הליך שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת רונית פינצ'וק אלט. ביום 06.12.22 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובע: ישראל ברדוגו; הנתבעת: מרכז תרבות בערד עש סמואל רובין בע"מ (חל"צ).
העובדות: התובע הוא אמן בתחום הצילום בישראל שזכה להכרה בפועלו כצלם דוקומנטרי ואווירי, שזכה בפרס ראש הממשלה. בשנת 2006, המסגרת פרויקט צילומים שנערך בקינשאסה בירת קונגו באפריקה, נוצר על ידי התובע הצילום "סליחות באפריקה". מדובר בתצלום אומנותי המציג מחזור ושופר עתיק שעבר בקהילה היהודית המקומית במשך שנים. לטענת התובע עלות השימוש ברישיון עבור הצילום הינה 18,000 ₪ לשלוש שנים כסכום התחלתי.
התובע טען כי בחודש ספטמבר 2019 גילה כי הצילום פורסם באתר הנתבעת. התובע שלח מכתב התראה לנתבעת אך לא קיבל תגובה. התובע טען כי מדובר בהפרה של זכות הקניין של התובע שהוכרה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וההפרה של הזכות המוסרית הקבועה בסעיף 46(1) לחוק זכות יוצרים.
התובע עתר לפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 56 לחוק זכות יוצרים בסך 40,000 ₪.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 9,000. בנוסף, בית במשפט קבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
מקוריות היצירה
סעיף 4 לחוק זכות יוצרים קובע תנאי לקיום זכות יוצרים ביצירה והוא שהיצירה "מקורית". בפסיקה נקבעו שני מבחנים על מנת לבחון את שאלת מקוריות היצירה – "מבחן היצירתיות" ו-"מבחן ההשקעה". נקבע כי שני המבחנים הללו אינם מציבים רף גבוה בפני המבקש להגן על יצירתו בזכות יוצרים.
בית המשפט קבע כי התובע הוכיח שהצילום, פרי עבודתו, מהווה יצירה מקורית. התובע העיד שהוא נסע לקונגו, קיבל אישור מגורמי הממשל לצלם, היה מלווה באנשי אבטחה והשקיע הן מקשריו והן מידיעותיו כדי לצלם את הצילום הייחודי. התובע טען כי מדובר בצילום של שופר של קהילה יהודית עתיקה שצולם במוצאי יום כיפור.
בית המשפט הסביר כי עיון בצילום מעלה שהשופר מונח על מחזור תפילה פתוח והכיתוב "לשנה הבאה בירושלים" בולט בגודלו. בית המשפט קבע שיש בצילום אלמנט אומנותי לא מבוטל שהופך אותו למיוחד וככזה הוא מוגן על פי החוק. לא בכדי הנתבעת, בית חב"ד וגורמים נוספים עשו בו שימוש.
לאור האמור, בית המשפט קבע שהצילום מהווה יצירה כהגדרתה בחוק ושהתובע הוכיח כי הוא בעליה.
הפרת זכות יוצרים
סעיף 11 לחוק זכות יוצרים מקנה לתובע זכות בלעדית לבצע ביצירה פעולות שיש בהן כדי להקנות לו רווח כלכלי כגון פרסומה, מכירתה השכרתה וכו'. בית המשפט הסביר כי הנתבעת עשתה שימוש ביצירה ללא רשות ולכן היא מוחזקת כמפרה בהתאם לסעיף 47(א) לחוק זכות יוצרים.
הגנת השימוש ההוגן
דוקטרינת השימוש ההוגן נועדה לאפשר שימושים מסוימים, הנתפסים כרצויים מבחינת התכלית החברתית שהם משרתים, וזאת גם אם מדובר בהפרה של זכות יוצרים. דוקטרינה זו מאפשרת, במקרים המתאימים, לאזן בין התכליות השונות של דיני זכויות היוצרים – השאיפה להעניק תמריץ להפקת יצירות חדשות והרצון להעשיר את המרחה הציבורי במגוון של יצירות. מדובר בטענת הגנה ולכן הנטל להוכיחה מוטל על הנתבע המבקש להעלותה.
דוקטרינת השימוש ההוגן קבועה בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים: "(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך. (ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה: (1) מטרת השימוש ואופיו; (2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש; (3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה; (4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה."
בעבר הגנת השימוש ההוגן היתה מוגבלת ברשימה סגורה של פעולות. החוק משנת 2007 הרחיב את ההגנה לפעולות שהן "למטרות כגון אלה".
בית המשפט קבע כי בעניין זה קשה לראות כיצד השימוש בצילום מהווה שימוש הוגן, ובפרק נשאלת השאלה למה דווקא השימוש בצילום זה היה חשוב לנתבעת. בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת לפיה היא לא הפיקה רווחים מהשימוש בצילום ושהמטרה – הזמנת ציבור המתפללים לאירוע יום כיפור – מהווה מטרה ראויה וערכית כשלעצמה, אך קבע כי אין בכך כדי להצביע על חשיבות השימוש בצילום נשוא התביעה דווקא. הפסיקה מוכנה להכיר בהגנת השימוש ההוגן כאשר מושא ההפרה הוא המטרה – כך למשל, בעניין Premier League (בשא 11646/08 (ת"א) Premier League נ' פלוני (נבו, 2.9.09) המפר ביקש להפיץ את שידורי הכדורגל לצופים ואז היה היגיון בדיון בסעיף 19(ב). בית המשפט הסביר כי במקרה זה, הנתבעת יכלה להשתמש בצילום אחר ולא היתה סיבה לעשות שימוש דווקא בצילום נשוא התביעה.
לפיכך, בית המשפט דחה את טענת הנתבעת בדבר שימוש הוגן.
הזכות המוסרית
הזכות המוסרית היא זכותו של יוצר ששמו ייקרא על יצירתו וכי לא יוטל פגם ביצירתו. מדובר בזכות אישית העומדת ליוצר, ללא קשר לזכותו הכלכלית.
התובע טען שזכותו המוסרית נפגעה אך בית המשפט הסביר כי נראה שטענה זו נטענה כלאחר יד ללא כל ביסוס עובדתי. עיון בפרסום המפר מראה שהצילום הועלה לאתר האינטרנט עם הכיתוב המפורש "צילום: ישראל ברדוגו".
באשר לשלמות היצירה, התובע טען שהנתבעת הציגה את היצירה חתוכה ומסולפת. בית המשפט דחה טענה זו וקבע שמוצגי התובע מראים שהתמונה זהה ולא נחתכה.
לפיכך, בית המשפט קבע שהזכות המוסרית לא נפגעה.
הגנת מפר תמים
סעיף 58 לחוק זכות יוצרים קובע: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
הנתבעת טענה כי מנהל מחלקת תרבות וקהילה של הנתבעת לא ידע שהצילום מוגן על פי החוק והוא לקח את הצילום מאתר האינטרנט של חב"ד, אשר גם פרסמו את הצילום במסגרת אירועי יום הכיפורים, ומאחר שהאירוע שפורסם עם הצילום היה בשיתוף פעולה עם חב"ד, הוא גם עשה בו שימוש בתום לב ובשוגג. לכן, יש לפטור את הנתבעת מתשלום פיצויים בהתאם לסעיף 58 לחוק.
התובע טען שהנתבעת בחרה להציג הגנת בדים תמוהה שמרות שהוכח שהיא זייפה את הטקסט בפרסום המקורי והוסיפו לאחר הגשת התביעה את המילה "חב"ד" על מנת שתוכל להמשיך לטעון שמנהל מחלקת תרבות וקהילה שלה סבר שמותר לו ליטול את הצילום מהאתר של חב"ד. הרב יעקב מנדלזון שמשמש כרב הישוב נאות הכיכר-עין תמר וכרב קהילת חב"ד בערד, העיד מטעם הנתבעת כי האירוע מושא התביעה נשעה בשיתוף פעולה עם תנועת חב"ד. במסגרת סיכומיו התובע טען שהרב מנדלזון אישר שאין לו אתר אינטרנט ושבחקירתו עלה שהפרסום שעלה באתר חב"ד היה מאוחר לזה של הנתבעת, ומשכך ברור שהנתבעת לא לקחה את התמונה מפרסום באתר חב"ד שהיה מאוחר לפרסום שלה.
בית המשפט דחה טענה זו של התובע. הרב מנדלזון הסביר שהתנועה עושה שימוש באתר האינטרנט הפרטי של אשתו. הנתבעת טענה שהאירוע היה בשיתוף פעולה עם חב"ד וטענה זו לא נסתרה ולא הופרכה למרות הניסיונות השונים במסגרת החקירות הנגדיות. בסיכומיו התובע הפנה לעדות שלו בחקירתו הנגדית אך אין שום הוכחה לטענה זו.
בית המשפט הסביר שמנהל מחלקת תרבות וקהילה של הנתבעת לא נשאל בעניין והדבר מעורר שאלות. בית המשפט מצא לתת אמון בעדויותיהם של הרב מנדלזון ושל מנהל מחלקת תרבות וקהילה של הנתבעת בעניין זה, וקיבל את טענת הנתבעת שהאירוע היה בשיתוף פעולה עם חב"ד ושהצילום נלקח מאתר האינטרנט המשמש את השלוחה של חב"ד שפעלה בשיתוף פעולה עם הנתבעת.
עם זאת, בית המשפט דחה את טענת הנתבעת לפיה היא פטורה מתשלום בהתאם לסעיף 58 לחוק.
בית המשפט הסביר כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, אשר צריכה להוכיח שלא ידעה, ולא היה עליה לדעת, שהיא עושה שימוש ביצירה מוגנת. לא די בהוכחת מצב נפשי סובייקטיבי של תום לב, אלא נדרש להראות כי גם על פי מבחן אובייקטיבי לא ניתן היה לחשוד בקיומה של זכות יוצרים. כמו כן, המילים "זכויות יוצרים" והסימן © שוללים את "התמימות", ויוצרים חזקה שאותו אדם שפרסם את היצירה הוא בעל הזכות ביצירה.
בנוגע למבחן זה נפסק כי הנטל להוכיח הגנה זו מוטל על המפר וכי מדובר בהגנה מצומצמת למקרים חריגים בלבד, בהם הגנת זכות היוצרים ביצירה עשויה להיות מוטלת בספר באופן סביר, כגון ביצירות ישנות שניתן לסבור שעברו זה מכבר לנחלת הכלל, או יצירות שלגביהן המפר לא ידע או לא היה עליו לדעת כי זכויות להגנת זכות יוצרים. נטל ההוכחה לקיומה של הגנת מפר תמים מוטל על כנפי הנתבע (ע"א 1248/15 Fisher Prince נ' דורון יבוא ויצוא בע"מ (נבו, 31.8.17).
סעיף 27א לחוק זכות יוצרים מסדיר את תנאי השימוש ביצירה שבעל זכות היוצרים בה אינו ידוע או לא אותר, בתנאי ש"המשתמש פעל בשקידה סבירה לגילוי או לאיתור בעל זכות היוצרים ביצירה". בית המשפט קבע כי בעניין זה מנהל מחלקת תרבות וקהילה של הנתבעת לא פעל בכלל לאיתור או גילוי בעל זכות היוצרים בצילום. במקרה זה נכתב בצורה מפורשת על הצילום : "צילום: ישראל ברדוגו" ולא נדרש מהנתבעת מאמץ כלשהו כדי להגיע לתובע ולהסדיר מולו את השימוש בצילום.
פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים
לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪, ובקביעת הפיצויים בית המשפט רשאי לשקול, בין היתר, את היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לתובע, הרווח שצמח לנתבעת, מאפייני פעילותה של הנתבעת, טיב היחסים שבין הנתבעת לתובע ותום ליבה של הנתבעת.
לאחר שבית המשפט קיבל את טענת הנתבעת שהיא לא הפיקה רווחים מההפרה, שהשימוש בצילום לא נעשה למטרה מסחרית, אלא למטרה ראויה של כינוס ציבור המתפללים בערד לתפילות יום הכיפורים, ומאחר שקיבל את דברי מנהל מחלקת תרבות וקהילה של הנתבעת בנוגע לשיתוף הפעולה עם חב"ד ואת טענתו ששאב את התמונה מתוך הפרסום לאירוע המקביל של חב"ד, בית המשפט קבע כי ההפרה נעשתה בתום לב.
הצילום הוסר מהרשת מיד לאחר קבלת מכתב הדרישה של התובע והנתבעת הודתה מיד בהפרה והציעה לתובע פיצוי בסך 3,000 ₪ ולאחר מכן 9,000 ₪ לצורך סילוק התביעה (שהופקדו בחשבון בית המשפט).
כמו כן, בית המשפט הסביר כי גם בעובדה שלא הופרה הזכות המוסרית של התובע יש כדי להעיד על תום הלב של הנתבעת. בפסיקה נקבע שמשקלה של הזכות המוסרית הוא לעיתים אף גדול ממשקלה של הזכות הכלכלית, וגם שיקול זה צריך להילקח בחשבון במסגרת השיקולים של גובה הפיצוי.
בית המשפט הסביר כי אין חולק שנגרם לתובע נזק ממשי מאי הסדרת תשלום עבור השימוש בצילום. התובע טען שהשימוש בתמונה הוא בסכום התחלתי של 18,000, אך לא הוצגו ראיות בדבר מכירת רישיונות אלא פסקי דין מתובענות אחרות, בין אם תביעות שהגיש התובע ובין אם תביעות שהגישו אחרים, אך לא ביחס לצילום מושא התמונה.
במסגרת חקירתו הנגדים התובע עומת עם חשבונית שהגיש שממנה עולה שהוא מכר רישיון שימוש בסך 8,488 ₪ לתקופה של 12, חודשים, ועם העובדה שההפרה נמשכה 57 ימים. הוא השיב על כך כי הנתבעת לא היתה מוכנה לשלם זאת, את ה-3,000 ₪ הפקידה רק לאחר הגשת כתב ההגנה, ואת ה-6,000 ₪ הנוספים הפקידה רק לאחר שבית המשפט הסביר לה שההצעות שלה לא ריאליות בדיון קדם המשפט. כמו כן, הוא טען כי הציג חשבונית נמוכה כדי להראות שהוא עושה הנחות אבל יש מחיר.
בית המשפט הסביר כי אין חולק שזכותו של התובע לנהל מו"מ ביחס למכירת הרישיון כראות עיניו וכי הוא רשאי שלא למכור רישיון שימוש למספר ימים או לקבוע תעריף קשיח ביחס למספר החודשים המינימלי לרכישת הרישיון. עם זאת, שעה שהתובע מבקש סעד של פיצויים מבית המשפט מכוח החוק, מתן הפיצוי כפוף לשיקול הדעת של בית המשפט בהתאם לפרמטרים המפורטים בסעיף 56 לחוק.
לאחר ששקל את השיקולים ובחן את הראיות ואת עדויות הצדדים והחקירות הנגדיות, בית המשפט הגיע למסקנה שבנסיבות העניין, הפיצוי שהציעה הנתבעת והפקידה בקופת בית המשפט בסך 9,000 ₪ מהווה פיצוי הוגן בגין ההפרה של הזכות הכלכלית של התובע על היצירה.
