בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת דניה קרת מאיר (תא (ת"א) 1595-04) – 31.1.2010
תחום: הפרת סימן מסחר
נושאים: הגנה על סימן שבמועד ההפרה טרם נרשם אך הוגש לרישום, גניבת עין, מוניטין, חשש סביר להטעיה, עשיית עושר, פיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין
עובדות
תובענה לפיצוי של 100,000 ₪, מתן חשבונות וצו מניעה, בעילת הפרת סימן מסחר המבוסס על דמות מאוירת של נערה המכונה "נערת אודם". נטען כי הנתבעים עושים שימוש בלתי מורשה בסימן המסחרי של נערת אודם במוצרי הלבשה ואופנה. זאת כדי ליצור רושם מטעה כי הם קשורים לתובעת או לחנויותיה, תוך פגיעה בזכויותיה הקנייניות של התובעת.
עילות התביעה הנטענות הן גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימן מסחר, גזל ועשיית עושר ולא במשפט.
נפסק
התביעה מתקבלת בעילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין, העילה בעשיית עושר נדחית. ניתן צו מניעה להפסקת השימוש במוצר המפר. הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 60,000 ₪. כמו כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ.
נקודות מרכזיות
הגנה על סימן שבמועד ההפרה טרם נרשם אך הוגש לרישום
במועד הרלבנטי להפרה טרם נרשם סימן רשום – אך הוגשו בקשות לרישומו. הסימנים קובלו כסימן מסחר רשום במהלך ניהול התובענה.
על כן, על פי סעיף 27 לפקודת סימני המסחר "התאריך שבו הוגשה הבקשה לרישום סימן מסחר יירשם כתאריך רישומו".
לפיכך נפסק, כי ביום הגשת התביעה, יש לראות את הסימן המסחרי גם בהגדרים אלה כסימן שנרשם.
הפרה של סימן המסחר
אין די בכך שקיימים הבדלים מסוימים בין שני הסימנים כדי להביא למסקנה כי לא קיים דמיון מטעה.
בהקשר זה חשוב להדגיש שתי נקודות:
א. האחת, הבחינה האם קיים דמיון מטעה בין שני סימני המסחר אינה נעשית בהכרח כאשר שני הסימנים מוצבים זה לצד זה. החשש להטעיה, שמפניו מגנים דיני סימני המסחר, כולל גם מצב בו נחשף הצרכן לשני הסימנים בנפרד ובמועדים שונים. על כן, גם אם כאשר מוצבים שני הסימנים זה לצד זה קיימים ביניהם הבדלים לא קטנים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי קיים דמיון מטעה. זאת, כאשר קיים חשש סביר להטעיה אם ייחשף הצרכן לסימנים בהזדמנויות שונות.
ב. השנייה, עשויים להיות מקרים בהם לא קיים חשש כי הציבור יטעה בין שני סימני המסחר במובן זה שהוא יחשוב כי מדובר באותו סימן מסחר, ועדיין יש לומר כי קיים דמיון מטעה. מצב כזה יתקיים כאשר ביסוד שני הסימנים ניצב "רעיון" זהה, אף אם ייצוגו הגרפי שונה, כך שקיים חשש סביר כי הצרכן יטעה לחשוב שהסימן המפר הוא וריאציה או חידוש של הסימן המוגן.
השאלה מתי קיים דמיון מטעה בשל זהות רעיונית אינה תמיד פשוטה. יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין.
בית המשפט פסק כי בנסיבות העניין ההבדלים בין הסימנים הינם פעוטים והם עשויים רק לעורר בקרב הצרכן את הרושם כי מדובר בואריאציה על סימן המסחר הרשום, להבדיל מעיצובו של מוצר שונה לחלוטין.
נפסק כי לאור כל האמור יש לקבוע כי השימוש בדמות על גבי המוצרים המפרים מהווה הפרה של סימן מסחר רשום של התובעת.
גניבת עין
ההלכה הפסוקה קובעת, כי עוולת גניבת עין מכילה שני יסודות:
א. האחד, כי לתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר;
ב. השני, כי קיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.
בית המשפט פסק כי העוולה של גניבת עין מתקיימת בענייננו.
מוניטין
באשר לאופן הוכחתו של מוניטין נקבע כי אין להגביל מראש את התובע המבקש להוכיח קיומו של מוניטין לסוגים מסויימים של דרכי הוכחה. מרכז הכובד הוא במשקל הראיה ולא בסיווגה. כך לא מן הנמנע, כי סוגם ואופיים של הטובין בהם מדובר יתוו את דרכי ההוכחה של המוניטין לפני בית המשפט, וככל שדרך הוכחה מסוימת תשקף את עמדת ציבור הלקוחות בצורה מהימנה, כך יגדל המשקל שיינתן לאותה דרך הוכחה בנסיבות קונקרטיות מסוימות. יש למשל, מקרים, בהם עשוי להינתן משקל רב לתוצאותיו של סקר שוק או לעדותו של עד בעל היכרות אישית ממושכת עם קהל לקוחות גדול ומגוון של הטובין המסוימים, אשר ביחס אליהם מבקש התובע להוכיח את קיום המוניטין. במקרים אחרים יכול שיינתן משקל יחסי גבוה לראיות מסוג שונה.
בעניננו נפסק כי לתובעת יש מוניטין וזאת, בין היתר, לנוכח עדותו של מנכ"ל התובעת ממנה עלה כי עצם הגילוי בדבר מכירתם של מוצרים מפרים מקורו בפניות של לקוחות.
חשש סביר להטעיה
לעניין זה יש לבחון האם קיים חשש סביר להטעיה העלול להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.
בית המשפט פסק כי בנסיבות שבפניו, בהם הטובין המפרים הם טובין מסוג הטובין אשר נמכרים על ידי התובעת בחנויותיה. יש זהות בין הסימנים. כאשר ערוץ השיווק של טובין התובעת הוא בחנויות וכך גם של המוצרים המפרים. כאשר הנתבעים אינם פועלים לבדל את המוצרים המפרים כך שיהיה ברור כי מדובר במוצרים שאינם מוצרי התובעת. ולאור עדות המנכ"ל כי הגיעו לחנות התובעת לקוחות אשר טענו כי ראו את מוצרי התובעת נמכרים בשווקים ובחנויות בדרום העיר – כל אלוף מלמדים על קיומה של הטעייה באשר למקור המוצר.
עשיית עושר
סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 מציב שלושה יסודות להתגבשות עילה על פיו:
א. היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה "קיבל…..נכס, שירות או טובת הנאה אחרת…".
ב. היסוד השני עניינו בשאלה, אם ההתעשרות האמורה "באה" לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא "על חשבון" המזכה.
ג. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי התעשרות הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על-פי זכות שבדין".
היסוד הנוסף בעילת עשיית עושר
לניתוח זה מתווספת בחינה של יסוד נוסף ההופך את ההתעשרות להתעשרות שלא כדין. היסוד הנוסף, הופך את התעשרותו של המתחרה לבלתי צודקת, עשוי להיות משני סוגים עיקריים:
א. התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של מתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב,
ב. נסיבות אחרות ההופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.
באשר למהותו של היסוד הנוסף יש דעות שונות (שנקבעו בפסק דין א.ש.י.ר) ובהן:
א. השופט אנגלרד סבר כי היסוד הנוסף הוא זכות סטטוטורית או הלכתית מוכרת ומיוסדת של בעל המוצר שהועתק, ההופכת את מעשה ההעתקה לפעולה אסורה על פי דין מחוץ לדיני עשיית עושר.
ב. השופט חשין הדגיש כי רק יסוד נוסף בעל עצמה רבה, יש בכוחו להוציא את המקרה מההסדר השלילי ולהכניסו לגדר התנהגות שלא על פי זכות שבדין לאור הוראות חוק עשיית עושר.
ג. השופטת שטרסברג-כהן סברה כי היסוד הנוסף מאופיין "בחוסר תום לב, בהתנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק".
ד. הנשיא ברק הגדיר את היסוד הנוסף כ"הפרה של כללי התחרות החלים בין הפועלים בשוק".
ה. השופט אור הצטרף לגישת ברק, אך ציין כי יש לתת משקל לעובדה "אם יכול היה התובע על פי דיני הקניין הרוחני לרשום את זכותו ועל אף זאת לא עשה כן".
ו. השופט זמיר הצטרף לגישת ברק ושטרסברג, אולם הדגיש כי אין הכרח בקיומו של יסוד נוסף וכי במקרים של חומרה מיוחדת, העתקה יכולה להגיע לכדי עשיית עושר ולא במשפט אף לא ביסוד נוסף.
ז. השופט ש.לוין הצטרף לגישת ברק ושטרסברג, אולם ביקש להוסיף סייג על פיו כאשר הסיבה לאי רישום הזכות תלויה בתובע, עליו להבהיר מדוע לא עמד בתנאי החוק.
סיכום: שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים לבחינת היסוד הנוסף:
א. האחד, לפיו על הרעיון להיות מסויים, ניתן להגדרה, חדשני ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש.
ב. השני, על הזוכה להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר.
אמות המידה למתן סעד בדיני עשיית עושר
בפס"ד שוהם מנה בית המשפט את אמות המידה למתן סעד בדיני עשיית עושר: בין היתר, נבדק טיבו של המשאב. הם יש בו ערך המצאתי מיוחד. יש לבדוק האם מדובר במשאב בעל קניין רוחני, מוצר מורכב פרי פיתוח של שנים רבות אשר מה שמאפיין אותו הוא חדשנותו, משך ההשקעה הפיתוח והזהות שבהעתקה.
כמו כן, נבדקה פסלות הנטילה: יש לבחון האם המוצר המפר הועתק מהמוצר המקורי, העתקה אשר כונתה "הנדסה חוזרת". עצם תהליך ההנדסה החוזרת איננו מצמיח פסול. אולם, נסיבות מסויימות אשר מצטרפות אליו, כגון רמת השקעות גבוהה בפיתוח התוצר וחומרה רבה בחיקוי, עשויות להשפיע על טיבו של הסעד אשר ניתן מכוח דיני עשיית עושר.
כך, נטילה שיטתית של פרי עמלו של אחר יכולה להוות התנהגות בלתי הגונה המקימה סעד בעשיית עושר.
נקבע כי יש להגן על ממציאים וחוקרים המפתחים מוצרים, גם אם אלה נושאים מאפיינים תעשייתיים ופונקציונליים.
כמו כן, נקבע יש לקחת בחשבון את תום הלב המאפיינת את התנהגות המשיב.
באותו מקרה, נבחנו הסממנים המיוחדים אשר אפיינו את התנהלות המשיבה בהליך ההעתקה – העתקה מדוייקת אינטנסיבית תוך השקעת מאמץ מקצועי על ידי מהנדסים, ולהעתקת הסטנדים של מבלטי המערערת.
נפסק כי יש לבחון את ההשקעה ביחס לעלותו הסופית של המוצר, שאם לא כן תחסם יכולתו של היוצר הקטן לשמור על זכויותיו הקנייניות בהמצאות שהן פרי פיתוחו.
בענייננו נפסק כי לא ניתן במקרה הנוכחי לקבוע כי הוכחו בפניי חד משמעית נסיבות המעידות על התנהגות בלתי הגונה. וגם לא הובאה כל ראייה ממנה עולה כי יש בנערת האודם פיתוח חדשני כלשהו. גם רמת ההשקעה של התובעת בפיתוח המוצר נותרה בלתי ידועה. על כן לא מתקיים בענייננו היסוד הנוסף, ככל שהוא מתייחס למידת הקושי וההשקעה אשר נדרשו לעניין ההעתקה והחיקוי.
בנסיבות אלה נקבע כי אין לקבל את התביעה בעילה זו של עשיית עושר.
פיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין
סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כי בית משפט רשאי לפסוק בגין כל עוולה על פי אותו חוק פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.
פקודת סימני מסחר קובעת כי בגין הפרת סימן מסחר יהיה התובע זכאי בין היתר, לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית משפט הדן בדבר מוסמך לתיתו.
הנזקים בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין קשים לכימות. קשה לדעת בוודאות כמה מוצרים מפרים נמכרו ובאיזו תקופה, גם אם יימסר דו"ח על ידי הנתבעת כפי שהיא היתה מוכנה לעשות. קושי זה עולה במקרה הנוכחי גם מהעובדה כי הנתבעת ציינה שייתכן ותתקשה במסירת הדו"ח לאור הזמן שחלף מאז מכירת המוצרים.
נפסק כי יש לפסוק במקרה הנוכחי פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, כפי שביקשה התובעת עוד בכתב התביעה ולא להורות על המשך ניהול ההליכים לשם מתן חשבונות.
אופן קביעת הפיצוי
אין מקום להתחשב בעלות הרכישה, בסך המכירות וברווח שנצבר לעניין קביעת הפיצוי, שכן המדד לקביעת הפיצוי על פי הוראות פקודת סימני מסחר, במקרה הנוכחי בגין גניבת עין, אינו אמור להיות הרווח אשר הפיקו המפרים ממכירת המוצרים המפרים.
הפיצוי אמור להיקבע תוך התחשבות באלמנט ההרתעה אשר יימנע את הפרת הזכויות בעתיד.
הקביעה תעשה תוך כדי הערכה או אומדן של הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לבעלי הזכות שהופרה.
בנסיבות העניין נפסק פיצוי בגובה של 60,000 ₪.
