים אנונימיים ללא דרך אפקטיבית להגן על שמם הטוב. לשיטתו, אין הצדקה לכך שהיעדר הסדר חקיקתי מפורט יעניק בפועל למפרסם שביצע עוולה חסינות מפני תביעה אזרחית.

רובינשטיין סבר שניתן לפתח במשפט הישראלי עילת גילוי נגד ספקית אינטרנט, בהשראת ההסדרים שהוכרו בדין האנגלי, ולנהל אותה בהליך נפרד נגד הגורם המחזיק במידע. הוא הבדיל בין הליך עצמאי כזה, שבו זהות הצדדים ידועה, לבין תביעה פיקטיבית נגד נתבע לא מזוהה, שלגביה הכיר בקושי הדיוני שעליו הצביעה דעת הרוב.

לשיטתו, נקודת המוצא צריכה להיות שניתן לחשוף את פרטי המפרסם כאשר המבקש מציג תביעה טובה נגדו, אולם בית המשפט יפעיל שיקול דעת ויוכל לדחות בקשה שנעשתה בחוסר תום לב או בנסיבות שבהן הפגיעה באנונימיות אינה מוצדקת. הוא אף ביקש שלא להפוך פנייה מוקדמת למפרסם האנונימי לתנאי קשיח בכל מקרה.

רובינשטיין הציע להחזיר את העניין לבית משפט השלום כדי שיכריע בבקשת מור בהתאם לאמות המידה שהתווה. הוא לא קבע שיש לחשוף את המפרסמים מיד, ללא בדיקה נוספת. עמדתו נותרה דעת מיעוט.

השופט אדמונד לוי הצטרף לתוצאתו של ריבלין. הוא הדגיש כי חיוב צד שלישי לגלות פרטים על נתבע פוטנציאלי טעון עילה משפטית המקשרת בין התובע לבין אותו צד שלישי, וכי עיצוב ההסדר הדרוש מחייב הכרעות המתאימות למחוקק. כך נדחה הערעור ברוב דעות.

ההבחנה בין חשיפת זהות לבין עצם האחריות בלשון הרע

ההלכה שנקבעה בעניין מור היא הלכה בדבר האפשרות לכפות גילוי זהותו של אדם באמצעות ספק שירות, ולא הכרעה בשאלה אם הדברים שפורסמו עליו היו לשון הרע. בית המשפט העליון לא קבע ממצא מחייב בנוגע לאחריותם של הכותבים האנונימיים ולא הכריע בהגנות שעשויות היו לעמוד להם אילו הוגשה נגדם תביעה.

לפני פסק הדין ניתנו בערכאות הדיוניות החלטות שונות בנושא. בבר״ע (מחוזי נצ׳) 213/09 מושקוביץ נ׳ וואלה! תקשורת בע״מ (19.1.2010), נדחתה בקשה לחשוף כתובות IP של מגיבים אנונימיים על פי איזון שנערך בנסיבות המקרה. החלטה זו קדמה להכרעת בית המשפט העליון בעניין מור, ששמה את הדגש על היעדרו של מסלול משפטי מתאים לעצם מתן צו הגילוי.

להבחנה דומה נדרש בית המשפט העליון מאוחר יותר בע״א 9183/09 The Football Association Premier League Ltd נ׳ פלוני (13.5.2012), שעסק באתר שהעמיד שידורי כדורגל לרשות הציבור ללא רישיון. שם הוכרה הפרת זכויות יוצרים, אך הבקשה לחשוף את זהות מפעיל האתר לא התקבלה בהיעדר הסדר גילוי מתאים. היעדר האפשרות לחשוף את הגולש לא הפך את הפעולה הנטענת למותרת.

ההתפתחות החקיקתית והמשמעות כיום

מאז פסק הדין נוצר הסדר חוקי ייעודי לחשיפת זהות בהקשר מסוים. חוק זכות יוצרים (תיקון מס׳ 5), התשע״ט-2019, הוסיף לחוק זכות יוצרים, התשס״ח-2007, את פרק ח׳1, המסדיר בקשה לבית המשפט המחוזי לחשיפת זהותו של מי שנטען כי הפר זכות יוצרים באמצעות רשת תקשורת אלקטרונית.

לפי סעיפים 60ב עד 60ה לחוק, ניתן לבקש תחילה מסירת פרטים מזהים לבית המשפט, וחשיפתם למבקש כפופה לתנאים נוספים ולבחינת ראיות לכאורה להפרה, סיכוייה של התביעה וההגנה על זכויות האדם שזהותו מתבקשת. ההסדר מוכיח כי ניתן ליצור מנגנון גילוי מוגדר הכולל הגנות דיוניות; עם זאת, הוא נועד להפרות זכויות יוצרים ואינו מעניק כשלעצמו זכות כללית לחשיפת מפרסמים אנונימיים בתביעות לשון הרע.

לפיכך, מי שנפגע מפרסום אנונימי באינטרנט צריך להפריד בין בחינת עילת התביעה בגין הפרסום לבין קיומו של מסלול חוקי לקבלת פרטי הכותב. אין די בכך שהפרסום לכאורה מכפיש או שמפעיל אתר מחזיק בכתובת IP כדי להניח שניתן לקבל צו נגד ספקית הגישה. במקרים המתאימים ניתן לבחון פנייה להסרת הפרסום או הליכים נגד גורמים מזוהים, בלי להסיק מכך שקיימת בהכרח עילה נגדם.

ההכרעה בעניין מור מוסיפה להיות נקודת מוצא מרכזית בניתוח לשון הרע באינטרנט, פרטיותם של משתמשי רשת והאפשרויות לאכיפת זכויות כלפי גורם שטרם זוהה. היא מדגישה כי גם כאשר הדין המהותי מכיר בזכות שנפגעה, הפעלת סמכות כלפי צד שלישי מחייבת מקור משפטי והליך מתאים. השאלה הזו מתעוררת גם בסכסוכים נוספים בתחום דיני מחשבים ואינטרנט.

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם