הליך שנדון בבית משפט השלום בהרצליה, בפני השופט אמיר ויצנבליט, ביום 21.12.21 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים: – התובעים: 1. פלאש 90 בע"מ 2. יוסי זליגר; הנתבעת: טיב קפיטל סוכנות לביטוח (2008) בע"מ.
העובדות: התובעת הינה סוכנות צילום והתובע הינו צלם. הנתבעת הינה סוכנות ביטוח המפעילה עמוד פייסבוק.
התובע צילם תצלום של רכב שעולה באש במהלך הפגנה. נטען כי זכויות היוצרים בתמונה שייכות לתובעת. התובעים טענו כי הנתבעת פרסמה את התצלום בעמוד הפייסבוק שלה לצרכים מסחריים, וזאת ללא הרשאה מהתובעת וללא מתן קרדיט לתובע.
התובעים תובעים סך של 30,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיה של התובעת, סך של 30,000 ש"ח בגין הפרת זכותו המוסרית של התובע וסך של 20,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע.
הנתבעת טענה כי מדובר בשימוש חד פעמי בתמונה אשר הופסק מיד עם פנייתם של התובעים. כמו כן, טענה כי התובעת היא תובעת סדרתית, שמגישה תביעות מנופחות ומופרכות רבות נגד גורמים תמימים שהשתמשו בתמונה כזו או אחרת. בנוסף, טענה כי סכומי הפיצוי הנתבעים הינם אסטרונומיים וכי אין קשר בינם לבין התמורה המסחרית בגין התמונה. הנתבעת טענה כי התביעה מהווה שימוש לרעה בחוק זכות יוצרים, ניסיון להתעשר שלא כדין והפיכת התביעות הרבות המוגשות ל"עסק".
הנתבעת טוענת להגנת המפר התמים ולהיותה מפרה עקיפה שעשתה שימוש בתמונה לאחר שכבר הופרו זכויות היוצרים בה. הנתבעת טענה שיש לייחס לתובעת אשם תורם בהפצת התמונה ברחבי האינטרנט מבלי לעגן בה את זכויות היוצרים שלה. הנתבעת מכחישה את זכויות התובעים בתמונה מחמת היעדר ידיעה.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה באופן חלקי. בית המשפט העמיד את שיעור הפיצוי לטובת התובעת על סך של 18,000 ₪ בגין הפרת הזכויות הכלכליות בתצלום, ולטובת התובע על סך של 4,000 ₪ בגין הפרת הזכות המוסרית בתצלום.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
תובעת סדרתית
בית המשפט דחה את טענות הנתבעת בדבר היותה של התובעת "תובעת סדרתית". נקבע כי עצם הסדרתיות, גם אם היא נכונה, אין משמעותה שמדובר בתביעת סרק. לעיתים הסדרתיות אינה מלמדת על הגשת תביעות שאינן מבוססות, אלא על ריבוי ההפרות. בנוסף, התובעת היא סוכנות צילום ולכן ניתן להניח שהיא מטפלת בזכויות היוצרים בצילומים רבים. בית המשפט גם דחה את טענת הנתבעת הדבר הפיכת תביעותיה של התובעת ל"עסק", תוך שהיא תובעת פיצויים מנופחים או אסטרונומיים.
הבעלות בזכויות היוצרים
התובעים טענו כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בתמונה והתובע הוא בעל הזכות המוסרית בה.
לא היתה מחלוקת על זכותו המוסרית של התובע בתצלום. לפיכך, גם לא היתה מחלוקת על כך שמדובר בתצלום שעשה התובע, כלומר, שהוא "יוצר" היצירה. זאת מאחר שעל פי סעיף 45(ב) לחוק זכות יוצרים, הזכות המוסרית עומדת ליוצר באופן אישי ואינה ניתנת להעברה. כיוצר, ובהיעדר טענה או ראיה הסותרת זאת, התובע הוא גם הבעלים הראשון של זכויות היוצרים ביוצריה (סעיף 33(1) לחוק זכות יוצרים).
התובעים צירפו לסיכומיהם שני מסמכים זהים משנת 2011 ומשנת 2014 שכותרתם "כתב העברת זכויות" ובהם נכתב כי התובע מעביר את זכויותיו בצילומים המפורסמים באתר פלאש 90 לידי חברת פלאש 90. בית המשפט קבע כי מסמכים אלה מהווים תשתית מספקת להרמת הנטל המוטל על התובעים להראות כי זכויות היוצרים בתצלום הועברו מן התובע אל התובעת (למעט הזכות המוסרית, שאינה ניתנת להעברה).
הנתבעת טענה לבידוי מסמכים. בית המשפט דחה טענה זו וציין כי טענות התובעים בדבר העברת הזכויות נשמעות מפי שני הצדדים למסמכים שצורפו: המעביר והנעבר. כלומר, אם התובע, כמי שיצר את הצילומים, טוען בפני בית המשפט שהוא העביר את זכויותיו לתובעת, אין סיבה לפקפק בטענתו בהיעדר חקירה נגדית.
בית המשפט קבע כי גם במקרה שבו אין מחלוקת שהתובע הוא שצילם את התצלום וטענת העברת הזכויות ממנו לתובעת היתה מועלית על ידי שני התובעים ללא כל מסמך, שעה שהנתבעת ויתרה על חקירות נגדיות, אין מקום לפקפק בטענת התובעים לגבי העברת הזכויות בינם לבין עצמם. על מנת לאמץ גרסה השונה מעמדתם של מעביר הזכויות והנעבר עצמם, הנתבעת היתה צריכה לבקש את חקירתם הנגדית של התובעים ועדיהם.
הנתבעת טענה כי רישיון השימוש בתמונה ניתן לגורם נוסף ולכן התובעת אינה בעלת זכות תביעה משום שאינה בעלת "רישיון ייחודי". בית המשפט דחה טענה זו וציין כי סעיף 54(א) לחוק זכות יוצרים קובע, כי זכות התביעה ניתן גם (ובעיקר) ל"בעל זכות היוצרים", ולא רק לבעל הרישיון הייחודי. התובעת הגישה את התביעה כבעלת זכויות היוצרים ולא כבעלת הרישיון הייחודי. לכן, גם אם קיים גורם אחר שיש לו רישיון למכור זכות שימוש בתמונה, הדבר אינו גורע מזכות התביעה של התובעת.
על כן נפסק כי התובעים הניחו תשתית מספקת להוכחת זכויותיהם בתצלום.
הפרת זכות יוצרים בצילום
נפסק כי פרסום התצלום בעמוד הפייסבוק של הנתבעת מהווה הפרה של הזכויות הכלליות בתצלום בשל היעדר הרשות לעשיית הפרסום והפרה של זכותו המוסרית של התובע בשל היעדר מתן קרדיט לתובע.
הגנת מפר תמים והפרה עקיפה
הנתבעת טענה כי היא מפרה תמימה או עקיפה משום שהתובעת לא התקינה על התצלום אמצעי שיאפשר להבין כי מדובר בתצלום שהינו קניינה של התובעת וכי אין לעשות בו שימוש.
הגנת מפר תמים
סעיף 58 לחוק זכות יוצרים מעגן את הגנת "מפר תמים" וקובע:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
הגנה זו מתקיימת כאשר מפר לא ידע ולא היה עליו לדעת לגבי קיומן של זכות יוצרים או זכות מוסרית. ההגנה אינה מתפרסת על טעות בטיב ההרשאה לשימוש בתמונה או בזהות הבעלים של זכות היוצרים בתמונה.
לפיכך, בית המשפט קבע כי אין להגנה זו תחולה בעניין זה. הנתבעת לא טענה כי אין בתמונה זכויות יוצרים כלל (למשל כי מדובר בתמונה נושנה או תצלום שאינו ראוי להגנת החוק משום שהוא נטול מקוריות). בעצם העובדה שהנתבעת מכירה בזכותו המוסרית של התובע בתצלום, היא מסכימה שהתצלום הינו יצירה שמקנה זכויות יוצרים לבעליה. לכן, אין מדובר בטעות בתום לב לגבי עצם קיומן של זכויות היוצרים ביצירה.
תום ליבה של הנתבעת גם לא הוכח מבחינה עובדתית. הנתבעת לא הציגה ראיות למקור הטעות או לנסיבות שבעטיין פורסם התצלום על ידה. הנתבעת גם לא פירטה את המקור שממנו נלקח התצלום.
נטל השכנוע מוטל על הטוען להגנה, ולכן הנתבעת היא שהיתה צריכה לשכנע כי לא ידעה ולא היה עליה לדעת על קיומה של זכות יוצרים ביצירה.
בנוסף, לשם תחולת ההגנה על הנתבעת, עליה לשכנע לא רק על היעדר מודעות לקיומן של זכויות יוצרים, אלא גם כי לא היה עליה לדעת עליהן. הנתבעת לא עמדה בנטל זה. הנתבעת מחזיקה בעמוד פייסבוק שמטרתו עסקית. הטענה כי השימוש בתצלום נעשה למטרה שיווקית לא נסתרה. הנתבעת היתה צריכה לוודא שהיא מלווה את הפרסום בתצלום שנעשה בו שימוש מורשה (למשל על ידי פנייה למאגרי תמונות בתשלום). בחירה בתמונה "שמסתובבת ברחבי האינטרנט", אינה הווה התנהלות סבירה של גוף עסקי שעושה מהלך שיווקי, ולכן לא מתקיים התנאי שלפיו לא היה על הנתבעת לדעת על קיומן של זכויות יוצרים.
הפרה עקיפה
בית המשפט קבע כי גם אין לקבל את טענת הנתבעת כי בדבר היותה "מפרה עקיפה". בהתאם לסעיף 48 לחוק זכות יוצרים הפרה עקיפה היא הפרה שעושה הנתבע בעותק מפר של היצירה: "העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר…".
הפרות עקיפות מכוונות לפעולות שעניינן סחר ביצירות מפרות. הנתבעת פרסמה את התצלום בעמוד הפייסבוק שלה ולכן היא מפרה ישירה של היצירה.
הנתבעת לא פרטה מניין לקחה את התצלום, כך שלא ניתן לקבוע כי העותק שעליו הסתמכה הינו עותק מפר. הנתבעת טוענת כי היתה יכולה לעשות שימוש עקיף בתצלום על ידי העתקתו מגורם שכבר רכש אותו מפלאש 90 או GettyImages או כל חברה מסחרית שהתובע מכר לה את הזכויות בהן. כלומר, מכך ניתן להבין כי לעמדת הנתבעת ייתכן שלקחה את שהעותק שממנו לקחה את התצלום לא היה עותק מפר, אלא עותק שהשימוש בו נעשה כדין.
בית המשפט קבע כי גם אם הנתבעת היא מפרה עקיפה, לשם הוכחת היסוד הנפשי די להראות שהיה עליה לדעת שהעותק שעליו הסתמכה הינו עותק מפר. שנתבעת היא עסק והיא מפעילה עמוד פייסבוק עסקי. לא נסתרה הטענה שנעשה שימוש בתצלום לצורך שיווקי. ככל שהנתבעת ידעה או היתה יכולה לדעת שמדובר בתצלום ש"מסתובב ברחבי האינטרנט", היא יכולה היתה, בשקידה ראויה, לדעת כי מדובר בשימושים שאינם מורשים בתצלום. ואם סברה שמדובר בשימושים מותרים, היא היתה יכולה לדעת שעליה להסדיר את השימוש בתצלום.
אשם תורם
הנתבעת טענה שיש לייחס לתובעים אשם תורם משום שהתצלום נפוץ ברחבי האינטרנט. בית המשפט קבע כי טענה זו הובאה ללא תימוכין.
בית המשפט דחה גם את הטענה לפיה התובעת היתה צריכה לנקוט באמצעי טכנולוגי המאפשר זיהוי של צילומיה משום שהועלתה באופן כוללני. הנתבעת לא פירטה האם כך נהוג בשוק והאם התובעים הפרו סטנדרט התנהגות מקובל. מנגד, ניתן לסבור שאדם הרוכש את הזכות לעשות שימוש כדין בתמונה האינטרנט, מעוניין לעשות זאת ללא סימן מים שנשאר על התמונה.
בית המשפט קבע כי בכל מקרה, היה על הנתבעת לוודא מה מקור התצלום שהיא עושה בו שימוש וכי נסיבות העניין אינן מצדיקות ייחוס אשם תורם לתובעים. בפני עסק המעוניין לעשות שימוש בתצלום עומדות דרכים לבחור צילומים לשם כך, למשל, באמצעות פנייה למאגר תמונות בתשלום. הנתבעת לא עשתה זאת.
פיצוי בלא הוכחת נזק
סעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים קובע בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים בלא הוכחת נזק בגין הפרת זכות יוצרים או זכות מוסרית בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. סעיף 56(ב) מפרט שיקולים לעניין קביעת שיעור הפיצויים- היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה , חומרת ההפרה, הנזק לתובע, הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, מאפייני פעילותו של הנתבע, היחסים שבין הצדדים ותום ליבו של הנתבע.
ניתן ללמוד על שיעור הפיצוי מפסקי דין שניתנו בנסיבות דומות, על אף שכל מקרה ונסיבותיו הספציפיות ושניתן לאבחן כל מקרה ממשנהו. יש להתרכז בפסיקה שניתנה לאחר שהוגדל בחוק שיעור הפיצויים.
בית המשפט קבע כי בעניין זה קיימים מספר שיקולים לחומרא ולקולא בקביעת שיעור הפיצויים.
שיקולים לחומרא:
1. שיקולי הרתעה כלפי הנתבעת- בית המשפט קבע כי מעיון בטיעוני הנתבעת נראה כי אינה מפנימה את חשיבות ההגנה על זכויות יוצרים ברשת האינטרנט. כאמור, לעמדת הנתבעת אין מניעה לעשות שימוש בתלום משום שהוא "מסתובב ברחבי הרשת". בית המשפט ציין שגם בדיני זכויות יוצרים ניתן לאמץ גישה לפיה אם הנתבע הפנים את הפסול שבהפרת זכויות היוצרים, הצורך בהרתעתו כלפי העתיד פוחת וניתן למתן את שיעור הפיצוי. אך כאשר למרות שהודה בטעותו, בוחר הנתבע במתקפה כלפי התובע, ואף תוך שימוש בלשון בוטה, נראה שהצורך בהרתעתו גובר. בית המשפט קבע כי הדבר נכון לעניין זה.
2. מאפייני הנתבעת ואופי ההפרה- הנתבעת היא גוף עסקי, ולא נסתרה הטענה לפיה מטרת הפרסום היתה שיווקית. מצופה מגוף עסקי לפעול בסטנדרט התנהגות ראוי ולוודא שניתנה הרשות להשתמש בתמונה המלווה פעולה שיווקית. בנוסף, הנתבעת מתארת את עצמה באתר האינטרנט שלה כ"סוכנות ביטוח וחיתום מהגדולות בארץ". מנגד הנתבעת טענה כי היא סוכנות ביטוח קטנה, ו"אפילו קטנטנה", המונה כ-9-8 עובדים. בית המשפט ציין כי אין בפניו תשתית מספקת לקבוע כך או אחרת, אך הנתבעת לא הכחישה שכך תיארה עצמה באתר האינטרנט שלה.
שיקולים לקולא:
1. היקף ההפרה- לטענת הנתבעת מדובר בעמוד פייסבוק זניח שהכניסות אליו דלילות. לטענתה, אשר לא נסתרה, הפרסום זכה למספר מועט של לייקים.
2. משך ההפרה- הנתבעת הסירה את הפרסום מיד לאחר פניית התובעים אליה. כמו כן, הפרסום נמשך ימים ספורים בלבד.
הנתבעת ייחסה חשיבות רבה לתמורה המקובלת עבור שימוש מורשה בתצלום, וטענה שלא ייתכן שהפיצוי בגין שימוש שאינו מורשה יהיה גבוה בהרבה. בית המשפט קבע כי גם אם ניתן להתחשב בתמורה המוסכמת לשימוש בתצלום לצורך אומדן הפיצוי, לא ניתן לקבל עמדה שלפיה הפיצוי יהיה זהה או דומה לשיעור התמורה המוסכמת. זאת משום שהדבר יעודד הפרה של זכויות יוצרים מתוך ציפייה לשלם בדיעבד לכל היותר את התמלוגים הנדרשים.
בית המשפט קבע שיש להעמיד את שיעור הפיצוי לטובת התובעת על סך של 18,000 ₪ בגין הפרת הזכויות הכלכליות בתצלום, ולטובת התובע על סך של 4,000 ש"ח בגין הפרת הזכות המוסרית בתצלום.
כמו כן, בית המשפט קבע כי אין מקום לפסוק לטובת התובע פיצוי בגין עוגמת נפש משום שהיא לא הוכחה. בנוסף, פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק הוא חלופי לפיצוי בגין נזק מוכח ולא מצטבר אליו.
