הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY תא (מחוזי חי') 2400-03-14 Computer.Kabushiki Kaisha Sony Entertainment Inc נ' אחמד חוג'יראת (פורסם בנבו)

בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים מוגדרת "יצירה ספרותית" ככוללת, בין היתר, גם "תוכנת מחשב".

נפסק כי משחקי הפלייסטיישן, המיוצרים על ידי התובעות, הינם תוכנות מחשב, המוגנות כ"יצירה ספרותית" על פי חוק זכות יוצרים.

התובעת 1 טענה כי היא היצרנית של תוכנות המשחק של פלייסטיישן ועל כן היא בעלת זכויות היוצרים בהן, לאור הוראת סעיף 33 לחוק זכות יוצרים.

טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבע כפי שעולה מהודאתו בדבר מכירת הדיסקים המזויפים והתמקדותו בטענה לפיה לא ידע כי הדיסקים מזויפים, כמו גם מן העובדה כי לאחר קבלת מכתב ההתראה מטעם התובעות פעל הנתבע, לפי עדותו, להשמדת כל הדיסקים המזויפים שהיו בעסק.

הבעלות בזכות יוצרים משמעה הזכות לנהוג ביצירה מנהג בעלים, בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק זכות יוצרים, הקובע:

לפיכך, יש לבחון האם הופרו זכויותיהן של התובעות בתוכנות המשחק המקוריות, על אילו הפרות מדובר, והאם הנתבע אחראי להפרות אלו.

הנתבעת לא הביאה ראיה להוכחת טענתה לפיה הנתבע הוא זה הצורב או משכפל את הדיסקים המזויפים בעצמו.

מעדותו של החוקר הפרטי מטעם התובעות עולה כי בעסקו של הנתבע נמכרו משחקים המפרים את זכויות התובעות במשחקי פלייסטיישן מקוריים לסוגיהם. לא הובאה כל ראיה ולא נשמעה עדות מפיו של החוקר בדבר ביצוע העתקות של המשחקים על ידי הנתבע בעצמו.

אשר על כן, טענת התובעות בכתב התביעה בדבר היות הנתבע המעתיק או המשכפל או הצורב של הדיסקים המזויפים נשוא התביעה – נדחית.

טענות התובעות ביחס להפרות הנטענות כלפי הנתבע, בשל מכירת הדיסקים המזויפים – היינו: בביצוע הפרה עקיפה של זכויות היוצרים של התובעות.

סעיף 48 לחוק זכות יוצרים, שעניינו "הפרה עקיפה של זכות יוצרים", קובע כי:

דיני זכויות יוצרים מטילים, אם כן, אחריות גם על המפר העקיף ולא רק על מי שהפר באופן ישיר את זכויות היוצרים של בעל הזכויות (על ידי עשיית עותקים מפרים של יצירה ללא רשות הבעלים).

המעשים המפורטים בסעיף 48 לחוק זכות יוצרים, אינם מעשים אשר הזכות הבלעדית לעשותם נתונה לבעל זכויות היוצרים (נא ראו להשוואה את סעיף 11 לחוק זכות יוצרים שצוטט לעיל). הדגש בסעיף 48 הנ"ל מושם על ביצוע כל אותם מעשים או חלקם, ב"עותק מפר" ועל "יסוד הידיעה" של הנתבע.

ככל והנתבע היה מוכר עותקים מקוריים של משחקי פלייסטיישן, לא היה בכך משום הפרה של זכויות התובעות. זאת, על פי "דוקטרינת המכירה הראשונה" (First sale doctrine) המוכרת בארה"ב או "כלל המיצוי" (Exhaustion) הנקוט באירופה, לפיו לאחר שבעל זכויות היוצרים הפיץ או מכר בעצמו, או התיר לאחר את הפצתו או מכירתו – הופך העותק המקורי למוצר סחיר, אשר ניתן למכירה על ידי הרוכש הראשון, או כל רוכש אחר בתהליך המכירה החוזר של המוצר.

אם כן, רק כאשר עסקינן במכירה, או הצעה למכירה, או ביצוע כל אחת מן הפעולות הנקובות בסעיף 48 לחוק זכות יוצרים, ב"עותק מפר" של יצירה מוגנת, וכאשר מתקיימת דרישת הידיעה הקבועה בסעיף 48 הנ"ל – אזי קמה עוולה של הפרה עקיפה של זכות יוצרים.

רישת סעיף 48 לחוק זכות יוצרים קובעת יסוד נפשי נדרש אצל המפר העקיף, בהתייחס לכך שהעותק שבו נעשתה פעולת ההפרה העקיפה – הינו בגדר עותק מפר.

בכדי שנתבע יימצא כ"מפר עקיף" של זכות יוצרים נדרש התובע בעל הזכויות להוכיח את כל אלה:

(א) כי מדובר בעותקים מפרים של היצירות;

(ב) שהנתבע, מכר, או השכיר, או העמיד למכירה, או החזיק למטרה עסקית, או הפיץ בהיקף מסחרי או הציג לציבור בדרך מסחרית או ייבא לישראל למטרה מסחרית את העותקים המפרים;

(ג) שהנתבע ידע  ידיעה ממשית או קונסטרוקטיבית, בשעת ביצוע המעשה, כי מדובר בעותק מפר.

בענייננו: על מנת שהתובעות תהיינה זכאיות לסעדים המבוקשים על ידן בתביעתן, על פי חוק זכות יוצרים, הרי שנדרשת הוכחה כי הדיסקים, שנמכרו על ידי הנתבע, הינם מזויפים או מפרים את זכויות התובעות בתוכנות המשחק שלהן, וכן כי הנתבע ידע או היה עליו לדעת כי תוכנות המשחק של התובעות מוגנות בזכויות יוצרים.

ככל שהנתבע מכר את הדיסקים או העמידם למכירה או החזיקם למטרה מסחרית מבלי שידע או היה עליו לדעת כי מדובר בדיסקים מזויפים – לא יישא באחריות של מפר עקיף.

כפי שצוין לעיל, הנתבע הודה כי הדיסקים שנמכרו בעסקו לא היו דיסקים מקוריים של משחקי פלייסטיישן, ומיקד טענתו בכך שטען כי לא ידע, בעת מכירתם או העמדתם למכירה או החזקתם, כי הדיסקים אינם מקוריים.

לפיכך, הרכיב הראשון שנדרשת הוכחתו – קרי: היות העותק הנמכר "עותק מפר", אינו שנוי במחלוקת בענייננו.

זאת ועוד, גם הרכיב של ביצוע מי מן הפעולות הנקובות בסעיף 48 לחוק זכות יוצרים – מכירה, השכרה, הצעה או העמדה למכירה, החזקה למטרה עסקית, הפצה בהיקף מסחרי, הצגה לציבור בדרך מסחרית, ייבוא לישראל שלא לשימוש עצמי – הוכח.

משכך, כל שנותר לבחון הוא אם מן הראיות עולה כי הנתבע ידע או היה עליו לדעת כי הדיסקים, הנמכרים על ידו בעסקו, הינם מזויפים ומפרים את זכויות התובעות.

יודגש, כי טענת הנתבע היתה כי לא ידע שמדובר בדיסקים שאינם מקוריים.

עם זאת, סעיף 48 לחוק זכות יוצרים אינו מציב רק דרישה של ידיעה בפועל על כך שמדובר במכירה של עותקים מפרים. הסעיף קובע כי די בכך שיוכח כי קיימת ידיעה בכוח, בכדי שתקום עוולה של הפרה עקיפה.

יש להעיר כי בעניין זה  חל שינוי חקיקתי, שכן בחוק זכות יוצרים הישן משנת 1911, נדרשה ידיעה בפועל על דבר היותו של העותק בבחינת  עותק מפר, הגם שהפסיקה הרחיבה תחולת ההוראה בקובעה כי גם מסחר בעותקים מפרים תוך עצימת עיניים לדבר היותם מפרים, מהווה הפרה עקיפה של זכויות היוצרים של הבעלים.

כאמור, הוראות הדין הקיים כיום קובעות באופן מפורש כי לא רק ידיעה בפועל ממלאת אחר היסוד נפשי הנדרש לצורך הפרה עקיפה של זכויות יוצרים, אלא די ביסוד נפשי מסוג של רשלנות – "ידע או היה עליו לדעת", וזאת מתוך שאיפה להביא לאיזון בין האינטרסים המתנגשים, מחד – האינטרס להגן על זכויות היוצרים של בעל הזכויות, ומנגד הבטחת תנועה חופשית של סחורות ומניעת הכבדה על המסחר.

בענייננו, נפסק כי שורת ההיגיון והשכל הישר – מחייבים דחיית טענה זו של הנתבע (כי לא ידע) וקביעה, כי גם אם לא ידע שהוא מוכר דיסקים מזויפים, הרי שלכל הפחות, היה עליו לדעת כי הוא מוכר דיסקים מזויפים, תוך הפרת זכויות היוצרים של התובעות.

הנתבע, על פי גרסתו-הוא, עוסק בתחום הסלולארי – מכירה ותיקון של מכשירים סלולאריים. הנתבע ביקש לשכנע כי עיסוקו אינו בתחום של מכירת משחקי מחשב, וכי אינו יודע כלל מהו "פלייסטיישן". עם זאת, הנתבע ציין כי הוא נוהג לרכוש דיסקים של מוזיקה מאותו סוכן של חברת ניו מלודי והוא מוכר דיסקים בעסקו.

על כן, גם אם עיסוקו המרכזי של הנתבע אינו במכירת דיסקים – לא ניתן לומר  כי אין הוא עוסק בכך כלל. היקף הדיסקים המצויים בעסקו של הנתבע, על פי הראיות שהוצגו – הינו ניכר. אין המדובר בדיסקים בודדים, אלא בעשרות דיסקים. בין אם מדובר ב- 60 דיסקים או 100 דיסקים, ברי כי הכמות היא בהיקף מסחרי שאינו זניח.

עוד יאמר, כי הנתבע בעצמו טען כי הוא רכש בעבר דיסקים מסוחר דיסקים.

על כן, נפסק כי אין מקום לקבל את טענת הנתבע כאילו לא ידע כלל אילו דיסקים הוא מוכר במסגרת עסקו. אין מקום לקבל טענה של בעל עסק, לפיה אינו יודע כלל מהם המוצרים הנמכרים במסגרת עסקו. טענה שכזו, על פניה – נשמעת תמוהה ובלתי סבירה.

יתרה מזאת, הנתבע טען כאילו רכש את הדיסקים המזויפים נשוא התובענה מאת גורם צד שלישי בשם "ניו מילודי" וצירף את חשבוניות הרכישה הנטענת כנספח לכתב ההגנה.

גם אם אקבל את טענת הנתבע, כי אכן הדיסקים המזויפים נרכשו מאותו עסק בשם "ניו מילודי" – הרי שמדובר ברכישה מתאריך 29.3.13.

החוקר הפרטי מטעם התובעות רכש את הדיסקים המזויפים נשוא התביעה בעסקו של הנתבע ביום 18.1.1.14 – כעשרה חודשים מאוחר יותר למועד הרכישה הנטען של הדיסקים על ידי הנתבע מאותו עסק "ניו מילודי".

הדעת אינה נותנת, כי מוצרים שכאלה המצויים בבית עסק על פני תקופה כה ארוכה ומוצעים למכירה, בעל העסק אינו יודע מה מהותם.

התנהלות כאמור של העובד בעסקו של הנתבע, אשר יודע היטב לכוון לקוחות למדף הדיסקים של משחקי פלייסטיישן ואף להמליץ על ה"דומיננטיים" בקרב משחקים אלו אצל ילדים – אינה התנהלות של בעל עסק שאינו יודע במה הוא עוסק ומוכר.

על כן נפסק כי ממכלול הראיות שבפני עולה כי הנתבע ידע כי נמכרים אצלו בעסק דיסקים של משחקי פלייסטיישן וכי ההתנהלות במסגרת העסק מעידה כי מכירת דיסקים כאמור הינה חלק מהעיסוק של הנתבע.

אם לא די בכך, הרי שרכישת הדיסקים המזויפים מאותו עסק בשם "ניו מילודי" נראית על פניה כמעוררת חשד. הנתבע טען כי מדובר בגורם אשר מכר לו בעבר דיסקים של מוזיקה ערבית. לא ניתן על ידי הנתבע הסבר, הכיצד זה הסכים לרכוש את הדיסקים נשוא התביעה מגורם שכזה, אשר, על פניו, אינו נחזה להיות בעל הזכויות בדיסקים של משחקי הפלייסטיישן שמכר לו, ואף לא זוהה כמפיץ מורשה.

על כן, רכישה של הדיסקים ממקור, שאינו נחזה להיות ספק לגיטימי של דיסקים מקוריים של פלייסטיישן, פועלת לחובתו של הנתבע ועולה כדי עצימת עיניים, לכל הפחות, אם לא כדי ידיעה בפועל, כי מדובר בדיסקים לא מקוריים של משחקי פלייסטיישן.

לא ניתן גם להתעלם מן העובדה הברורה והחד משמעית, כי טענת הנתבע, לפיה רכש את הדיסקים מאותו עסק בשם "ניו מילודי" – גם אם נקבלה כמות שהיא, משמעה כי הנתבע רכש, על פי הודאתו הוא כל דיסק במחיר של 7-8 ₪ – ומכרם במחיר של 15 ₪ לכל דיסק מזויף של משחק פלייסטיישן.

התובעות לא הביאו בפני ראיה קונקרטית באשר למחירים שבהם נמכרים הדיסקים המקוריים של משחקי פלייסטיישן. אמנם הועלתה  טענה כאמור על ידי ב"כ התובעות, אך ראיה – לא הוצגה, הגם שראוי היה שיוצגו המשחקים המקוריים בליווית ראיה המעידה על המחירים בהם הם נמכרים בשגרה בחנויות המורשות.

עם זאת, הדעת נותנת, כי מחירו של משחק מחשב מתוצרת חברת סוני – אינו כמחיר של שלגון. מכירת דיסק של משחק פלייסטיישן במחיר של 15 ₪ – הינה, על פניה, מכירה במחיר שהינו זול באופן משמעותי ממחיר מקובל של משחקי מחשב מקוריים.

ומעל הכל, התבוננות פשוטה בדיסקים שנמכרו בעסקו של הנתבע ושהוצגו כמוצגים מעלה מיד חשד כי מדובר בעותקים מועתקים ולא מקוריים. הדיסקים הוכנסו באריזת פלסטיק זולה, שאליה הוכנס דף נייר עם צילום באיכות ירודה של שם המשחק. הדיסקים עצמם – ניכר בהם כי הם דיסקים רגילים שנצרבו עליהם המשחקים. על אחד מן הדיסקים נרשם שם המשחק על גבי הדיסק בטוש שחור.

התרשמות בית המשפט היא כי עטיפת הדיסקים שנמכרו על ידי הנתבע, והדיסקים עצמם – ניכר בהם כי הם העתקה פשוטה ובאיכות ירודה, אשר כל אדם פשוט יכול להיווכח ולהבחין כי אין המדובר במוצר מקורי.

ראוי לחזור ולציין גם בנקודה זו, כי הנתבע הסכים, כאמור, עוד בקדם המשפט, להודות כי הדיסקים שנמכרו בעסקו היו דיסקים לא מקוריים.

לא בכדי הסכים הנתבע להודות בעובדה זו. לא רק למען חסכון בהוצאות משפטיות, שהיו עשויות להיות ניכרות, אילו נדרשו התובעות להביא ראיות להוכחת טענתן כי הדיסקים שנמכרו אינן מקוריים.

המסקנה ההגיונית היא כי הנתבע הסכים להודות בכך כי הדיסקים שנמכרו על ידו היו מזויפים – מן הטעם הפשוט, שקל להיווכח בכך במקרה הנדון.  על כן, גם מטעם זה, לא ניתן לקבל את טענתו כאילו לא ידע כי מדובר בדיסקים מזויפים.

נסיבות שכאלו, של רכישה ומכירה של דיסקים במחיר נמוך באופן קיצוני; של רכישה ממקור אשר ברי על פניו כי איננו "המקור", קרי: היצרן של הדיסקים או משווק מורשה שלו; של מכירת עותקים שניכר על פניהם כי הם באיכות ירודה; של נתבע שעולם התוכנות והטכנולוגיה אינו זר לו – כל אלו מובילים למסקנה המתבקשת כי הנתבע ידע, ולכל הפחות היה עליו לדעת, כי הדיסקים הללו, נשוא התביעה, אשר נרכשו על ידו על פי הנטען מאותו עסק בשם "ניו מילודי" – אינם דיסקים מקוריים וכי במכירתם יש משום הפרת זכויות יוצרים.

אשר על כן, דחה בית המשפט את טענת הנתבע וקובע כי הנתבע ידע, ולכל הפחות היה עליו לדעת, כי הדיסקים, נשוא התביעה, שמכר בעסקו, הינם דיסקים מזויפים.

לפיכך, נפסק כי חלה אחריות על הנתבע כמפר עקיף של זכויות היוצרים של התובעות בתוכנות משחקי הפלייסטיישן, אשר העתקים בלתי מורשים שלהן נמכרו על ידיו.

עוד יש לחדד בנקודה זו, כי הנתבע לא טען כי לא ידע כלל כי בדיסקים שנמכרו על ידו לא קיימות זכויות יוצרים. טענתו התמקדה בטענה כי לא ידע שהדיסקים אינם מקוריים.

טענה בדבר אי ידיעה על דבר קיומה של זכות יוצרים הינה טענה אחרת, במישור הנופל למסגרת סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, שעניינו "מפר תמים", לפיו: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

טענה זו, בדבר אי ידיעה על קיומה של זכות יוצרים ביצירה במועד ההפרה – היא טענה הנוגעת לעצם קיומה של זכות יוצרים. טענה שכזו, יש להדגיש, השימוש בה מצומצם למקרים מאוד מסוימים ומאוד חריגים, כגון: עשיית שימוש ביצירה שנטען כי חלפה ביחס אליה תקופת ההגנה הקבועה בחוק זכות יוצרים ועל כן ההגנה לגביה פקעה והיא הפכה לנחלת הכלל (נא ראו: ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר פ"ד נט(6) 421); או במצב שבו נטען כי מדובר ביצירה שספק אם קיימת לה הגנת זכות יוצרים (נא ראו למשל לעניין זה: ת.א (ת"א) 35629/95 סטחי נ' ויינברג, קרסו, שמיר פרסום ושיווק בע"מ [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו]).

המקרה שלפנינו בוודאי שאינו נופל במסגרת אותם מקרים חריגים המצדיקים לקבל את הטענה בדבר אי ידיעה על קיומה של זכות היוצרים בדיסקים הנדונים ולא ניתן לקבל טענה לפיה סבור היה הנתבע כי לא קיימת זכות יוצרים בדיסקים, תוכנות המשחק המקוריות של פלייסטיישן, אשר העתקים מזויפים שלהם, נמכרו בעסקו.

נפסק כי הנתבע ניסה לערבב בין מונחים וטענות שנטענו על ידיו במסגרת כתב ההגנה ובמסגרת עדותו בדיון ההוכחות. עם זאת, דומני כי טענתו של הנתבע איננה טענת "מפר תמים" במשמעות סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, ואף אם היתה זו טענתו – על פניה, אין מקום לקבלה.

ראשית, אדם העוסק בתחום של "טכנולוגיה מתקדמת", כמאמרו של הנתבע, ובקיא ועוסק בתחום מכשירי התקשורת הסלולארית – לא יכולה להישמע מפיו טענה לפיה אינו יודע כלל ועיקר מהן זכויות יוצרים, כפי שטען הנתבע בעדותו. יתר על כן, מי שעוסק בתחום שכזה – בוודאי שעולם תוכנות המחשב אינו זר לו, גם אם אין זה תחום עיסוקו המרכזי.

מי שרוכש דיסקים, גם אם מדובר בדיסקים של מוזיקה – כפי טענת הנתבע – אינו יכול לטעון כי אינו יודע כלל מהן זכויות יוצרים.

גם אם היה מקום לקבל את טענת ההגנה של הנתבע כאילו לא ידע כלל מה זה פלייסטיישן, ובית המשפט לא סבר כי זהו המצב, עדיין טענה שכזו אינה מקימה לו לנתבע הגנה של "מפר תמים".

זאת, מאחר שבין אם מדובר בדיסקים של פלייסטיישן ובין אם מדובר בדיסקים של מוזיקה – ברור כי מדובר ביצירות שקיימות בהן זכויות יוצרים. ושוב, גם סעיף 58 לחוק מעלה דרישת ידיעה בפועל או בכוח. וברי, כי לכל הפחות היה על הנתבע לדעת כי דיסקים, באשר הם, בין אם של משחקי פלייסטיישן ובין אם של תוכנות אחרות או של מוזיקה – מוגנים בזכות יוצרים.

התובעות עתרו לסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק, תוך שהגבילו את סכום התביעה לסך של 100,000 ש"ח.

סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, שכותרתו "פיצויים בלא הוכחת נזק", קובע כדלקמן:

הרציונל העומד בבסיס ההסדר של פיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק, הוא הקושי הניכר שעשוי לעמוד בדרכו של בעל זכות יוצרים התובע בשל הפרתה, להוכיח באופן מדויק את הזנק שנגרם לו עקב ההפרה.

בנוסף לכך, המחוקק הכיר גם בצורך כי פסיקת הפיצוי במקרה של הפרת זכות יוצרים תגלם גם אלמנט הרתעתי, על מנת שלא יקל המפר ראש במעשי ההפרה, ועל מנת שיהיה בפיצוי שייפסק נגדו עקב מעשי הפרה – משום הרתעה מספקת בכדי שמעשים אלו לא יישנו.

עם זאת, אין להתעלם גם מכך שהפיצוי אמור לשקף גם אומדן של הנזק המשוער שנגרם לתובע.

בעבר, ההסדר החקיקתי של הפיצוי הסטטוטורי שהיה קיים בפקודת זכות יוצרים קבע סכום "רצפה" וסכום "תקרה" לפיצוי ללא הוכחת נזק. טווח הסכומים נע תחילה בין סכומים נמוכים ביותר, ומאוחר יותר, הגיע טווח הסכומים ל- 10,000 ₪ עד 20,000 ₪ להפרה, שזהו טווח הסכומים שהיה בתוקף החל משנת 1989 ועד לחקיקתו של חוק זכות יוצרים.

בפסיקתם של בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון, הושמעה בעבר ביקורת על קביעתו של סכום מינימום וסכום מקסימום כפיצוי ללא הוכחת נזק למעשה הפרה, שכן בתי המשפט ראו בכך, ובצדק רב לטעמי, משום קביעה אשר יוצרת קושי ניכר ולעיוות משמעותי בפסיקת הפיצוי.

שכן, מקום בו מדובר היה בהפרה קלה ולא משמעותית – פסיקה של 10,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק, הפכה להיות פסיקה עונשית חמורה כלפי המפר, אשר הביאה להתעשרות בלתי מוצדקת של התובע. מנגד – כאשר מדובר היה בהפרה חמורה ומשמעותית – הגבלת הסכום לסך של 20,000 ₪ – אף היא היתה לא אפקטיבית.

במצב דברים כפי שהיה בהסדר החקיקתי הקודם, עשויים היו בתי משפט להימנע מפסיקת פיצוי לחלוטין, עת סברו כי כאשר מדובר במעשה הפרה קל ערך – אין מקום לפסוק סכום "מינימלי" של 10,000 ₪. מטעם זה, שונה ההסדר החקיקתי הקודם ונקבע הסדר חדש, הוא זה האמור בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים.

ההסדר החקיקתי ד'היום, הקיים בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים, מאפשר לבית המשפט לקחת בחשבון במסגרת שיקוליו, הן את הקושי הראייתי, שבהוכחת הנזק שנגרם לתובע, והן את האלמנט ההרתעתי הנדרש בפסיקת הפיצוי, בשים לב לנסיבות העניין ולהתנהלות הצדדים.

לצורך זה, לא נקבע סכום מינימלי לפסיקת פיצוי סטטוטורי, אלא נקבע סכום מקסימלי גבוה – בסך של עד 100,000 ₪ להפרה – כאשר בס"ק (ב) לסעיף 56 לחוק זכות יוצרים נקבעו שיקולים מסוימים, המנחים את בית המשפט בבואו לקבוע את סכום הפיצוי הסטטוטורי הראוי, בנסיבות המקרה הקונקרטי.

התובעות טענו כי במקרה הנדון מדובר בארבע הפרות – לפי כל אחד מן הדיסקים המזויפים שנרכשו על ידי החוקר הפרטי מטעמן. זאת, תוך שהן מפנות לסרטון ת/1 ממנו עולה כי בעסק של הנתבע מצויים דיסקים מפרים נוספים, המוצעים למכירה.

הנתבע לא טען בסיכומיו דבר לעניין מספר ההפרות הנטען כלפיו.

מהו, אפוא, מספר ההפרות העקיפות שביצע הנתבע? האם מדובר בארבע הפרות, או שמא מדובר בהפרה אחת מתוך "מסכת אחת של מעשים", כמאמר סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים?

ההלכה הפסוקה, עוד כאשר היה בתוקפו חוק זכות יוצרים הישן ופקודת זכות יוצרים, סעיף 3א' לה, עסקה תדיר בשאלה זו – מה נחשב ל"הפרה אחת"? זאת, נוכח ההסדר הקודם של סכום מינימלי ומקסימלי של פיצוי סטטוטורי.

בהלכת שגיא נ' ניניו נקבע (עמ' 267 לפסה"ד) כי:

הנה כי כן, המבחן השולט לצורך הקביעה האם עסקינן בהפרה אחת או במספר הפרות הינו מבחן הזכות שנפגעה. לפי מבחן זה, יש לראות בהפרה של זכויות יוצרים שונות כהפרות עצמאיות ונפרדות, וכאשר מדובר בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות יוצרים, הנטייה תהא לראות בכך כמעשה הפרה אחד.

מבחן הזכות הנפגעת יושם בפסיקה גם לאחר חקיקתו של חוק זכות יוצרים משנת 2007.

במקרה הנדון הוכחו, על ידי התובעות, לכל הפחות ארבעה מעשי הפרה של זכויותיהן. לשיטת בית המשפט נפסק כי יש לראות בכל אחד מארבעת הדיסקים המזויפים שנמכרו על ידי הנתבע לחוקר הפרטי מטעם התובעות – כמעשה הפרה נפרד.

מדובר בארבעה משחקים שונים, אשר המכירה של כל משחק מזויף כאמור – מהווה מעשה הפרה נפרד.

השיקולים של היקף ההפרה ומשך הזמן בו בוצעה ההפרה הינם בין השיקולים המרכזיים בפסיקת הפיצוי.

במקרה הנדון, מדובר בארבע הפרות שהוכחו, וכן הובאה במסגרת הצילום ת/1 של ביקור החוקר בעסקו של הנתבע, ראיה לכך כי מלבד אותם ארבעה דיסקים מזויפים הועמדו למכירה בעסקו של הנתבע עוד עשרות דיסקים מזויפים. כך עולה לא רק מהסרטון מוצג ת/1 אלא אף מעדות החוקר הפרטי מטעם התובעות, כמו גם מעדות הנתבע עצמו, אשר הודה כי רכש דיסקים כאמור מאותו סוכן של "ניו מילודי" בסכום של 7-8 ₪ לדיסק, ואמר כי רכש ממנו בסכומים של 400-500 ₪ (עמוד 9 ו- 10 לפרוטוקול).

עם זאת, לא ניתן לקבוע כי אותה כמות של עשרות דיסקים נוספים שנרכשו על ידי הנתבע והועמדו למכירה בעסקו – הינם דיסקים של משחקים שונים, או שמא מדובר בעותקים של אותם ארבעה משחקים שנרכשו והוצגו במסגרת התובענה. יתר על כן, החשבונית שהוצאה לנתבע על ידי אותו סוכן של ניו מלודי, מתייחסת ל- CD+DVD, ולפחות על פני הדברים, ניתן לקבל את טענת הנתבע כי רכש גם דיסקים של מוזיקה ערבית.

כך או כך, ברור כי מדובר בהעמדה למכירה של כמות של עשרות דיסקים מזויפים, לכל הפחות על פני תקופה של 10 חודשים.

חומרת מעשה ההפרה הינו שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון במסגרת פסיקת הפיצוי הסטטוטורי, והיא נלמדת מתוך התנהגותו של הנתבע.

במקרה הנדון, יש לקחת בחשבון את העובדה כי מדובר במעשה הפרה עקיף ולא ישיר, כי בפועל הובאה ראיה למכירה של ארבעה דיסקים בלבד, וכן יש לשקלל את התנהגות הנתבע למן המועד שבו קיבל את מכתב ההתראה של התובעות, את נכונותו להגיע להסדר כספי עימן, ואת הצהרתו על השמדת כל הדיסקים שהיו בחנות והתחייבותו להימנע מכל מכירה כאמור בעתיד.

הנזק הממשי שנגרם לתובעות במקרה הנדון עולה כדי הסכום שבו היתה נמכרת כל תוכנת משחק מקורית של התובעת. אלא שלא הובאה ראיה בפני למחירים שבהן נמכרות תוכנות המשחק המקוריות של התובעות. במצב דברים זה, כל שניתן להסיק, על פי ההיגיון ובמסגרת הידיעה השיפוטית, כי תוכנות משחק מקוריות כאמור, אינן נמכרות במחיר של שקלים בודדים למשחק והמחיר הסביר עומד על מאות בודדות של ש"ח.

יש לקחת בחשבון את הנזק הממשי, על מנת שלא ייפסק פיצוי המנותק לחלוטין מנזקיהן בפועל של התובעות, באופן שיביא להתעשרות שלא כדין מצידן ובאופן שיהפוך את הפיצוי הסטטוטורי לפיצוי עונשי במהותו.

בבחינת הנזק הממשי בהחלט עולה השאלה האם ניתן לקבוע כי כל מי שרכש מן הנתבע עותקים מפרים של משחקי פלייסטיישן היה קונה, אלמלא כן, עותק חוקי של משחקי פלייסטיישן מהתובעות במחיר המלא שלהם?

לעמדת בית המשפט, קביעה כאמור – אינה סבירה ומתבקשת. לא נראה כי מי שבחר לקנות מהנתבע עותקים מזויפים במחיר של 15 ₪, היה קונה עותק חוקי במחיר של כמה מאות ₪.

על כן, לצרכי קביעת סכום הפיצוי הסטטוטורי בענייננו לא סבר בית המשפט כי יש מקום לקבוע כי בחישוב סכום הפיצוי יש להתייחס לכל עותק מפר שהוכח שנרכש, כמו גם לעותקים שהועמדו למכירה, כעותק שאלמלא מכירתו כאמור – היה נרכש עותק מקורי.

בית המשפט ציין עם זאת, כי יש להביא במכלול השיקולים בעניין הנזק הממשי גם את ההוצאות שהוצאו על ידי התובעות לצורך איתור מעשה ההפרה והבאת העניין בפני בית המשפט.

בחינת הרווח שצמח לנתבע בשל מעשה ההפרה – מעלה במקרה הנדון כי מדובר בסכום זניח, אם נקבל את הטענה (ולא הובאה ראיה אחרת על ידי התובעות) כי הנתבע שילם כ- 8 ₪ עבור כל דיסק מזויף ומכר אותו ב- 15 ₪.

נלקחו בחשבון במסגרת השיקולים שנשקלו גם את העובדה כי עסקו של הנתבע הינו עסק קטן, כאשר לא נסתרה על ידי התובעות טענת הנתבע כי הוא עוסק זעיר, פטור ממע"מ, ואף לא נסתרה הטענה כי מדובר בעסק "צעיר" שהוקם בשנת 2012.

בית המשפט שקל ושקלל את מכלול הנתונים והשיקולים שפורטו לעיל, ולקח בחשבון מחד, גם את התנהלות הנתבע לאחר שקיבל את מכתב ההתראה, ואת עדותו במהלך דיון ההוכחות, ואת עובדת היותו צעיר בעסקים עצמאיים, ומאידך, שקל גם את העובדה כי בעסקו של הנתבע הועמדו למכירה עותקים מפרים נוספים בהיקף לא מבוטל וכן את הצורך להביא לפיצוין של התובעות ולהרתיע מפרים נוספים מפני מעשי הפרה כאמור – מצא בית המשפט כי יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 25,000 ₪ בגין מעשי ההפרה נשוא התובענה דנן.

בית המשפט לא מצא לנכון להוסיף ולפסוק לתובעות פיצוי בעילות של הפרת סימני המסחר ועשיית עושר ולא במשפט.

זאת, מן הטעם הפשוט שהתובעות לא הביאו ראיות כלשהן לעניין הנזק שנגרם להן כתוצאה מהפרת סימני המסחר, וגם האפשרות לפסיקת פיצוי על דרך האומדנא, ראוי לה שתישען על נדבך ראייתי כלשהו, וכזה לא הוצג.

נפסק כי בכל הקשור והמתייחס לעוולה של עשיית עושר – ראוי שלא ייפסק כפל פיצוי בשל אותן עובדות, לא כל שכן מקום בו התובעות בחרו לעתור לסעד של פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכות יוצרים ולא הביאו ראיות כלשהן באשר לנזקיהן בפועל.