רכישת שתילים מזן צמח מוגן אינה מתירה לרוכש להרבות אותם ללא רשות לצורך פעילות מסחרית. בע"א 10717/05 פלוריסט דה קוואקל ב.וו נ׳ ברוך חג׳ג׳ (3.9.2013) קבע בית המשפט העליון כי ריבוי חוזר של זני גרברה רשומים, גידול השתילים שנוצרו בעקבותיו ומכירת תוצרתם עשויים להפר זכויות מטפחים, גם כאשר השתילים המקוריים נרכשו כדין. לצד זאת הובהר כי לבעל הזכות אין סמכות למנוע באופן גורף כל ניצול נוסף של שתילים שנמכרו בהסכמתו, משום שהזכות כפופה לעקרון המיצוי הקבוע בסעיף 36א לחוק.
פסק הדין, שנכתב בידי השופט חנן מלצר בהסכמת השופטים סלים ג׳ובראן ואליקים רובינשטיין, הוא אחד מפסקי הדין המרכזיים בישראל בנושא היחס שבין זכויות מטפחים בזני צמחים, הסכמי רישוי, מיצוי זכויות והיקף צו המניעה. הניתוח שלהלן מתמקד בהכרעה השיפוטית, בעוד שהמדריך המקושר מסביר את הליך רישום הזכויות ואת הדין הכללי. ניתן לקרוא גם את נוסח פסק הדין בע"א 10717/05.
הרקע העובדתי: זני גרברה, שתילים שנרכשו כדין ומחלוקת על ריבוי
המערערות, פלוריסט דה קוואקל ב.וו וטרנה ניגרה ב.וו, הן חברות הולנדיות שבבעלותן זכויות מטפחים רשומות בזנים של פרחי גרברה. המשיבים היו ברוך חג׳ג׳ ואברהם חג׳ג׳. ברוך חג׳ג׳ עסק בגידול ושיווק פרחים בישראל, ואילו לגבי אברהם חג׳ג׳ הועלתה טענה להעדר יריבות. המגדל רכש שתילים מסוכן מורשה של בעלי הזכות, אך בין הצדדים התעוררה מחלוקת בשאלה אם הוא ממשיך להרבות את הזנים המוגנים לצרכים מסחריים ללא הרשאה ובלא דיווח מלא.
בעלי הזכויות טענו כי הדיווחים העצמיים של המגדל אינם משקפים את היקף השתילים שגידל, כי לא התאפשרה ספירה מספקת של הצמחים וכי שולמו תמלוגים בחסר. עוד לפני הגשת התביעה שלחו למגדל הודעות המבהירות כי אינם מתירים לו להמשיך לנצל את זניהם ללא רשות. בשנת 2001 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה לצו מניעה קבוע, שביקשה לאסור ניצול בלתי מורשה של זני הגרברה המוגנים.
ההליך התמשך שנים. בית המשפט המחוזי, מפי השופטת רות רונן, דחה את התביעה בפסק דין מיום 26.9.2005 ובהחלטה משלימה מיום 25.10.2007. המחלוקת הגיעה לבית המשפט העליון, שנדרש לא רק לשאלה העובדתית כמה שתילים הוחזקו בחלקות, אלא גם לפרשנות המשפטית של מה נחשב ניצול המותר לאחר מכירה ראשונה של זן מוגן.
מה קבע בית המשפט המחוזי, ומדוע העליון התערב?
בית המשפט המחוזי נתן משקל מרכזי לשאלת אמיתותם של הדיווחים העצמיים. הוא סבר שהמערערות לא הוכיחו את היקף הריבוי החוזר שעליו דיווח המגדל באופן בלתי נכון, וקיבל פרשנות שלפיה מכירת השתילים בהסכמת בעל הזכות ממצה את כוחו למנוע שימושים מאוחרים, למעט פעולות שהוחרגו במפורש מהגנת המיצוי.
בית המשפט העליון קבע כי נקודת המוצא הדיונית הייתה מצומצמת מדי. עילת התביעה אינה בהכרח הפרת חובת דיווח או הפרת התחייבות לשלם תמלוגים. מדובר בתביעה מכוח חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג–1973, ועל כן השאלה המרכזית היא אם המגדל ביצע ניצול מסחרי בלתי מורשה שהיה כרוך בריבוי חוזר של הזנים הרשומים. אפשר להוכיח הפרה גם מבלי להוכיח שכל טופס דיווח היה כוזב, אם הראיות מבססות ריבוי חוזר אסור ללא רשות.
לשאלה זו הייתה תשובה חיובית בנסיבות התיק. המגדל הודה כי בשנת 1999 רכש כ־20,000 שתילים מזנים רשומים ושאינם רשומים, וכי מאז המשיך לרבות שתילים. בספירה שנערכה בשנת 2002 נמצאו בשטחי הגידול כ־180,000 שתילים מהזנים המוגנים. בית המשפט קבע כי ההודאה, בצירוף תוצאות הספירה והיעדר הסבר מספק לפער, תומכים במסקנה שהתקיים ריבוי חוזר למטרות מסחריות. המספרים הללו אינם מהווים קביעה בדבר סכום פיצויים או כימות סופי של כל פעולת הפרה.
מיצוי זכות מטפחים לפי סעיף 36א: מה מותר לאחר רכישת שתיל?
סעיף 36 לחוק מעניק לבעל הזכות הרשומה את הזכות למנוע ניצול בלתי מורשה של הזן המוגן. סעיף 36א, שנוסף בתיקון משנת 1996, מסייג את הזכות לאחר שזן נמכר או שווק בישראל בידי בעל זכות המטפחים או בהסכמתו. זהו יישום של עקרון מיצוי הזכויות: בעל הזכות אינו רשאי להמשיך ולשלוט בכל שימוש מסחרי או פרטי בפריט שנמכר כדין, רק משום שהפריט קשור לזן מוגן.
למיצוי נקבעו שני חריגים מרכזיים: ניצול הכרוך בריבוי חוזר של הזן, ויצוא מסוים של חומר ריבוי או חומר מאוסף למדינה שאינה מגינה על הזנים הרלוונטיים, בכפוף לתנאים ולחריגים שבחוק. מכאן שרוכש רשאי, ככלל ובכפוף לדין ולהסכמים החלים, להחזיק בשתילים המקוריים, לגדלם ולשווקם. לעומת זאת, אין לו היתר אוטומטי לייצר מהם שתילים חדשים למטרות מסחריות.
בית המשפט דחה פרשנות מצומצמת של המונח ריבוי חוזר, שהייתה אוסרת רק את פעולת השכפול עצמה ומתירה ללא הגבלה את השימוש בתוצרים שהופקו ממנה. בנסיבות המתאימות, גם הגידול, המכירה והשיווק של שתילים שנוצרו בריבוי חוזר ושל הפרחים שצמחו מהם עשויים להיחשב ניצול הכרוך באותו ריבוי בלתי מורשה. ההבחנה היא אפוא בין המשך שימוש במוצר המקורי שנמכר בהסכמת המטפח לבין יצירת חומר צמחי חדש בניגוד לזכותו.
את העיקרון צריך לקרוא לצד סעיף 37 לחוק, המתיר בתנאים מסוימים שימושים לצורכי ניסוי, מחקר, מדע ובדיקות מעבדה ופעולות פרטיות שאינן מסחריות. היתרים אלה אינם מקנים בהכרח רשות להשתמש בחומר ריבוי מוגן באופן חוזר לצורך ייצור מסחרי. ההבחנה בין הריבוי, השימושים המותרים ומשך ההגנה מוסברת בהרחבה במדריך זכויות המטפחים בישראל.
הודאת המגדל ונטל הראיה בתביעה להפרת זכות מטפחים
פסק הדין מדגים הבחנה חשובה בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע להוכיח את יסודות התביעה נותר על בעלי זכות המטפחים, לפי מאזן ההסתברויות הנהוג במשפט האזרחי. אולם נטל הבאת הראיות עשוי לנוע בין בעלי הדין במהלך הדיון, בהתאם לראיות שכבר הוצגו.
כאן, הודאת המגדל בדבר ביצוע ריבוי חוזר ותוצאות הספירה העמידו תשתית ראייתית מספקת להפרה. במצב זה עבר אליו הנטל להביא ראיות שיסבירו מדוע הריבוי לא נעשה בזנים הרשומים, או מדוע התקיימה הרשאה מתאימה. בית המשפט לא קבע כלל שלפיו די בכל פער בין נתוני רכישה לספירה כדי להוכיח תמיד הפרה; משקלם של הנתונים נבע מצירוף הנסיבות וההודאה שניתנה במקרה זה.
ההכרעה מלמדת שבסכסוכים על זני צמחים עשויים להיות חשיבות מכרעת לתיעוד רכישת השתילים, לספירות שנערכו בחלקות, לרישומי גידול, למסמכי הרישוי ולתכתובות בעניין היקף ההרשאה. ראיות אלה אינן נוגעות רק לשיעור התמלוגים; לעיתים הן מוכיחות את עצם השימוש בזן המוגן בדרך שאינה מותרת.
האם חלה חובה לדווח על שתילים ולשלם תמלוגים מכוח החוק?
אחת ההבחנות המשמעותיות בפסק הדין היא בין הזכות הקניינית לבין הסדרים חוזיים. בית המשפט הבהיר כי חוק זכות מטפחים אינו יוצר כשלעצמו חובת דיווח כללית על היקף הריבוי החוזר או חובת תשלום תמלוגים כללית בגין כל ניצול של זן רשום. חובות כאלה יכולות לנבוע מהסכם רישיון, מהסכמי רכישה, ממערכת היחסים בין הצדדים או מהסדר משפטי אחר החל עליהם. במקרים של הפרה, תמלוגים סבירים יכולים לשמש גם אמת מידה לחישוב פיצויים לפי סעיף 65, אך אין לבלבל בין מדד לחישוב נזק לבין חובה סטטוטורית אוטומטית לשלם תמלוגים.
בענף הגרברה התפתחה פרקטיקה של דיווח עצמי על כמויות הגידול וספירת שתילים, לצד תשלום תמלוגים לבעלי הזכויות. בפסק הדין נדונו גם מסמכי הרכישה והודעות שנשלחו למגדל, שבמסגרתן הובהר כי בעלי הזכויות אינם מסכימים להמשך הריבוי. בית המשפט לא ראה בהסתמכות על דפוסי ההתנהגות הקודמים רישיון בלתי מוגבל בזמן, בייחוד לאחר הודעה מפורשת על היעדר הרשאה ובנסיבות של פגיעה ביחסי האמון בין הצדדים.
בעסקאות מסחריות העוסקות בזן רשום, ההבחנה הזאת מחייבת בדיקה של שרשרת הבעלות והיקף רישיונות השימוש, לצד בדיקת הזכות הרשומה עצמה. אותם עקרונות של הפרדה בין זכות קניינית לבין התחייבות חוזית רלוונטיים גם לבדיקת נאותות של נכסי קניין רוחני, אף שההסדרים הספציפיים של זכויות מטפחים שונים מאלה של פטנטים וזכויות אחרות.
מדוע צו המניעה הוגבל לריבוי חוזר ולהשלכותיו?
בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי התרחש ניצול מסחרי בלתי מורשה של זנים מוגנים באופן הכרוך בריבוי חוזר. הוא הורה על מתן צו מניעה קבוע שימנע מן המשיבים ניצול כזה ללא רשות בעלי הזכויות. עם זאת הוא לא אימץ את בקשת המערערות לצו גורף האוסר על כל ניצול של הזנים, משום שהצו המבוקש היה מתפרש גם על שתילים שנרכשו כדין והשימוש בהם אינו כרוך בריבוי אסור.
העיקרון שהנחה את ההכרעה הוא שהסעד אינו יכול להיות רחב יותר מן הזכות שהחוק מקנה. מיצוי הזכות מאפשר המשך פעולות מותרות ביחס לשתילים שנרכשו בהסכמת בעליהם, אך אינו מכשיר את יצירתם הבלתי מורשית של שתילים נוספים. באמצעות הגבול הזה ביקש בית המשפט להגן על התמריץ לטפח זנים חדשים בלי להעניק למטפח שליטה כללית בשוק הפרחים.
פסק הדין ממחיש את הצורך להגדיר במדויק את התנהגות המפר ואת הסעד המבוקש. גם בתחום תביעות הפטנטים נדרש לבחון את גבולות הזכות הרשומה ואת ההתנהגות הנטענת כמפרה, אך אין להשליך באופן אוטומטי את סעיף 36א לחוק זכות מטפחים על דיני הפטנטים. מדובר בדינים נפרדים, שלכל אחד מהם הוראות משלו.
תוצאת הערעור: צו מניעה והוצאות, ללא פסיקת פיצויים בתיק
הערעור התקבל, פסק הדין של המחוזי בוטל, ונקבע צו מניעה קבוע המכוון לניצול מסחרי הכרוך בריבוי חוזר בלתי מורשה של זני הגרברה המוגנים. המשיבים חויבו בהוצאות משפט בסך 40,000 ש״ח. זהו חיוב בהוצאות ההליך, ולא פיצוי כספי שנפסק בגין מלוא הנזק הנטען.
השופט מלצר ציין כי אין להכריע במסגרת הערעור אם ניתן יהיה לתבוע בעתיד פיצויים בגין העבר, בין היתר לנוכח העובדה שלא התבקש סעד כזה מלכתחילה ובשים לב לנסיבות נוספות ובהן תמלוגים מסוימים ששולמו. לכן אין להציג את פסק הדין כהכרעה המחשבת פיצויי הפרה או כתוצאה כספית של 40,000 ש״ח לטובת בעלי הזכויות בגין הריבוי עצמו.
חשיבותו של פסק הדין נותרת בעיקר בפרשנות היקף זכות המטפחים לאחר מכירה מורשית, בתחולת חריג הריבוי החוזר, במשקל של הודאת בעל דין ובהבחנה בין הפרה קניינית לבין מחלוקת על חובות דיווח ותמלוגים. לצד ההגנה על מטפחים, הוא מדגיש כי מי שרכש שתילים כדין אינו מאבד את כל זכויות השימוש בהם רק משום שביצע פעולה אסורה אחרת. המפתח הוא התאמה מדויקת בין הזכות שנרשמה, המעשה שהוכח והסעד שניתן.
