בת"א (שלום תל אביב-יפו) 5473-12-17 סאן שיין מעליסה בע"מ נ' בי.אנד.בי. בן בשט בע"מ (5.2.2025), קבע השופט רון גולדשטיין כי הנתבעת העתיקה שלושה עיצובי תכשיטים שיצרה המעצבת עליזה סילברברג-פרץ, אשר הזכויות בהם הועברו לחברה שבבעלותה. בית המשפט הכיר בהגנת זכות יוצרים בתכשיטים חרף טענת הנתבעת שהיה צורך ברישומם כמדגמים, והעדיף את הראיות שהגישה התובעת בשאלת זהות היוצר. נפסקו 75,000 ש"ח, 25,000 ש"ח בגין כל אחד משלושת העיצובים, וכן הוצאות ושכר טרחה. מנגד נדחו עילות גניבת העין והעוולות המסחריות הנוספות, בעיקר משום שלא הוכח מוניטין המזוהה עם התובעת.
הבעלות בעיצובי התכשיטים: מי יצר את המודלים?
סאן שיין מעליסה, העוסקת בעיצוב ובשיווק תכשיטים, טענה כי הנתבעת משווקת שלושה תכשיטים שהועתקו מיצירותיה של המעצבת עליזה סילברברג-פרץ. העיצובים היו שני תליוני לב, האחד בעל תבנית משולשים והשני בעל קימורים גליים, ועיטורי עיגולים מפותלים לשרשרת או לעגיל. לטענת התובעת, מקורם בעיצובים שיצרה עליזה בשנת 1988, והם נמכרו במשך שנים באמצעות משווקים בינלאומיים.
הנתבעת, חברה שנוצרה על רקע פיצול פעילות משפחת בן בשט בענף ייצור התכשיטים, טענה כי המודלים והתבניות היו רכוש עסק משפחתי קודם וכי הזכויות בהם הגיעו אליה כדין. לטענתה, עליזה הכירה את העיצובים מעבודתה או משיתוף פעולה מסחרי עם העסק המשפחתי. בשני הצדדים נמכרו תכשיטים בעלי צורה דומה מאוד, ולכן השאלה המרכזית לא הייתה עצם הדמיון אלא מי יצר את התכשיטים ומי זכאי לזכות היוצרים בהם.
האם חייבים לרשום מדגם כדי להגן על תכשיט?
הנתבעת טענה כי לתכשיטים היה אפשר לבקש רישום כמדגם, ולכן סעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, שולל את הגנת זכות היוצרים בהם. בית המשפט דחה את הטענה הן משום שלא התיישבה עם טענות אחרות שהעלתה הנתבעת בדבר זכויותיה שלה בתכשיטים, והן בהתייחסות לגופו של הדין. השופט עמד על פסיקה ישראלית שהכירה באפשרות להגן על תכשיטים מקוריים בזכויות יוצרים, ועל המאפיינים המיוחדים של תחום עיצוב התכשיטים.
בהקשר המעשי ניתן משקל לעדות המעצבת כי רישום נפרד של אלפי דגמים אינו מהלך מקובל או ישים מבחינתה בעסק קטן של עיצוב תכשיטים. בית המשפט לא ראה בעצם ההימנעות מרישום מדגם סיבה להפקעת הגנת זכות יוצרים מן העיצובים שבמחלוקת. ההכרעה קשורה לנסיבותיה ולמעמדם של תכשיטים במשפט הישראלי; אין לקרוא אותה כאילו סעיף 7 אינו חל כלל על מוצרים תעשייתיים בתחומים אחרים.
עדות היוצר, תבניות הגומי וחשבוניות ישנות
הכרעת בית המשפט בסוגיית הבעלות התבססה על השוואה מפורטת בין איכות הראיות. עליזה מסרה עדות אישית על תהליך יצירת המודלים, העבודה בבתי מלאכה והעברת המודלים ליצרני תבניות גומי ששימשו ליציקות המתכת. לצד עדותה הוגשו תבניות פיזיות, חשבוניות המתעדות מכירות החל מסוף שנות התשעים וקטלוגים שבהם הופיעו התכשיטים. השופט התרשם מעדותה כמהימנה אף שלא הצליחה לשחזר כל פרט הנוגע לייצור התבניות לאחר חלוף עשרות שנים.
מטעם הנתבעת העיד חגי בן בשט, שלא היה מעורב אישית באירועי יצירת התכשיטים בשנות השמונים והתשעים ושלא ידע לזהות את מי שעיצב אותם. אביו, שהיה עשוי להעיד מידיעה אישית על ההיסטוריה של החברה המשפחתית, לא הובא לעדות ללא הסבר מספק. גם הקטלוגים של הנתבעת ושל העסק המשפחתי הקודם לא נשאו תאריכים שאפשרו להוכיח מכירה או יצירה לפני מכירותיה של התובעת.
לעומת זאת, חשבוניות התובעת הראו מכירות של כל אחד מהעיצובים לאורך שנים ללקוחות בינלאומיים, והיוו תשתית חיצונית התומכת בעדות המעצבת. על יסוד מכלול הראיות נקבע במאזן ההסתברויות כי עליזה יצרה את שלושת התכשיטים והעבירה את זכויותיה לחברה התובעת. לא נדרשה הוכחה מוחלטת שאינה מותירה כל אפשרות תאורטית אחרת, אלא ראיות מספקות בהתאם לנטל האזרחי.
הפרת זכות יוצרים לעומת הוכחת גניבת עין
לאחר שהוכחה הבעלות בזכויות היוצרים, קבע בית המשפט כי שיווק העתקים של שלושת התכשיטים בידי הנתבעת הפר את הזכות הכלכלית. אולם עילת גניבת העין נבחנה בנפרד ונדחתה: אף שהוצגו קטלוגים של סיטונאים רבים, לא הוכח שהציבור מזהה את התכשיטים דווקא עם התובעת או עם עליזה. שמן לא הופיע בקטלוגים שהגיעו לקונים, ולא הובאה תשתית מספקת לקיומו של מוניטין מזוהה גם בקרב לקוחותיהן הישירים.
גם הטענות לתיאור כוזב, התערבות לא הוגנת, הטעיית צרכנים ועשיית עושר ולא במשפט לא בוססו כנדרש. הכרה ביצירתיות ובבעלות ביצירה אינה מוכיחה מאליה מוניטין צרכני, והפרת זכות יוצרים אינה משחררת מהוכחת יסודות העוולות המסחריות האחרות.
פיצוי של 25,000 ש"ח לכל עיצוב וצווים נגד התבניות
לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בשים לב להיקף ההפרה, משכה וחומרתה, לנזק הממשי ולרווח שהופק. במקרה זה היקף המכירות שהוכח היה מוגבל יחסית, אך ההעתקה הייתה מסחרית ונגעה לשלוש יצירות נפרדות. השופט פסק 25,000 ש"ח בשל הפרת הזכויות בכל אחד משלושת התכשיטים, ובסך הכול 75,000 ש"ח. לא הוכחה פגיעה בזכות המוסרית.
נוסף לפיצוי נפסקו שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 4,500 ש"ח, וניתנו צו מניעה נגד המשך הפצת התכשיטים וצווים להשמדת המוצרים המפרים, לרבות המודלים והתבניות הרלוונטיים. הסעדים מלמדים כי במקרה של תכשיט שנוצר בייצור באמצעות תבניות, ההפרה עשויה להתמשך גם ללא מלאי קיים של המוצר, ולכן חשובה ההתייחסות לאמצעי ההעתקה עצמם.
פסק הדין ממחיש את חשיבות הראיות ההיסטוריות להוכחת המקור, ומבהיר את ההבחנה בין הגנה על יצירה בזכויות יוצרים לבין זכויות בעיצוב רשום או לא רשום. הבחירה במסלול המשפטי מחייבת בדיקה של המוצר, אופן יצירתו, היקף הייצור ומצב הזכויות, ולא הסתמכות על העובדה שהוא נושא צורה עיצובית בלבד.
