הליך שנדון בין קארשי אינטרנשיונל בע"מ נ' מרכז המתנות 2006 בע"מ, בבית המשפט המחוזי ירושלים, בפני השופט יוסף שפירא (ת"א 3402/09, בש"א 8858/09).
ביום 23.12.2009 ניתן פסק הדין בתיק.
תחום: העתקת כיסויים לחלה (גניבת עין)
נושאים: סעד זמני, גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, אי רישום מדגם, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, מאזן הנוחות
עובדות
בקשה למתן צו לסעד זמני שיורה למשיבים להימנע מלמכור סדרה של כיסויים לחלה או מצה. אשר נטען כי הם מפירים את זכויות המבקשת במוצרים המקוריים אותם היא מייצרת ומשווקת.
נפסק
הבקשה מתקבלת בחלקה. ניתן צו מניעה זמני עד למתן פסק דין המורה למשיבים להימנע מלעשות שימוש בסדרה של כיסויים לחלה של המבקשים.
לא ניתן צו לאיסוף המוצרים המפרים שווקו קודם למתן הצו. לא ניתן צו למתן חשבונות וגילוי מסמכים, אשר יכול ויעשה במסגרת ההליך העיקרי.
שכ"ט עו"ד בבקשה זו בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ישולם על פי תוצאות ההליך העיקרי.
נקודות מרכזיות
סעד זמני
השיקולים למתן סעד זמני, שהיו בעבר יציר הפסיקה, מעוגנים כיום בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, והם כדלקמן:
א. חיוניות הסעד – השאלה היא האם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי באופן שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה.
ב. הוכחת קיום הזכות – התובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה, ברמה של קיום זכות לכאורה (תקנה 362(א)).
ג. מאזן הנוחות – על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו (תקנה 362(ב)(1)). אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה.
גניבת עין
סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט– 1999, קובע: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
לעוולת גניבת עין יש שני יסודות: מוניטין והטעיה.
מוניטין
מוניטין הוא תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו. אין צורך שקהל הלקוחות ידע את זהותו של התובע. כל שעל התובע להראות הוא שבבוא הצרכן לקנות את המוצר נשוא המחלוקת, הוא מתכוון לרכוש את המוצר של התובע אשר מאופין בתיאור נשוא החיקוי.
בית המשפט פסק כי לאור: הקטלוגים הרבים שהפיצה המבקשת, עדות מנהל המבקשת בדבר המוניטין שלא נחקר בנושא זה בחקירתו הנגדית, עדות המשיבים כי הם מכירים את המבקשת במשך עשרות שנים, גידול מרשים ועקבי במכירות הסדרה, יש בכל אלה כדי לקבוע כי למבקשת יש מוניטין לעניין בקשה לסעד זמני.
בית המשפט פסק כי המבקשת אף הוכיחה כי המוצר רכש לעצמו "משמעות שנייה" המקשרת אותו עם המבקשת, עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על-פי חזותו עם תוצרתה של המבקשת.
בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין למוצר יכול להתקיים רק לאחר שנים רבות של ייצור ושיווק. שכן משמעותה של טענה זו היא כי אין הגנה על מוצרים "חדשים". יש לבדוק לפיכך נסיבות כל מקרה ומקרה.
בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין של יצרן אינו רלבנטי כלל אלא רק מוניטין במוצר, וכי מוניטין אצל לקוח משנה, לאו מוניטין הוא.
הטעיה
שאלת ההטעיה על ידי חיקוי נבדקת על פי "המבחן המשולש" – הקובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה":
א. מבחן המראה והצליל;
ב. מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות;
ג. מבחן יתר נסיבות העניין.
המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה לגבי המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'.
בבחינת ההטעיה, יש להשוות את שני המוצרים בשלמותם, ולתת משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו.
שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות, היא: מה יקרה אם כל אחד משני היריבים, המתחרים זה בזה, יורשה להשתמש בסימן שלו? העלול הציבור, מחמת דמיון המילים, לערבב סחורתם, ולחשוב שסחורתו של פלוני היא סחורתו של אלמוני?
בית המשפט קבע כי המראה בין הדגמים הינו דומה עד כדי להטעות, סוג הטובין זהה, חוג הלקוחות זהה, אפיקי השיווק זהים, והתחרות בין מוצרי המבקשת למשיבים מתבצעת יום יום, שעה שעה, באותן חנויות עצמן.
התערבות בלתי הוגנת
סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".
בית המשפט דחה את העילה לפי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות (התערבות בלתי הוגנת) וקבע כי סעיף 3 אינו חל במקרה דנא, שכן הסעיף עוסק במקרה בו העוסק חוסם או מונע בצורה כלשהיגישה פיסית ללקוחות של העסק.
סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות לא נועד לקבוע איסור כללי מפני תחרות בלתי-הוגנת. שידול לקוחות, אף אם הוא 'רוכב' על גבי המוניטין של התובע, עדיין אינו בגדר 'חסימה' של הגישה לתובע.
עילת עשיית עושר ולא במשפט
סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".
יסודות העילה הם: זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין, התעשרות אשר באה מהמזכה והיסוד הנוסף.
רק במקרים חריגים דיני עשיית עושר יגנו על ההשקעה של פלוני בפיתוח, וזאת רק מקום בו המדובר במוצר חדשני, ייחודי, אשר ההשקעה של פלוני בפיתוח ושיווק המוצר הינה בשיעור גבוה המצדיק את מתן ההגנה.
ואולם מקום בו קיימת השקעה משמעותית בפיתוח המוצר, יש לבחון זאת על פי היחס בין ההשקעה לבין מחיר המוצר, שאם לא כן תחסם הדלת להוכחת הפרת זכויות קניין רוחני בפני היוצר הקטן.
זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין
המשיבים קיבלו טובת הנאה מן המבקשת המתבטאת בשימוש שהם עושים ברעיון העיצובי אותו מימשה המבקשת במוצרים המקוריים – מוצר שכבר הוכיח הצלחה – אשר בפיתוחו השקיעה מקורית, חדשנות, יצירתיות, זמן וכסף, ללא כל השקעה מצדם.
ההתעשרות אשר באה מהמזכה
ההתעשרות, פנים רבות לה: התעשרות נובעת מרווחים אותם המפר מפיק ממכירות המוצרים המפרים. מחיסכון בהוצאות פיתוחו של המוצר שעל ידי העתקתו נחסכת מן המעתיקים השקעה של מאמץ, מחשבה, טרחה זמן וממון.
היסוד הנוסף
בהלכת א.ש.י.ר נקבע, בדעת הרוב, כי ניתן להגן על תוצר רוחני, שאינו מוגן במסגרת דיני הקניין הרוחני, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. וזאת כאשר מוכח יסוד נוסף.
היסוד הנוסף עשוי להיות משני סוגים עיקריים:
א. התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב.
ב. נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.
העתקת של מוטיבים שאינם פונקציונאלים העתקתם אשר נעשתה מטעמים עסקיים ותחרותיים. אשר נעשתה כדי לקטוף את פרי עמלו של הממציא אשר הצריך יצירתיות, מיומנות, השקעה כספית והשקעת זמן. העתקה כזו מאפשרת ליצרן המעתיק לייצר מוצרים בעלות נמוכה, וכך להתחרות באופן בלתי הוגן ביצרן אשר עמד בכל ההוצאות הכרוכות בפיתוח ועיצוב המוצר. בנסיבות אלו מתקיים היסוד הנוסף העושה את ההתעשרות בלתי צודקת.
קריטריונים נוספים לבחינת התקיימותו של "היסוד הנוסף": היקף ההשקעה בפיתוח המוצר; היותה של ההעתקה שיטתית או חד פעמית; הקושי שבחיקוי; השאלה אם מדובר בהעתקה מלאה או חלקית של המוצר; משך הזמן שבו המוצר המועתק נמצא בשוק; קיומן של חלופות להשגת התכלית המבוקשת על ידי המעתיק; האפשרות לקיומו של כשל שוק אם יותר החיקוי; והשאלה אם ניתן היה להשיג הגנה על הקניין הרוחני על ידי רישומו.
בית המשפט פסק כי קמה למבקשת עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר.
אי רישום מדגם
כאמור בסעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007: מוצר לא יקבל הגנה כפולה הן מכוח דיני זכות יוצרים והן מכוח דיני המדגמים.
אולם כאשר תובענה בגין הפרת זכות יוצרים לא נסמכת על מונופול על פי דין אלא על הפגיעה בזכותה הקניינית, אין לשלול את זכותה של המבקשת לפי לתבוע לפי חוק זכויות יוצרים (אף אם הכיסויים המשווקים על ידי המבקשת משוכפלים באופן תעשייתי וראויים להירשם כמדגם).
הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן
כאמור בסעיפים 2(א), 2(ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981, נטילת חלק ביצירת החיקוי והפצתו בציבור, מהווה הטעייה של ציבור הצרכנים.
הוכחת הטעייה בפועל, אינה מחויבת אלא ניתן להסתפק בהוכחת סכנה בלבד של הטעייה.
חיקוי מכוון של מוצר של מתחרה מעידה, לכאורה, על חשש להטעיה של ציבור הלקוחות מן ההיבט האובייקטיבי.
מאזן הנוחות
בבחינת מאזן הנוחות – על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו. אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה
שאלת מאזן הנוחות מושפעת משאלת חוזק עילת התביעה.
לאור העובדה שהמשיבים מוכרים דגמים רבים של כיסויים, ולא מדובר במוצר עונתי אלא המתאים לכל עונות השנה, הרי שאם תדחה תביעת המבקשת, יוכלו להיפרע ממנה את נזקיהם. כך גם לעניין טענתם כי נזקי המבקשת הינם כספיים בלבד, הרי שעיון בבקשתה ובכתב תביעתה מלמד כי לא בנזק כספי בלבד עסקינן.
בית המשפט פסק כי דווקא נזקי התובעת הם בלתי הפיכים, בניגוד לטענת כל המשיבים.
