הליך שנדון בבית המשפט העליון, בפני השופטת מ' נאור (ע"א 2154/07 וע"א 2482/07).
ביום 5.9.2010 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים: עוזיאל בריח נ' מאיר אבגנים
תחום: ערעור על פסק דין בעניין של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וגזל סוד מסחרי.
נושאים: עוולת גזל סוד מסחרי, גניבת עין, שאלת הפונקציונליות בגניבת עין, הקשר בין תביעה בגין גניבת עין ותביעה בגין הפרת פטנט, עשיית עושר ולא במשפט וגזל סוד מסחרי בידי עובד.
העובדות: התובעים ייצרו ושווקו מִתקן המשמש לקיבוע מסכי מחשב לשולחנות. הנתבעים – אשר שימשו כסוכני מכירות של המוצר אותו ייצרו התובעים – התחילו לייצר בעצמם מִתקן דומה. התובעים פנו לבית המשפט על מנת למנוע את ייצור ושיווק המתקן המתחרה של הנתבעים וכן על מנת לדרוש פיצויים המגיעים להם, לטענתם. על בית המשפט קמא להורות על מניעת ייצור ושיווק המוצר המתחרה של הנתבעים וכן להעניק לתובעים פיצויים. בתגובה, הנתבעים טענו כי הם הכניסו שינויים במוצר שלהם והתחילו לייצר ולשווק מוצר חדש.
התובעים פנו שוב לבית המשפט קמא על מנת למנוע את שיווק המוצר החדש של הנתבעים.
בית המשפט קמא החליט לאפשר את ייצורו ושיווקו של המוצר החדש.
שני הצדדים מערערים על פסק דינו של בית המשפט קמא.
תוצאות ההליך: הערעור נדחה, בית המשפט קבע כי אין מקום להתערבות בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה לתובעים לא קמה עילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט ביחס למוצרים החדשים. שני הצדדים נדחו בלא צו להוצאות.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
לעניין גזל סוד מסחרי בידי עובד
בית המשפט מזכיר כי בכל הנוגע לגזל סוד מסחרי בידי עובד או עובד לשעבר, הסמכות הייחודית קנויה לבית הדין לעבודה (סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות")). לעתים, במקרים בהם מדובר באדם אשר תפקד הן כעובד והן כסוכן, אין מנוס מפיצול ההתדיינות (ראו: ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 521ו ואילך (2004)).
לעניין עוולת גזל סוד מסחרי
בית המשפט קבע כי אין ראיות מספיקות לכך שזהות ספק יחידות הנעילה הייתה סוד מסחרי של התובעים. לאור העובדה שהספק מייצר מוצר מדף. וכי התובעים לא הוכיחו במידה מספקת גישה של הנתבע לפרטי הספק אצלה; היא לא הראתה אפילו כי דאגה, באופן סביר, לשמור על זהות הספק בסוד, כדרישת סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות.
לעניין גניבת עין
בית המשפט קבע כי לשם ביסוס עוולת גניבת עין יש צורך להוכיח שני נדבכים: ראשית, קיומו של מוניטין אצל התובע; שנית, כי מכלול התנהגותו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה שהנכס שייך או קשור לעוסק אחר.עם זאת, גם אם יש דמיון בין שני מוצרים, לא מתגבשת עוולת גניבת עין אם הדמיון הוא במאפיינים פונקציונאליים של המוצר.
בית המשפט קבע כי התובעים מכרו את המתקנים המקוריים במשך תקופה העול העל חמש שנים לפני שהנתבעים חדרו לשוק עם מוצריהם המתחרים. לפיכך קבע בית המשפט כי בשימוש ממושך וייחודי זה יש כדי להצביע על קיומו של מוניטין למתקן המקורי. בית המשפט מוסיף וקובע כי בכך שהנתבע היה ידוע כמפיץ ומשווק של מוצרי התובעים, הסיכוי שהלקוחות יחשבו כי הם רוכשים מוצרים של התובעים גדל פי כמה.
לעניין שאלת הפונקציונליות בגניבת עין
בנוגע לשאלה האם החיקוי נבע מצרכים פונקציונאליים, בית המשפט קבע שבריח מגן חיקתה את העיצוב החיצוני של המוצר של נובל, חיקוי שאינו מבוסס רק על הצרכים הפונקציונאליים. דבר זה מהווה נדבך נוסף המוביל למסקנה בעניין ההטעיה. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי העובדה כי בדיעבד הנתבעת יצרה מנגנוני נעילה חדשים – לגביהם, כפי שקבע בצדק בית המשפט, לא הוכחו יסודות עוולת גניבת העין – מעידה על כך שלא הייתה כל הצדקה פונקציונאלית לחיקוי. החיקוי נבע רק מהרצון ליהנות מן המוניטין של נובל.
לעניין הקשר בין תביעה בגין גניבת עין ותביעה בגין הפרת פטנט
הנתבעים טוענים כי לא היה מקום כלל להיזקק לתביעה בגין גניבת עין משנדחתה התביעה להפרת פטנט. בית המשפט קובע כי אין לקבל טענה זו. התביעות אינן מוציאות זו את זו, ואין בעניין זה כל הסדר שלילי.
לעניין עשיית עושר ולא במשפט
בית המשפט מזכיר כי המסגרת המשפטית להכרה בעילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט כאשר מתקיים חיקוי של מוצר נדונה בהרחבה בפרשת א.ש.י.ר. ובו נקבע כי חיקוי של מוצר כשלעצמו – כאשר אין מדובר במוצר המוגן על ידי דיני הקניין הרוחני, וכאשר החיקוי אינו מהווה פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי – אינו מקים זכות להשבה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. על מנת שתקום זכות השבה נדרש כי יתווסף לחיקוי "דבר מה נוסף". הדעות בפרשת א.ש.י.ר. נחלקו בנוגע למהותו של אותו דבר מה נוסף. עם זאת, כפי שציין השופט ריבלין בפרשת הרר (ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ ואח' נ' שמואל הרר ואח', פסקה 12 לפסק דינו ([פורסם בנבו], 5.12.2005) (להלן: פרשת הרר)), מתוך העמדות השונות שהוצגו בפרשת א.ש.י.ר., נדמה כי שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים. התנאי הראשון הינו כי הרעיון המועתק צריך להיות "מסוים, ניתן להגדרה, חדשני, ייחודי ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש" (שם, בעמ' 431); ושנית, על המעתיק "להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר" (שם, בעמ' 432).
בנוסף לקריטריונים הפרטניים אשר נדונו בפרשת א.ש.י.ר., בטרם מחליט בית המשפט להעניק סעד לפי דיני עשיית עושר בגין חיקוי של מוצר, נראה שיש מקום גם לבחינה כללית יותר של השוק בו נמכר המוצר. עמד על כך המשנה לנשיאה ריבלין בפרשת General Mills אשר הוזכרה לעיל: "השיקולים הפרטניים האמורים לא באים אלא לבחון אם מדובר בחיקוי המהווה "תחרות בלתי הוגנת", "הפרה של הלכות המסחר" או "חוסר תום-לב". בחינתם של מושגים אלה צריכה להיעשות, בין היתר, גם על רקע ההתנהגות המקובלת בתחום המסחר שבו מדובר. קשה להלום עמדה הרואה בחיקוי מסוים "הפרה של הלכות המסחר", אם חיקוי מעין זה מקובל באותו תחום והעוסקים בתחום זה אינם מלינים על כך. במסגרת הבחינה הכללית יש ליתן משקל גם למטרה שיש ליצירת החיקויים בשוק המסוים, ולהצדקה האפשרית של יצירתם לאור מטרה זו."
